אבו גוש נ' מועצה מקומית מגאר

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת ר' נדאף) מיום 23.6.2011

פסק דין

התביעה

1.ביום 5.2.2009 הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום, ובה תבע מן המשיבה סך 200,000 ₪. תמציתו של סיפור המעשה היא זו: המערער הינו מהנדס. לטענתו – בשנת 2000 פנה אליו ראש המועצה-המשיבה בבקשה כי יתכנן עבור המשיבה את ביצועו של כביש פלוני. המערער הסכים, והשניים הסכימו לשכר טרחה בשיעור של 4.05% מאמדן עלות הפרויקט (מתוך שכר זה - 80% עבור התכנון ו-20% עבור הפיקוח על העבודה). לטענתו הוסכם, כי השכר ישולם לו לכל המאוחר בשנת 2000.

2.ועוד טען המערער בתביעתו, כי השלים את עבודת התכנון בשנת 2001 וביקש להגישה למשיבה, אלא שזו ביקשה הימנו להמתין עם ההגשה. לאחר שהמשיבה הוליכתהו באף, וביקשה להמתין עוד ועוד, הוא הגיש לה, בשנת 2004, את התכניות, וביקש את שכרו (בחשבון שהפנה אליה בחודש דצמבר 2004).

3.בתביעתו טען המערער, כי המשיבה נמנעה מלפרסם מכרז לסלילת הכביש, ובכך סיכלה את זכותו לקבל שכר טרחה, ומכאן שעליה לשלם לו את שכרו.

4.המשיבה טענה להתיישנותה של התביעה. לעיצומה של תביעה טענה המשיבה, כי במכתב שהפנתה למערער בשעתו היא ציינה בפניו, כי בטרם יתחיל בעבודתו עליו לחתום על חוזה, אלא שחוזה לא נחתם. ועוד היא מציינת, כי גם אלמלא מכתב זה, ואפילו תתקבל טענתו, כי ראש המועצה אכן הזמינו לבצע את עבודת התכנון, הרי שעבודת התכנון עצמה חייבת פרסום מכרז, שבפועל לא פורסם, ומכל מקום צריך החוזה להיעשות בכתב, ולקבל את אישורה של המליאה, ולהיחתם בידי ראש המועצה והגזבר, שאם לא כן אין לו כל תוקף.

פסק הדין בבית משפט השלום

5.השופטת קמא דחתה את טענת ההתיישנות, כיוון שאת מניין השנים יש למנות, לטעמה, מיום שנמסרה עבודת התכנון לידי המשיבה, משמע בשנת 2004.

6.לעיצומה של תביעה קבעה השופטת קמא, כי ההתחייבות עליה נסמך המערער צריכה היתה להיחתם בידי ראש המועצה והגזבר, דבר שלא נעשה כאן, ומכאן שהחוזה נגוע באי-חוקיות, ועל כן אין לו כל תוקף.

7.משלכך הגיעה השופטת קמא היא באה לבחון, האם יש בידי המערער לזכות בהשבה, בגדרו של סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים"), וכאן היתה מסקנתה, כי המערער איננו זכאי להשבה, כיוון שהתחייבותה של המשיבה הותנתה בביצוע הפרויקט, והרי הפרויקט לא יצא אל הפועל. כיוון שכך, לא קמה למערער זכות לקבל את שכרו. על דעת עצמו הוא ניגש לביצוע התכנון, כשהוא יודע כי אפשר ושכרו לא ישולם לו, אם לא יצא הפרויקט אל הפועל.

8.על כך הוסיפה השופטת, כי טענת המערער כאילו המשיבה נהגה בחוסר תום לב בכך שלא פעלה להשגת תקציב לשם סלילת הכביש, היא בבחינת הרחבת חזית אסורה, כיוון שנטענה לראשונה בסיכום הטענות. על כן נדחתה הטענה.

9.תביעת המערער נדחתה, אפוא, תוך חיוב המערער בהוצאות משפט בסך של 2,000 ₪, ושכר טרחת עורכי דין בסך של 7,000 ₪.

