אבו גנים נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפניי ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 15.4.2012. הוועדה קבעה את שיעור נכותו של המערער על 10% נכות.

התשתית העובדתית

2.המערער, יליד 1974, נפגע בתאונת עבודה ביום 19.1.2011. התאונה הוכרה על-ידי המשיב כתאונת עבודה. כתוצאה מהתאונה סובל המערער ממספר תחלואים ובין היתר הגבלת תנועה בכתף שמאל, כאבים, נפיחות ורגישות בברך שמאל ומעליה, חבלה בגפיים השמאליות, צליעה וכו' .

3.ועדה רפואית לעררים מיום 15.4.2012 קבעה למערער, כאמור, נכות צמיתה בשיעור 10% עקב התאונה. את החלטתה נימקה, כדלקמן:

"הוועדה עיינה בדו"חות מיון: מ- 19.1.11 (יום התאונה תועדה פגיעה ביד ומרפק שמאל ובגב תחתון. בגליון מיון מ 5.7.11 בו התלונן על כאבים בכתף שמאל, צוואר וברגל שמאל לאחר ת"ע 4 חוד' קודם לכן. מעיון בתיקו הרפואי לא העלה תלונות המתייחסות לכאבי צוואר וגב תחתון לאחר התאונה הנדונה. הוועדה דוחה את ערר התובע טווחי התנועות ע"ש צווארי ומותני נמצאי בתחום הנורמה לגיל ולמגדר ולא נמצא קיפח נוירולוגי לנכות. הוועדה לא מצאה גם רצף תלונות בין התאונה המתייחס לכאבי צוואר וגב תחתון ולכן לא רואה קשר בין התלונה כיום על כאבי גב תחתון וצוואר לבין התאונה הנדונה. אין בכוח איזכור בודד של חבלה בגב ביום התאונה בכדי לקבע קשר מעין זה.

לגבי כתף שמאל, ממצאי הבדיקה הגופנית ובדיקת האולטאסאונד לא הדגימו כל פתולוגיה המקנה נכות ולכן אין נכות בכתף שמאל, גם לגבי מרפק שמאל הבדיקה הגופנית תקינה ולכן אין נכות במרפק.

בנוגע לברך שמאל קיימים ממצאים רדיולוגיים וקליניים המעידים על הפרעות בברך זו ולדעת הוועדה הנכות שנקבעה בוועדה מדרג I תואמת את מצבו דהיינו 10% לפי סעיף ....

הוועדה עיינה בחוו"ד ד"ר רובינסון מ 12.2.2012 ואינה מקבלת אותה. ממצאי בדיקת הוועדה שונים מאילו המופיעים בחוות דעתו. לעניין תקנה 15, לדעת הוועדה מסוגל לחזור לאותו עיסוק במקום עבודתו ולהיקף עבודה מלא, לכן אין מקום להפעלת התקנה"

על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

טענות הצדדים

4.לטענת המערער, מעיון בפרוטוקול עולה כי נוסף עמוד נוסף עם מספור שונה ועליו חותמת בודדת של ד"ר דוד ללא חתימות שאר הרופאים כפי שמתחייב. בנוסף, הוועדה אינה מפרטת את טווחי תנועה של עמוד השידרה הצווארי והמותני אלא קובעת כי אלו נמצאים בתחום הנורמה לגיל ולמגדר. דברים אילו תמוהים ולא ניתן להבין אם קיימת הגבלה ואם כן – אז לפי מה הוגדרה נורמה ומהי נורמה בכלל. כמו כן הוועדה לא התייחסה לחוות ד"ר רובינסון.

5.במועד הדיון שנערך בפני חברי כב' הרשם תומר סילורה הדגישה באת כוח המערער שהוועדה קובעת באבחנות "כאבים בצוואר בגב התחתון" אולם בסיכום המסקנות בעמוד 4 מתעלמת הוועדה מכך וקובעת כי "אין בכח אזכור בודד של חבלה בגב ביום התאונה לקבוע קשר מעין זה". עוד היא ציינה שהמשיב הכיר בצוואר ובגב ושהכאבים וההגבלה החלו ממועד התאונה ולא מדובר במצב תחלואתי קודם. יתרה מכך ישנם מסמכים רפואים נוספים לדוגמא מחודש שביעי המעידים על רצף של בדיקות וצילומים שעשה המערער ומהם התעלמה הוועדה.

לענין תקנה 15 - באת כוח המערער טענה שהוועדה מתעלמת מהעובדה שהמערער לא חזר למקצועו אלא עבר לעבודה משרדית וכן שיש לו ירידה ניכרת בהכנסות בעקבות כך. כמו כן גם מחוות הדעת שהוגשה מטעם המערער (ד"ר רובינסון) נקבע כי אינו כשיר לעבודה פיזית מאומצת. הוועדה מחליטה בכל זאת לקבוע כי הוא יכול לחזור לעבודתו ולהיקף העבודה המלא.

אשר על כן התבקש בית הדין להחזיר את עניינו של המערער לועדה רפואית בהרכב אחר, על מנת שתתייחס לאמור לעיל ולחוות דעת ד"ר רובינסון והפעלת תקנה 15.

6.לטענת המשיב הוועדה ביצעה את מלאכתה כדין והטענות שמועלות במסגרת כתב הערעור הן טענות רפואיות היוצאות כנגד שיקול דעתה הרפואי. המשיב ציין, בהקשר זה, כי הוועדה ניהלה פרוטוקול מפורט ודקדני עד כי היה צורך להוסיף פעמיים את עמוד 2 הדן בממצאי הבדיקה הרפואית. לא זו בלבד שהפרוטוקול ערוך ומנומק אלא גם פרק המסקנות מפורט. הוועדה מציינת ברחל ביתך הקטנה שלא מופיעות תלונות באשר לעמוד שדרה צווארי מותני בדו"ח חדר מיון וכן בתקופה של 4 חודשים לאחר מכן. הוועדה מעירה כי בתאונה קודמת שאינה בגין ערעור זה נפגע המערער בצווארו ולא נמצא רצף של תלונות המתייחסות לעמוד שדרה תחתון ולצוואר ממועד התאונה. לפיכך מסקנתה הינה כי לא קיים קשר סיבתי בין התלונה כיום על כאבי גב תחתון לבין התאונה הנדונה. מוסיפה הוועדה כי אין בכח אזכור בודד שהוועדהל חבלה בגב ביום התאונה כדי לקבוע קשר מעין זה. הוועדה מייחסת נכות לברך שמאל ושוללת נכות מן המרפק השמאלי. הוועדה חותמת את הפרוטוקול הן בהתייחסת מנומקת לאישור ד"ר רובינסון וכן מתייחסת לצורך בהפעלת תקנה 15 ושוללת הפעלת התקנה על הסף.

דיון והכרעה

7.הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

8.אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) ים/1318-01 עטיה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).

9.בענייננו, טענות המערער בכתב הערעור מכוונות כולן כנגד שיקול דעתה הרפואי של הוועדה, שבית הדין אין סמכות להתערב בו. על פי ההלכה, בית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה והוא אינו קובע את דרגת הנכות של הנפגע מאחר וזהו תפקיד הוועדה.