אבו אליונס נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים שסיכמה דיוניה ביום 10.7.13 27.2.13 (להלן - הוועדה).

2.ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער הוכר ככפגיעה בעבודה, ובגינו נקבעו למערער נכויות בשיעור 10% בגין טנטון, כמו גם 15% בגין ליקוי השמיעה.

על החלטת הועדה הרפואית הגיש המערער ערר, וזאת אך ורק בשאלת הפעלתה של תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן – תקנות נכות מעבודה).

3.הוועדה קבעה כי אין מקום להפעיל בעניינו של המערער את הוראות תקנה 15, ובה בעת קיימה דיון גם בשאלה הנוגעת לגובה הנכות הרפואית. מכאן הערעור שלפני.

4.טענות המערער:

א.הוועדה חרגה מסמכותה כשדנה בשאלת גובה הנכות הרפואית וערכה בדיקות בעניין זה, וזאת אף אם לא הפחיתה משיעור הנכות הרפואית בסופו של דבר.

ב.הוועדה לא הפנתה את הדיון בשאלת הפעלת תקנה 15 לוועדת הרשות, וזאת בניגוד לדין בהתייחס לשיעור הנכות הכולל של המערער, שהוא גבוה מ- 20%.

ג.הכשלים בהתנהלות הוועדה מצדיקים החלפת הרכבה.

5.בדיון המוקדם שהתקיים ביום 11.11.13 הסכים ב"כ המשיב, כי אכן היה על הוועדה להיוועץ בוועדת הרשות, ומשלא עשתה כן הרי שהתגלתה טעות משפטית בהחלטה. יחד עם זאת, נטען כי אין הצדקה להחלפת הרכב הוועדה, משום שאין פגם בכך שהוועדה עורכת בדיקה רפואית שכן היא אמורה לדון בשאלה אם מבחינה רפואית יש לנכות השפעה על כושר העבודה.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי יש לקבל את הערעור, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

7.בישיבתה הראשונה של הוועדה ציינה הוועדה (ס' 23 לפרוטוקול מיום 1.5.13) כי על-פי בדיקת השמיעה הקיימות בתיק – אין מדובר כלל בנזק שנגרם כתוצאה מחשיפה לרעש. לפיכך, קבעה הוועדה, יש מקום להפנותו לבדיקת Bera. עוד נקבע בישיבה זו כי לאחר קבלת תוצאות הבדיקה יופנה לוועדת הרשות, ותיקבע הנכות המתאימה "בהתאם להם".

בישיבתה המסכמת קבעה הוועדה (ס' 23 לפרוטוקול מיום 10.7.13) כי על-פי בדיקת ה- Bera מיום 2.6.13 – נכותו של המערער תואמת לנכות בשיעור 5% ולא כפי שנקבע על-ידי הוועדה מדרג ראשון. לפיכך סיכמה הוועדה כי "לאור האמור לעיל הוועד סבורה כי אין מקום להפעלת תקנה 15. הוועדה דוחה את הערר".

8.מהאמור לעיל עולה כי הוועדה כלל לא קיימה דיון ענייני בשאלת הפעלת תקנה 15. כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי על אף האמור בהוראות תקנה זו, ומששיעור הנכות הכולל עולה על 20%, היה על הוועדה לפנות לקבלת המלצתה של וועדת המשנה והיא לא עשתה כן, וזאת על אף שציינה כי תעשה זאת בפרוטוקול הישיבה הראשונה.

9.בדב"ע תשן/23-01 (ארצי) יצחק שמש נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 195 בעמ' 198:

"הוועדה הרפואית לערעורים, שעה שבא לפניה ערעור של המערער, הייתה חייבת להתייחס אך ורק לשאלת יישומה של תקנה 15, ולא למומיו ולחוליו של המערער; הוועדה לערעורים חייבת לדון בנושא שהובא לפניה, ומשלא היה ערעור על הקביעה הרפואית, ובלשון בית המשפט העליון "על מומיו וחולייו" של המבוטח, לא היה עליה לבדוק מחדש את המערער, אלא לבחון את הפעלת תקנה 15 לאור הממצאים הרפואיים שהיו לפניה יחד עם דו"ח ועדת הרשות".

משכך, עצם הדיון בשאלת הנכות הרפואית, שעה שהערר היה בשאלת הפעלת תקנה 15 בלבד, מהווה חריגה מסמכותה של הוועדה.

10.לא מצאתי כי הדיון בשאלת הנכות הרפואית היתה לצורך בחינת השפעת הליקוי על הכושר לעבוד, כפי שנטען על-ידי המשיב. יש לקבל את עמדת המערער בעניין זה, לפיה הוועדה הביעה דעה מפורשת כי הנכות הרפואית האמיתית נמוכה מזו שנקבעה על-ידי הוועדה מדרג ראשון (על אף שמדובר בהחלטה חלוטה) ורק בהסתמך על שיקול זה קבעה כי אין להפעיל את הוראות תקנה 15 בעניינו של המערער.

11.משהוועדה ציינה מפורשות את דעתה בדבר שיעור הנכות "האמיתי" או "הנכון" של המערער, והסותר החלטה חלוטה שניתנה בעניין זה, ועל יסוד דעתה זו קיימה דיון בשאלת הפעלת תקנה 15 (על אף שהבסיס להפעלת התקנה אמור להיות שיעור הנכות כפי שנקבעה באותה החלטה חלוטה) – מתקיים אותו חשש מכך שהוועדה באותו הרכב תהא "נעולה" בדעתה. חשש זה מצדיק דיון מחודש בפני ועדה רפואית לעררים בהרכב חדש.

12.לאור האמור הערעור מתקבל בזאת.