הערעור

10.על פסק דין זה מלין המערער, בערעור שהניח לפניי. הוא טוען, כי טעות נפלה מלפני הערכאה המבררת בקביעתה, לפיה הוא הרחיב את החזית, שכן מכתב תביעתו ניתן ללמוד, כי טען לחוסר תום לב מצד המשיבה. לעיצומה של טענה הוא קובל כנגד הקביעה, לפיה המשיבה פעלה בתום לב, שכן עשתה ככל שהיה בידה לעשות על מנת להשיג תקציב, אך ללא הצלחה. לשיטתו לא היה מקום להישען, בקביעה זו, על עדותו של ראש המועצה, שהיא בבחינת עדות יחידה של בעל דין. לבסוף טוען המערער, כי שיקולי צדק מוליכים לכך, שעל בית המשפט היה לצוות על ההשבה לפי סעיף 31 לחוק החוזים, על מנת שהמשיבה לא תצא נשכרת מעבודת התכנון שקיבלה, והוא עצמו יקבל את שכרו, על עבודה שעליה עמל זמן רב.

11.בתשובתה מבקשת המשיבה שלא להתערב בקביעותיה העובדתיות של השופטת קמא. היא מוסיפה עוד וטוענת, כי את הערעור יש לדחות לא רק מן הטעמים, הנכונים לטעמה, של השופטת קמא, כי אם גם מטעמים נוספים שנטענו בפני בית המשפט קמא. היא טוענת, כי היה על השופטת קמא לקבל את טענת ההתיישנות. את שנות ההתיישנות היה על השופטת קמא למנות מהיום בו קמה חובת תשלומו של שכר הטרחה, שלפי עמדת המערער בתביעתו היה לכל המאוחר בחודש ינואר 2001 (כיוון שאת עבודת התכנון הוא השלים אז), ולא מיום בו הוגשה התכניות למשיבה (2004).

12.על כך מוסיפה המשיבה, כי על פי המוסכם עם המערער – הוסכם כי יקבל שכר רק לאחר השלמת התכנון והתחלת ביצועו בפועל של הפרויקט, דבר שלא ארע, ומכאן שהתנאי המתלה לא נתקיים, וההתחייבות לא קמה כלל. יתר על כן, הוא הוזמן לחתום על חוזה ברוח זו אצל המועצה, דבר שלא נעשה, ולכן לא היה על המערער להיחפז ולעבוד על התכנון, ואם עשה כן, אין לו להלין כי אם על עצמו.

דיון

13.אשר לטענת ההתיישנות: ב"כ המערער טען בפניי, כי משלא הוגש ערעור נגדי, אין בידי המשיבה לשוב ולהעלות טענה שנדחתה בידי השופטת קמא. טענה זו אין בידי לקבל. ערעור נגדי לא היה על המשיבה להגיש, כיוון שלא ביקשה לשנות את תוצאתו של פסק הדין, שהיתה לרוחה. על מנת להעלות טענות, שנדחו בידי השופטת קמא, אין היא צריכה להגיש ערעור נגדי. יש בידה לעשות כן בעיקרי טיעון שהיא מגישה במסגרתו של הערעור, וכך היא אמנם עשתה.

14.מכאן לעיצומה של טענת ההתיישנות, ובניגוד לעמדת השופטת קמא סברתי, כי היה מקום לקבלה. השופטת קמא ציינה, כי את תקופת ההתיישנות יש למנות מיום שהגיש המערער בפועל את התכניות לידי המשיבה, משמע בשנת 2004. דעתי בעניין זה – שונה. מניין הימים מתחיל בעת שנולדת עילת התביעה, משמע במועד שבו קמה חובתה של המשיבה לשלם את שכרו של המערער. לפי גישת המערער עצמו, למועד ההגשה של העבודה אין דבר וחצי דבר עם לידתה של חובת המועצה לשלם את שכרו. לפי עמדתו שלו, כפי שבאה לידי ביטוי כבר בכתב תביעתו, על המועצה היה לשלם את שכרו עם השלמת עבודת התכנון, משמע במהלך שנת 2000, ולכל היותר בחודש ינואר 2001, שאז ביקש המערער להגיש את התכנון לידי המשיבה, אלא שלטענתו היא סרבה לקבלו. את תביעתו הגיש המערער בחודש פברואר 2009, משמע בחלוף תקופת ההתיישנות, לפי איזו מבין החלופות.