א.ל. נ' כונס הנכסים הרשמי ואח'

השופט נ' סולברג:

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.7.2019 בפש"ר 59135-10-18 (השופטת נ' גרוסמן), בגדרה נדחתה בקשה לביטול התשלום החודשי שהושת על המבקש (להלן: החייב), במסגרת הליך פשיטת רגל המתנהל בעניינו.

2. החייב, בן 46, מוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כבעל דרגת אי-כושר יציבה של 100%, אשר בגינה הוא מקבל קצבה חודשית בסך של 3,208 ₪, וסיוע בשכר דירה בסך של 770 ₪. כיום, איננו עובד, ולבד מסכומי כסף אלה אין לו הכנסה נוספת. לבקשת החייב, ניתן ביום 15.11.2018 צו לכינוס נכסיו, שבמסגרתו חויב בתשלום חודשי בסך של 400 ₪ לקופת הכינוס. בהסכמת המנהל המיוחד, נוכח מצבו הרפואי והכלכלי של החייב, הורה בית משפט של פשיטת רגל ביום 28.11.2019 על הפחתת התשלום החודשי לסך של 100 ₪.

3. ביום 16.7.2019 הגיש החייב בקשה לבטל כליל את התשלום החודשי. בבקשתו טען, כי הקצבה שהוא מקבל אינה מספיקה לו על מנת להתקיים בכבוד, וכי התשלום החודשי הוא עול שאינו מצליח לעמוד בו. יתר על כן טען החייב, כי אין להשית תשלום חודשי על מי שמקור הכנסתו היחיד הוא גמלה של המוסד לביטוח לאומי, שכן כספי הגמלה מוגנים על-פי הוראות סעיפים 303 ו-311 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) וסעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה). בו ביום, דחה בית המשפט של פשיטת רגל את הבקשה, בקובעו כי "משמעות ההיעתרות לבקשה [...] היא כי הליך פשיטת הרגל לא יקנה לנושים אף לא את המעט בו חויב החייב, וגם עקרונות השיקום יונחו בקרן זווית".

           מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפנַי. בד בבד עם הבקשה, הוגשה בקשה לאיחוד הדיון בתיק זה עם שני תיקים נוספים אשר עוסקים בסוגיה דומה (רע"א 6348/19 ורע"א 6350/19). בקשה זו התייתרה, שכן בקשה אחת נמחקה לבקשת הצדדים, ובשניה ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים.

עיקרי טענות הצדדים

4. לטענת החייב, שגה בית המשפט בכך שדחה את הבקשה מבלי להתייחס לטענותיו המשפטיות ולתחולתן של הוראות החוק שאליהן הפנה בטיעוניו. לטענתו, די בכך שההחלטה ניתנה בלא הנמקה כדי להצדיק את ביטולה. לגופם של דברים, חוזר החייב על טענתו, לפיה הגמלה מוגנת מכוח הוראות חוק הביטוח הלאומי והפקודה. החייב מפנה לסעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי, שבו נקבע כי: "זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא [...]", ולהוראת סעיף 311 לאותו חוק, לפיה "זכותו של אדם לגמלה לא תוקנה לנאמן בהליכי חדלות פירעון לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי" (בנוסח קודם התייחס החוק ל"כונס הרשמי או לנאמן בהליכים לפי פקודת פשיטת הרגל"). בסעיף 111(א) לפקודה, אשר מסדיר את סמכות בית המשפט של פשיטת רגל להורות על תשלום עתי לקופת הכינוס, נקבע במפורש כי אין בהוראותיו כדי לגרוע מהוראת סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי. לשיטת החייב, למקרא הסעיפים הללו מתבקשת המסקנה, כי לא ניתן להשית תשלום עתי על חייב שמתקיים מגמלת הביטוח הלאומי בלבד, שכן זוהי הלכה למעשה העברה של חלק מזכותו לגמלה אל הנאמן.

