אבו בלאל נ' אלצאנע ואח'

החלטה

1.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתיק ביהמ"ש קמא, החלטתי לדחות הבקשה מבלי לבקש תגובת המשיבים.

המדובר בהחלטת בימ"ש השלום בבאר שבע (כב' השופטת מ. וולפסון) שניתנה בעקבות הסדר דיוני ולפיו פוצל הדיון באופן בו נבחנה בראשונה סוגיית החבות.

החלטה לעניין זה ניתנה ביום 1.5.2011 ונקבע בה כי התובע (המשיב 1) לא נהג את המכונית ביום התאונה "ולכן חלה חבות של קרנית לפצות אותו". באותה החלטה נקבע מועד להמשך הדיון בסוגיית שיעור הנזק.

בעקבות כך פנו הצדדים כולם בבקשה משותפת לביהמ"ש קמא "להכריע בשאלת זהות הנהג ברכב בעת התאונה" - וזאת בהסתמך על הראיות שכבר נשמעו ללא צורך בגביית ראיות נוספות.

בהחלטה מיום 9.6.11 קבע ביהמ"ש קמא, בעקבות הבקשה הנ"ל, כי מי שנהג במכונית עובר לתאונה היה המבקש דנן - הלוא הוא אחד מהצדדים השלישיים שבהליכי בית משפט קמא.

כנגד החלטה זו עותר בפני המבקש לרשות ערעור.

לטענתו, טעה ביהמ"ש קמא במסקנתו האמורה ובדרך ניתוחו את הראיות שבאו בפניו בשלבי הדיון לעניין החבות.

לטענת המבקש המתבקש מאותו חומר ראיות הינו כי מי שנהג במכונית היה דווקא המשיב 1 ולא הוא.

2.כאמור לעיל – החלטתי לדחות הבקשה.

זאת הואיל והמדובר בהחלטת ביניים במהלך בירורה של התובענה בטרם נפנה ביהמ"ש לדון בסוגיית הנזק ובטרם נפסק הדין לגופם של הסעדים הנעתרים בתובענה.

ככלל – אין מקום לבחינה ערעורית של קביעות הערכאה הדיונית בסוגיית החבות בטרם הושלמה המלאכה ונפסק הדין לגופה של תובענה.

לא מצאתי מקום בנסיבות העניין דנן לסטות מכלל זה – זאת הואיל וכל עוד לא שלמה מלאכת בירור התובענה על עתירותיה וסעדיה אפשר והדיון בסוגיה החלקית ובהחלטת הביניים ייהפכו לבירור אקדמי שאין בעקבותיו נפקות ברת ערעור לליבת ההכרעה בתובענה – לאמור הסעדים שייפסקו בסופו של יום.

לא מצאתי כי בענייננו מתקיים חריג מהחריגים לאמור.

אך מובן הוא כי בסופו של יום ולאחר שייפסק הדין בתובענה כולה שמורה למבקש, וכן לכל אחד מהצדדים, זכות הערעור על קביעות פסק הדין לרבות החלטות הביניים בשאלת החבות.

3.אשר על כן - אני דוחה את הבקשה.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ז חשון תשע"ב, 14 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: