א.דורי בניה בע"מ נ' גינדי החזקות פרויקט המשתלה בע"מ ואח'

1. מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.10.2017 (ת"א 4032-08-16; כב' השופטת ת' אברהמי), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת (להלן: דורי) למתן צו מניעה זמני האוסר על משיבות 1-2 (להלן: גינדי) לחלט חלק מן הערבויות הבנקאיות שהעמידה לזכותה דורי בשנת 2013.

רקע וטענות המבקשת

2. בחודש אוגוסט 2013 נחתמו בין דורי לגינדי הסכמים להקמת פרויקטים למגורים בתל אביב וברמת השרון. בהתאם להסכמים אלה, העמידה דורי – חברה העוסקת, בין השאר, בביצוע עבודות הנדסיות – ערבויות בנקאיות אוטונומיות בהיקף כולל של כ-15,000,000 ₪ לזכות גינדי (להלן: הערבויות הבנקאיות). ביום 2.2.2016 חתמו הצדדים על "הסכם היפרדות" (להלן: הסכם ההיפרדות), הקובע כי דורי תסיים את עבודתה בפרויקטים בו ביום – וזמן קצר לאחר מכן יוקטנו הערבויות הבנקאיות מטעמה עד כדי 7.5 מיליון ₪. עד מהרה עלה הסכם ההיפרדות על שרטון, וביום 16.3.2016 הודיעה גינדי על ביטולו, תוך שהיא מאשימה את דורי בהפרות יסודיות שלו. דורי דחתה הודעה זו, וביום 2.8.2016 הגישה כנגד גינדי תביעה בה עתרה, בין היתר, לאכיפת הסכם ההיפרדות (להלן: התביעה). למחרת היום, 3.8.2016, פנתה גינדי לבנק בדרישה לחילוט הערבויות הבנקאיות, ובתגובה ביקשה דורי סעד זמני בדמות צו מניעה – בטענה כי דרישת החילוט הועלתה בחוסר תום לב קיצוני, ומתוך "יצר נקמה" על הגשת התביעה.

           ביום 7.9.2016 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה באופן חלקי, ועיכב את חילוט הערבויות הבנקאיות – מעבר לסכום בן 7.5 מיליון ₪, שלא התבקש לגביו סעד בתביעה העיקרית – למשך תשעה חודשים (להלן: ההחלטה הראשונה). בית המשפט ניתח את התנהלותה של גינדי בחודשים שחלפו מאז הודיעה על ביטול ההסכם ההיפרדות, ומצא כי עיתוי ואופן העלאת דרישת החילוט – מיד עם הגשת תביעת דורי, ללא התראה ולאחר מספר חודשים שבהם לא נקטה גינדי צעדים קונקרטיים בהקשר זה – עשוי להצביע על שיקולים זרים הניצבים מאחוריה. ככל שכך הם פני הדברים, מדובר בנסיבות מיוחדות המאפשרות לחרוג מ"עקרון העצמאות", ולעכב את חילוט הערבויות הבנקאיות עד להכרעה בטענותיה החוזיות של דורי. אשר למאזן הנוחות, הובאו בהחלטה שיקולים שונים – לרבות טענת גינדי כי החילוט עלול לפגוע בתהליך ההבראה אליו נכנסה. בית המשפט המחוזי סיכם כי "הן בסוגיית השיקולים לכאורה והן בסוגיית מאזן הנוחות קיימים שיקולים מגוונים", וכי "מגוון השיקולים במקרה דנן" מוביל לתוצאה של מתן הסעד המבוקש לתקופה מוגבלת, בת תשעה חודשים. בקשות רשות ערעור על החלטה זו נדחו על ידי. בהחלטתי, מיום 19.1.2017, מצאתי כי ההחלטה הראשונה מכילה, למעשה, קביעה פוזיטיבית בדבר קיום חריג "הנסיבות המיוחדות" בענייננו; עמדתי על העדר הכרעה ברורה של בית המשפט קמא בסוגיית מאזן הנוחות; וציינתי כי "ככל שיהיה המשך להליכים בעניין הנדון מעבר לתקופה של 9 חודשים, חזקה על בית המשפט המחוזי כי ינמק היטב את הכרעתו בבקשה, אם תוגש".

