אבו אלהווא נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב מספר 44-035-09 אשר הוצאה ע"י קצין משטרה בתאריך 24/07/12, בשל חשד של מעורבותו של נהג הרכב מר תמימי מוחמד (להלן: "הנהג") בעבירה של הסעת נוסעים בשכר תוך שימוש ברכב הנ"ל.

הבקשה הוגשה ע"י המבקש שהינו בעל הרכב הרשום, אשר לטענתו בטרם מתן הודעת איסור השימוש הוא לא הוזמן לשימוע.

בשל עובדה זו טוען המבקש, כי הופרה זכות הטיעון המוענקת לו כבעל הרכב כפי שזכות זו נקבעה בתקנות. הדבר לטענתו מביא לבטלות החלטת הקצין ועל כן הוא פונה לבית המשפט לביטול הודעת איסור השימוש.

בנוסף, טוען המבקש כי הוא מסר את הרכב לאחיו של הנהג, אולם משום מה, הנהג קיבל את מפתחות הרכב מהאח על מנת להסיע פועלים שעובדים בביתו ממעבר הר הזיתים.

המשיבה מתנגדת לבקשה, לטענתה נהג הרכב הוזמן לשימוע ובכך קויימה זכות השימוע גם לגבי בעל הרכב. המשיבה העלתה בפני טענה שלא נסתרה ע"י המבקש, כי למבקש אין כלל רישיון נהיגה, וברור כי רישום הבעלות על שמו במשרד הרישוי הוא פורמאלי בלבד ולא למטרות שימשו ברכב.

המשיבה מפנה לדו"ח הפעולה שנערך ע"י השוטר במקום, אשר הבחין בנהג יורד מכיוון מעבר הזיתים, הוריד שני נוסעים ליעדם, המשיך בנסיעה לכיוון רח' שייח' ענבר וכאשר ניידת משטרה סמויה נוסעת אחריו, הוא חזר חזרה לכיוון מעבר הזיתים והעלה פעם נוספת 4 נוסעים ואז נעצר ע"י השוטרים.

בהתאם לסעיף 57ב' (ב) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א 1961 ,בית המשפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש באם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57א(א).

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי לא התקיים אחד מהתאים הנ"ל ועל כן דין הבקשה להידחות.

מחומר החקירה והשימוע שנערך לנהג, עולה כי הנהג קושר עצמו לאירוע הנטען, אולם לטענתו הוא לא קיבל כסף וכי מדובר בפועלים שעובדים בביתו. מנגד, עולה תמונה לפיה הנהג נצפה מבעוד מועד מבצע מספר פעמים הסעת נוסעים ממעבר הזיתים ובחזרה. הדבר מעיד לטעמי, על כך שלא מדובר בהסעה אקראית או חד פעמית, אם כי בקו הסעה בשכר בו בחר הנהג. הגם שאינני דן בשלב זה באיכות הראיות לסיבוך הנהג, אולם עולה לכאורה כי יש בידי המשיבה ראיות טובות להביא להרשעת הנהג בדין בעבירה של הסעת נוסעים בשכר.

תמוהה בעיניי טענת המבקש לגבי שליטתו והחזקתו ברכב, זמן שזה מעולם לא הוציא רישיון נהיגה. העובדה שהמבקש לא טרח להתייצב לדיון על אף שהגיש תצהיר מטעמו לבקשה והעובדה שלאחר צו איסור השימוש לרכב הרכב נמסר למגרש האחסנה דווקא ע"י הנהג ולא על ידי המבקש, מחזקת את החשד שמי שמחזיק ברכב בפועל ובעל השליטה בו הוא הנהג עצמו ולא המבקש. לא מן הנמנע כי קיים הסכם בין השניים לפיו הרכב נמצא בחזקתו של הנהג והדבר עונה לטעמי על הגדרת "בעל" שבסעיף 1 לפקודת התעבורה.

לפיכך אני קובע כי די היה בשימוע שנערך לנהג כדי לרפא את הפגם לכאורה באי הזמנת בעל הרכב הרשום לשימוע בפני הקצין.

בנוסף, הרי נקבע בפסיקה לא פעם כי לכאורה אין חובה לבצע שימוע לבעל הרכב הרשום, במיוחד כאשר בוצע שימוע למי שנחזה להיות בעל הרכב בפועל וזה לא אמר דבר לגבי אי שליטתו ברכב זה.

אשר על כן, לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי ישנן נסיבות אשר מצדיקות ביטול הודעת איסור השימוש ברכב או קיצור התקופה, ומצאתי, כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על איסור השימוש ברכב.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

זכות ערר כחוק.

המזכירות תשלח העתק החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, י"ג אב תשע"ב, 01 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.