5. החייב סומך את עמדתו-זו על דוח הוועדה לבחינת תכנית הפרעון בהליך פשיטת רגל (להלן: ועדת חריס). כך, בסעיף 78 לדוח, שעניינו בהגדרת היקף הכנסות החייב לצורך קביעת התשלום החודשי, צוין כי מחד גיסא יש להביא בחשבון קצבאות בחישוב היקף ההכנסות של החייב, אולם מאידך גיסא "יש לוודא, כי הסכום שיוותר בידי החייב ומשפחתו למחייתם, לאחר ביצוע התשלום החודשי, לא יפחת מסכומי הקצבאות של הביטוח הלאומי". באופן דומה, בסעיף 104 לדוח הודגש, כי "בקביעת התשלום החודשי יש לשים לב להגנה על הקצבאות הקבועה בסעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל, ולוודא כי אין גריעה בקצבאות להן זכאי החייב בהתאם לסעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי". כמו כן, מפנה החייב לחוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פרעון), אשר לטענתו אימץ באופן מלא את עמדתו. בפרט, מציין החייב את הוראת סעיף 217 לחוק, לפיה "זכויות לגמלה שחלות עליהן הוראות סעיף 303 או 311 לחוק הביטוח הלאומי" – לא יכללו בקופת הנשייה. אמנם חוק חדלות פרעון אינו חל בעניין דנן, אך לטענת החייב, יש להתחשב בו לצורך פרשנות הפקודה (ראו: ע"א 8263/16 אור סיטי נדל"ן נ' עו"ד איתן ארז, פסקה 47 (19.3.2018)).

6. 6. כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) סבור, כי דין הבקשה להתקבל. בפתח דבריו, עמד הכנ"ר על כך, שהבקשה מעוררת שאלה עקרונית אשר טרם זכתה להכרעה בפסיקה: האם קיימת חובה לפטור מתשלום חודשי חייב שמתקיים מגמלאות המוסד לביטוח לאומי בלבד. הכנ"ר סבור, כי "במקרים שבהם החייב חסר כל כושר השתכרות ואין לו כל אמצעי קיום זולת גמלת המל"ל", יש לענות על השאלה בחיוב. לעניין זה מצטרף הכנ"ר לעמדתו של החייב, כי הקביעה המפורשת בסעיף 111(א) לפקודה, לפיה "אין בהוראת סעיף זה כדי לגרוע מהוראת סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי", מלמדת על כוונת המחוקק להשאיר את כספי הגמלה בידי החייב. בהקשר זה צוין, כי כל פרשנות שתקבע שניתן להותיר בידי החייב סכום כסף חודשי בשיעור נמוך מסכום הגמלה, תרוקן מתוכן את ההגבלה שבסעיף 111(א), ואת ההפניה לסעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי. עוד נטען, כי במצבים כגון דא, התועלת לנושים מהתשלום החודשי מוגבלת, שכן מדובר ממילא בסכומים זעומים, אשר ישמשו בעיקרו של דבר לכיסוי הוצאות הליך פשיטת הרגל. בנסיבות אלה, אין כל הצדקה מהותית לפגיעה בכספי הגמלה, אשר נועדו להבטיח רמת חיים מינימלית לזכאים.

7. לצד זאת הדגיש הכנ"ר, כי אין להעניק את הפטור מתשלום חודשי לחייב שאינו ממצה את מלוא כושר השתכרותו. כך, למשל, אין מניעה להשית תשלום חודשי על חייב שמקבל גמלה חודשית מהביטוח הלאומי בגין אובדן כושר עבודה חלקי, אף אם גמלה זו היא הכנסתו היחידה. לשיטת הכנ"ר, במצבים מעין אלו – "ניתן לומר כי צו התשלומים אינו משולם מתוך הגמלה שמשתלמת לידיהם, אלא שהוא מבטא את כושר ההשתכרות הפוטנציאלי שלא ממומש".