א. ט. - שרותים משפטיים בע"מ נ' מנסור

החלטה

לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר כתב הגנה.

הרקע לבקשה:

המבקש היה רשום במשרד הרישוי כבעליו של רכב מסוג "סובארו" (להלן- הרכב).

ביום 2.8.09 נעצר הרכב על ידי משטרת ישראל והורד מן הכביש ונשלח למגרשי האחסנה של המשיבה. ביום 27.10.09 נשלח מכתב למבקש לתשלום חוב האחסנה שנצבר עד אותו מועד. במכתב נאמר כי אם לא יסור המבקש לקבל את רכבו תוך 7 ימים, תפעל המשיבה למיצוי זכויותיה לרבות בדרך של מכירת הרכב. ברם, רק ביום 3.5.2010, חודשים רבים לאחר משלוח המכתב, קבע שמאי מטעם המשיבה כי שווי הרכב הוא 400 ₪. קביעה זו נסמכה בין היתר על כך כי "הרכב אינו במצב נסיעה" "ללא רישוי שנתי" וכי "אין כדאיות כלכלית בשיקום הרכב". הרכב נמכר תמורת 600 ₪ (כולל מע"מ).

המשיבה הגישה נגד המבקש תביעה לתשלום חוב האחסנה בניכוי תמורת הרכב כאמור.

משלא התגונן המבקש כנגד התביעה, ביקשה המשיבה ליתן נגדו פסק דין. הבקשה לפסק דין בהיעדר הגנה נתמכה בין היתר באישור מסירה המעיד לכאורה על כך כי כתב התביעה נמסר לרעייתו של הנתבע. ביום 30.8.2010. בהתאם, ניתן נגד המבקש פסק דין על יסוד כתב התביעה.

המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין. בבקשה כפרו המבקש ורעייתו בכך כי כתב התביעה הומצא לידי מי מהם. עוד נאמר כי הרכב לא היה בחזקתו ובבעלותו של המבקש במועד תפיסתו. עוד נאמר כי חיוב המבקש לשלם עבור 276 ימי אחסנה בגין כלי רכב ששוויו 600 ₪ בלבד הוא חיוב בלתי סביר, מה עוד שהתעריף הקבוע בדין לעניין אחסון שונה מזה שלפיו ערכה המשיבה את כתב תביעתה.

בסעיף 5 לבקשה עתר המבקש לחקור את שליח המשיבה על תצהירו בהתאם לתקנה 522 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, בנימוק כי בתצהיר שקרי עסקינן.

במועד הדיון לא התייצב שליח המשיבה. ב"כ המשיבה ויתרה מצידה על חקירת המצהירים מטעם המבקש והצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ.

דיון והכרעה

למעשה, השאלה העיקרית בה יש להכריע בהליך זה היא חובתו של שליח המשיבה להתייצב לדיון, נוכח עמידתו של ב"כ המבקש על חקירתו בהתאם לתקנה 522 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. ב"כ המבקש טוען כי בנסיבות בהן לא התייצב שליח המשיבה להיחקר על תצהירו ללא טעם מבורר, אין תצהיר זה יכול לשמש כראיה לתמיכה בטענה כי כתב התביעה הומצא כדין למבקש (באמצעות רעייתו). משכך, ושרעייתו של המבקש לא נחקרה על תצהירה וגרסתה אינה שנויה במחלוקת – דין הבקשה להתקבל.

מנגד, טוענת ב"כ המשיבה בעניין זה, כי אילו חקירתו של שליח המשיבה הייתה חשובה למבקש, היה עליו להגיש בקשה מסודרת בעניין ולהבטיח את הוצאות העד מבעוד מועד. משכך, מוצדק היה שלא להביא לחקירה נגדית את שליח המשיבה ונוכח קיום צידוק לאי התייצבותו אין להורות כי תצהירו לא ישמש ראיה ולכל יותר ניתן לומר, במצב דברים זה, כי גרסאות הצדדים בעניין מסירת האזהרה שוות משקל.

דיון והכרעה

לטעמי דינה של בקשה זו להתקבל וזאת בין שתתקבל עמדתה המשפטית של המשיבה ובין שתתקבל עמדתו המשפטית של המבקש, כמפורט לעיל. אנמק.

