א.י.אגוד שרותי כ"א בע"מ נ' עיריית תל-אביב

החלטה

החלטה

בין התובעת, חברה להובלה, ובין הנתבעת, עירית תל אביב [ להלן: "העירייה" ] נכרת חוזה להספקת שירותי הובלה על ידי התובעת לעירייה לתקופה של שנה מיום 15.7.07 ועד 14.7.08 [ סעיף 4.1 לחוזה נספח א' לכתב התביעה שהוגש ב"סדר דין מקוצר" והוא גם נספח א' לתצהירו של מר אמיר זילכה, עובד העירייה, התומך בבקשת העירייה למתן רשות להתגונן, נשוא החלטה זו; להלן: "החוזה" ו "זילכה" בהתאמה ].

לפי סעיפים 4.2 ו 4.3 לחוזה ניתנה לעירייה אופציה להאריך את החוזה לתקופה נוספת של שנה בכפוף להודעת העירייה על הארכה כזו תקופה של 30 יום מראש [ להלן: "האופציה" ו "ההודעה" בהתאמה ].

לפי כתב התביעה, לא שילמה העירייה לתובעת את המגיע לה בגין מספר חשבוניות [ סעיף 2 לכתב התביעה ] וכן חלטה שלא כדין ערבות בנקאית שנמסרה לעירייה על ידי התובעת בהתאם לתנאיי החוזה; סכומים אלה נתבעים.

אין העירייה חולקת על כך שהיא לא שלמה את הסכומים האמורים בגין החשבוניות הנ"ל [ ואפילו בגין חשבונית נוספת , ראה סעיף 17 לתצהיר זילכה ] וכי אכן חלטה את הערבות הנ"ל [ סעיף 18 שם ], כך שסכום התביעה ומקורו אינם שנויים במחלוקת.

טענתה של העירייה היא טענה לקיזוז נזקיה, עקב הפרת החוזה בידי התובעת; בניגוד לעמדת ב"כ התובעת בפרק הראשון של סיכומיי טענותיו, אין הטענה בגדר של "שינוי חזית" הן בגלל שנטענה במפורש [ סעיף 24 לתצהיר זילכה ] והן מכך שגם אם לא הוזכרה המילה "קיזוז" במפורש, מהות ההגנה הנטענת היא שקובעת לעניין חזית ההגנה ולא המינוח.

סיפור המעשה אינו מורכב וגם איני צריך, לעניין בקשה זו, להידרש לו במלואו.

לצורך העניין יספיק שאציין את הדברים הבאים: ביום 26.2.08 נפגשו נציגי העירייה עם מנכ"ל התובעת והוסכם ביניהם על כך שהאופציה תמומש בכפוף להוזלה של פריט הובלה אחד משירותי התובעת ; מסמך חתום על ידי התובעת בעניין זה צרוף לתצהיר זילכה כנספח ב' [ להלן: "ההסכמה" ].

שני הצדדים יצאו מתוך הנחה שההסכמה אינה מהווה חוזה מחייב [ בלא קשר לשאלה מי הם הגורמים המוסמכים לחתימתו של חוזה כזה מטעם העירייה ] וכי יש צורך בחתימה על מסמך "חוזה" חדש, למרות שהחוזה, בסעיף 4.3 הנ"ל, מסתפק במסירת הודעה על מימוש האופציה לצורך הארכתו.

מאידך, שני הצדדים לא טענו, ואיני קובע מה היה דינה של טענה זו, שההסכמה אינה מבטאת מימוש האופציה אלא מהווה סיכום מו"מ לחוזה חדש, הואיל וחל שינוי בתנאי החוזה המקורי ועל כן אין בהסכמה משום מימוש של אופציה בלבד.

כך או כך, חוזה נוסף לא נחתם, הודעה על כך ששירותיי התובעת נשכרו לתקופה נוספת לא נמסרה בכתב, אלא, אולי, בע"פ [ ובשלב זה אני מקבל את הנתון כאמיתי, בלא שנסתר ] כפי האומר בסעיף 11 למכתבו של זילכה לתובעת, נספח ה' לתצהירו.

ייאמר כי החוזה אינו דורש הודעה בכתב דווקא, אלא קובע רק את דרך קבלתן של הודעות הנשלחות בכתב [ סעיף 22 לחוזה וראה סעיף לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 ].

לטענת התובעת, לא ההסכמה ולא ההודעה בע"פ, בהנחה שניתנה, יצרו חוזה מחייב בין העירייה לנתבעת לשנה הנוספת שכן אין הן עומדות בתנאיי סעיף 203 לפקודת העיריות (נוסח חדש) [ להלן: "סעיף 203" ] הדורשות דרישות של "צורה" לתוקפו של חוזה הנעשה עם עירייה, היינו חתימתם של ראש העיר וגזבר העירייה בצרוף חותמת העירייה על המסמך כתנאי לתקפו.

יצוין כי במשך שנים רבות נתנו בתי המשפט, ברוח פסיקת בית המשפט העליון, נפקות מלאה לאמור בסעיף הנ"ל [ ראה לדוגמה: ע"א 739/86 ארי שם – אור נ. עיריית קרית גת, פד"י מד2 עמ' 562 ].

יאמר, כי לא שבעתי נחת, בכל הכבוד, מפסיקה זו אשר נתנה בידי עיריות כלי התחמקות מהתחייבויות שנטלו על עצמן בידי עובדיהן, הגם שאלו לא היו מוסמכים על פי הפקודה הנ"ל, ואפילו אם המדובר היה בנושאי תפקידים בדרגים גבוהים.

לא תמיד הבנתי מדוע לא נעשה שימוש בכלים כה רבים שנתן הדין בידי בתי המשפט כמו דוקטרינות "תום לב", "מניעות", "סמכות נחזית" וכו' וכו' כדי להכשיר התחייבויות של עיריות שלא נשאו את ציורי חתימת הנוגעים בדבר ואשר ראייתן כבטלות היה בה כדי להביא, לעתים, לידי עיוות דין.

אילו עמדה פסיקה זו על מכונה, נראה היה לי כי במקרה זה הייתה העירייה מוצאת את עצמה נתקלת באותו המכשול של סעיף 203 שהיא ואחרות מעמידות בפני מתדיינים אחרים.

אלא שבנושא זה חלה התפתחות, ראויה בעיני בכל הכבוד, ולא עוד עומד סעיף 203 לבדו אלא שניתן לקיים התחייבויות של עיריות גם אם אינן עומדות בדיוק בתנאיי הסעיף הנ"ל [ ראה: ע"א 6705/05 בית הרכב בע"מ נ. עיריית ירושלים ואח' פורסם באתר "נבו"; רע"א 10565/07 עיריית עיר כרמל (מועצה מקומית עוספיה) נ. עו"ד זכי כאמל ואח', פורסם באתר "נבו" ].

משכך הם הדברים, הרי שהם פועלים בשני הכיוונים; לאמור אם ניתן יהיה לקיים את המוסכם בין הצדדים על פי הודעה בע"פ או בכל דרך אחרת של הבנה מכללא וכו', בלא חתימות הגורמים הנ"ל, הרי שעשוי הוא שעומדת לעירייה הגנה טובה הראויה להישמע.

לאור האמור לעיל אני נותן לעירייה רשות להתגונן נגד התביעה בטענה לפיה הופר החוזה המוארך על ידי התובעת ובטענה לקיזוז הנזקים עקב כך כפי תצהירו של זילכה.