           עם תום תקופת צו המניעה, ביום 7.6.2017, הודיעה גינדי על כוונתה לחלט את הערבויות הבנקאיות. דורי שבה, אפוא, ופנתה לבית המשפט קמא בבקשה למתן צו מניעה – אך זאת הפעם נדחתה בקשתה (להלן: ההחלטה השנייה). בית המשפט המחוזי קבע כי "הנסיבות המיוחדות" שהתקיימו בחודש אוגוסט 2016, עת הציגה גינדי את דרישת החילוט הראשונה, אינן רלוונטיות עוד, ומכאן שאין צידוק לפגיעה באוטונומיה של הערבויות הבנקאיות. על פי השקפתו, אף שהעבר מטיל צל על התנהלות גינדי, לא ניתן להתייחס לדרישת החילוט המאוחרת כאל אקט שרירותי או נקמני גרידא. אדרבה, מדובר בצעד לגיטימי שקדמה לו התראה כנדרש, ובוצע לאחר הגשת כתב תביעה שכנגד, במסגרתו עמדה גינדי על נזקיה (הנטענים) ודרשה מדורי פיצוי קונקרטי בגינם. בית המשפט קמא דחה גם את טענות דורי בדבר חוסר תום הלב הכרוך בחילוט הערבויות הבנקאיות, והבהיר כי אין בהליך המשפטי העוסק בעסקת היסוד – על הסעדים שהתבקשו בו, וההחלטות בדבר אופן ניהולו – כדי לכרסם באוטונומיה של הערבויות. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי דורי לא עמדה ברף המינימלי של הוכחת סיכויי ההליך, ודחה את בקשתה למתן צו מניעה. עם זאת, ובגדר למעלה מן הצורך, נדרש בית המשפט לסוגיית מאזן הנוחות, וקבע כי אף הוא אינו נוטה לזכות דורי – בין היתר, משום שטענותיה בדבר הפגיעה האפשרית בתהליך ההבראה שלה נטענה בעלמא, וללא תשתית ראייתית הולמת. מכאן בקשת רשות הערעור שבכותרת.

3. לטענת דורי, ההחלטה הראשונה – שבקשות רשות ערעור עליה נדחו, כאמור – יצרה "קביעה חלוטה בדבר התקיימותו של חריג הנסיבות המיוחדות". דורי סבורה כי ההבחנה שערך בית המשפט קמא בין שתי דרישות החילוט מלאכותית, וכי משנקבע שגינדי פעלה לחילוט הערבויות הבנקאיות משיקולים זרים, חריג "הנסיבות המיוחדות" חל גם על הדרישה המאוחרת. בהקשר זה ציינה דורי כי העיכוב בהעלאתה המחודשת של דרישת החילוט נכפה על גינדי בהחלטה הראשונה, כך שאין בו כדי להעיד על שינוי מהותי במניעים שהביאו לשימוש בכלי החילוט. לגישת דורי, תיקון המחדל ה"טכני" – קרי, מסירת התראה מוקדמת ערב דרישת החילוט המאוחרת – או הגשת כתב תביעה שכנגד במהלך התקופה בה עמד בתוקפו צו המניעה הזמני אינם משנים את התמונה. במישור אחר, דורי טוענת כי מתקיים בענייננו חריג הנסיבות המיוחדות, הואיל וחילוט הערבויות הבנקאיות בשלב זה – כשיפוי עבור נזקיה, לכאורה, של גינדי – נגוע בחוסר תום לב קיצוני. לדבריה, מדובר ב"עקיפת" החלטה אחרת, במסגרתה עיכב בית המשפט המחוזי את הדיון בסעדים הכספיים להם עתרה גינדי בתביעתה-שכנגד, עד להכרעה בשאלת תוקפו של הסכם ההיפרדות (להלן: ההחלטה הדיונית). זאת ועוד, מאחר שסעד זהה שביקשה גינדי במסגרת תביעתה-שכנגד עודנו תלוי ועומד, הרי שהחילוט עולה כדי "עשיית דין עצמי" פסולה, ומקיים את תנאי "הנסיבות המיוחדות".

           משהוכח, לטעמה, כי מתקיים בענייננו החריג לעקרון העצמאות, סבורה גינדי כי יש לעכב את חילוט הערבויות הבנקאיות מבלי להידרש כלל לשאלת מאזן הנוחות. מכל מקום, ובגדר למעלה מן הצורך, דורי טוענת כי גינדי לא תיפגע ממתן צו המניעה המבוקש, שכן הערבויות הבנקאיות יישארו בידיה – מה גם שבירור הרכיב הכספי של תביעתה-שכנגד עוכב בלאו הכי על ידי בית המשפט המחוזי. לעומת זאת, חילוט הערבויות יסב לדורי נזקים רבים: הוא ישנה את המצב הקיים ויהפוך את סעד האכיפה שביקשה לתיאורטי; יאלץ אותה לתקן את כתב תביעתה; ואף "עלול להביא אותה לעברי פי פחת" ולפגוע בתהליך ההתייעלות בו היא מצויה. 

           יצוין כי ביום 23.10.2017 דחיתי את בקשתה של דורי "למתן סעד זמני בערעור ולחילופין, בקשה לעיכוב ביצוע", וציינתי כי "לנוכח סד הזמנים, נימוקים לכך יינתנו במסגרת ההחלטה בבקשה למתן רשות הערעור". עתה הגיעה שעת ההכרעה – וההנמקה.