כאמור, רעייתו של המבקש לא נחקרה בחקירה נגדית וגרסתה, לפיה כתב התביעה לא הומצא לה, לא נסתרה. משכך, אם תתקבל עמדתו המשפטית של המבקש בנוגע לחובתו של שליח המשיבה להתייצב לחקירה על תצהירו בשל הודעתו הברורה של המבקש על כוונה לחקור את השליח על תצהירו, כי אז יש לקבל את הבקשה ולקבוע כי דינו של פסק הדין ביטול מתוך 'חובת הצדק'.

עמדתו המשפטית של המבקש בהליך זה בנוגע לחובתה של המשיבה להזמין את השליח מטעמה לחקירה - מקובלת עלי. תקנה 522 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בעל דין העותר לחקור מצהיר שאינו בעל דין שמסר תצהיר בהליך ביניים במשפט רשאי לבקש את הזמנתו על מנת שזה האחרון ייחקר על תצהירו. להימנעות מהתייצבות לחקירה קיימת נפקות ראייתית שכן התצהיר לא יוכל לשמש כראיה בהליך. טענתה של המשיבה כאילו היה על המבקש להגיש "בקשה מסודרת" ואף להבטיח את הוצאותיו של העד איננה יכולה להתקבל לדעתי. היא אינה יכולה להתקבל משום שגם אם לא ניתנה התחייבות המבקש לשאת בהוצאות העד, היה בית המשפט יכול לחייב את המבקש לשאת בהוצאות העד שאת הזמנתו ביקש, כחלק מתפקידו לקבוע בעניין אופן הנשיאה בהוצאות ההליך שנדון לפניו. בנוסף, נזכיר כי המשיבה לא ביקשה מבית המשפט לקבוע כי חובתה להזמין את השליח מטעמה מותנית במתן התחייבות המבקש לשאת בהוצאות השליח. היא גם לא ביקשה התחיבות כזו, לכאורה, במישרין מב"כ המבקש. בנסיבות אלה היתלות המשיבה בהיעדר התחייבות לשאת בהוצאות העד נראית יותר כתואנה להצדקת מחדל מאשר טעם ממשי. נוכח מסקנה זו, יש לקבוע כי תצהיר שליח המשיבה לא יוכל לשמש ראיה, ומשכך דין הבקשה להתקבל.

גם אם שגיתי במסקנתי וניתן היה לקבוע כי לפנינו שתי גרסאות (סותרות) שוות משקל בנוגע להמצאת כתב התביעה, עדיין היה מקום לבטל את פסק הדין, אם כי במקרה כזה היה הביטול מתוקף שיקול דעת בימ"ש ולא מחובת הצדק. טעם הדבר הוא, בין היתר, העובדה שסכום התביעה נראה, על פניו בלתי מידתי. נזכור כי ביום -27.10.09 פחות מחודשיים לאחר תפיסת הרכב - נשלח מכתב למבקש לתשלום חוב האחסנה שנצבר עד אותו מועד ושם נאמר כי אם לא יסור המבקש לקבל את רכבו תוך 7 ימים, תפעל המשיבה למיצוי זכויותיה לרבות בדרך של מכירת הרכב. מכירת הרכב נעשתה, לאור האמור רק לאחר מספר חודשים לאחר מכן. זאת, תוך קביעה של שמאי המשיבה כי "הרכב אינו במצב נסיעה" "ללא רישוי שנתי" וכי "אין כדאיות כלכלית בשיקום הרכב". בנסיבות אלה אינני סבור כי ניתן לחייב את המבקש לשלם עבור דמי אחסנה אשר גם לשיטת המשיבה עצמה ניתן היה לחסוך בעצם מימוש "הבטחתה" למבקש במכתבה, היינו למכור את הרכב תוך 7 ימים או זמן קצר לאחר מכן. כידוע, די בכך שהתוצאה המשפטית הייתה יכולה להשתנות על מנת להצדיק ביטולו של פסק הדין שניתן והשבת התיק אל שולחן הדיונים. בנסיבות העניין אין לי צורך לחוות דעה לגבי יתר טענות המבקש בהליך זה, לרבות הטענה כי הוא כלל לא היה בעלי הרכב במועד הרלוונטי.

סוף דבר: בין שעסקינן בביטול מתוך חובת הצדק ובין שמדובר בביטול מתוקף שיקול דעת בית המשפט נוכח סיכויי ההגנה, דין פסק הדין להתבטל וכך אני מורה. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ז חשון תשע"ב, 24 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.