א.א. נ' ע.ל. ואח'

זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975, בגין נזק גוף שנגרם לתובעת ע"י מכונית שבה נהגה הנתבעת 1. לטענת התובעת, היא נפצעה באזור החניה של גן אירועים בשעת לילה מאוחרת, כשעמדה בקרבת מכוניתה, והתכוונה לפתוח את דלתה ולנסוע משם. לטענתה, מכוניתה של הנתבעת 1 נסעה לאחור ופגעה בה. כפי שהתברר בעדותה, חלק מתיאור זה הוא מסקנה בדיעבד, שכן את עצם הנסיעה לאחור היא לא ראתה. היא מצאה את עצמה על הרצפה, שוכבת על גבה כשפניה מכוונים לאורות רברס של מכונית, אשר גלגל שלה עמד על כף רגלה השמאלית. לטענתה אחזה בה חרדת מוות, שכן היא חששה שהמכונית תמשיך לנסוע ותדרוס אותה והחלה לצעוק.

הנתבעים סבורים שמדובר בהתחזות, ושלא היה כל מגע בין מכוניתם לבין התובעת. הנתבעת 1 סיפרה שהחלה בנסיעה לאחור, שמעה צעקה, עצרה ויצאה ממכוניתה לבדוק מה קרה. אז היא ראתה את התובעת שכובה על האדמה, אך בניגוד לטענתה, רגלה לא היתה לכודה תחת גלגל המכונית. מטעם ההגנה העיד גם בעלה של הנתבעת 1, שגם הוא טען, שרגלה של התובעת לא היתה מתחת לגלגל המכונית. מעדותם עולה שכך סברו מיד כשהבחינו בתובעת ושמעו את טענותיה.

על פניהן עדויות העדים ששמעתי נגועות בטינטרסים של בעלי ענין. התובעת מעידה כעדה יחידה התומכת בתביעתה – האינטרס שלה ברור. האינטרס של הנתבעת 1 ושל בעלה מרוחק יותר. כיום אין זה סביר שהנתבעת 1 עומדת בסכנה של אישום פלילי בשל נהיגתה (שהרי האירוע נושן), אלא שלאחר שמסרו גרסה במשטרה ברור שעדי ההגנה לא יכולים לסתור אותה בבית-המשפט בלי ליטול סיכון מסויים. שני הצדדים טענו כלפי הצד שכנגד, שיכול היה להביא עדים נוספים ויש להסיק מסקנות כבדות משקל מכך שנמנע מלעשות כן. למעשה, מדובר בעדים אשר לא ראו את האירוע עצמו (ויש ספק עד כמה הם זמינים) ואיני סבור שניתן היה לחלץ מעדויותיהם מידע ממשי נוסף.

הנטל להוכחת התביעה מוטל על התובעת וראוי לבחון את סבירות גרסתה ואת אמינותה כעדה.

באשר לאמינות התובעת כעדה, מצביע ב"כ הנתבעות בצדק על שני עניינים מעוררי אי נוחות:

(א) התובעת טוענת שעקב התאונה נגרמה לה נכות נפשית (שהוערכה ע"י פרופ' טיאנו ב – 10%). בשאלון (נ/2) שהופנה לתובעת היא התבקשה לציין אם סבלה לפני התאונה מבעיות נפשיות. תשובתה (נ/1) היתה "לא". זו אינה תשובת אמת. ב- 1993, טופלה התובעת בשל דכאון קל.

בעדותה, היבירה התובעת "לא זכרתי את זה בכלל, זה היה משהו שולי לגבי". וגם "הלכתי פעם או פעמיים" וגם ניסתה להרחיק את האירוע בזמן "זה היה לפני 20-30 שנה".

ראוי לציין שאפילו אם הטיפול הפסיכיאטרי היה קצר, השאלה בשאלון לא התייחסה לטיפול, אלא לבעיה הנפשית. התיעוד מהטיפול שקיבלה התובעת בשנת 1993 מראה שהיא הגיעה לפחות לארבעה טיפולים ואובחנה כסובלת מדכאון קל. אפילו "שכחה" את הטיפול, איני מוצא שזה סביר, ששכחה את הדכאון שממנו סבלה ושעליו נשאלה.

כך או כך, התובעת השיבה בתצהיר תשובה לא נכונה, המתיישבת היטב עם האינטרס שלה, להציג את מצבה הנפשי כתולדה של התאונה לבדה.

(ב) לתצהירה צירפה התובעת מסמכים שונים המעידים על נזקים שבגינם היא תובעת פיצוי. חלקם, אינם רלבנטיים כלל לתאונה ואינם נובעים ממנה ובכלל זה, חשבוניות בשל פרסום, חשבוניות בדבר דמי שכירות וחשבוניות בשל תרופות שאין בינן לבין הפציעה בתאונה כל קשר. לדעת הנתבעות כל זה מצביע על מגמת התובעת להעצים את נזקיה בדרך זו – ואכן, יש בכך כדי לעורר מידה של חשד בנוגע לאמינותה כעדה.

בחינת סבירות גרסתה של התובעת תעשה הן מתוך עצמה והן בהשוואה למידע אובייקטיבי, שניתן לסמוך על אמינותו היחסית גבוהה.

התובעת תיארה בתצהירה את נסיבות התאונה. בין השאר כתבה (בתצהיר) "הגיח רכב ... נסע אחורנית ופגע בי" כשנבדקה התובעת אצל שני הרופאים המומחים נרשם מפיה כי אינה זוכרת את נסיבות התאונה. לאור זאת, התיאור המדוייק בתצהיר היה מפתיע. בחקירתה הנגדית של התובעת התברר, כי היא אכן אינה זוכרת שראתה את תהליך הנסיעה לאחור של רכב הנתבעת 1, והיא רק מסיקה את אותן "הגחה" ו"נסיעה לאחור" וזאת ממה שראתה בשלב מאוחר יותר(שאליו אתייחס בהמשך). ברור, שראוי היה לנסח את התצהיר ביתר הקפדה, לכל הפחות, ולציין במפורש מה ראתה התובעת ומה היא רק "מסיקה".

התובעת העידה שעמדה לצד מכוניתה כדי לפתוח אותה. מכוניתה של הנתבעת 1 עמדה במקביל למכוניתה, אבל במרחק של 3-4 מטרים ועל מנת לצאת מהחניה היה עליה לנסוע לאחור ולהסתובב. התובעת הסיקה שמכוניתה של הנתבעת 1 נסעה לאחור, שכן לראשונה הבחינה בה אחר-כך בעת שהיתה שכובה על הרצפה כשהרכב עומד על הרגל שלה. התובעת העידה שאיבדה את הכרתה (וכמובן גם אינה יכולה לומר, למשך כמה זמן). הסבר זה של "איבוד הכרה" בהחלט מתיישב עם חוסר היכולת של התובעת לתאר את נסיבות האירוע שבו לטענתה נפגעה.

בתיעוד הרפואי שהגישה התובעת לא מצאתי תיעוד של אובדן ההכרה הנטען. יתירה מזו, מסמכים רפואיים רבים שהוגשו כוללים התייחסות למצבה הנוירולוגי (דהיינו, אילו היה סיפור של אובדן הכרה צפוי היה שיוזכר שם) – והוא תקין.

ראוי להוסיף: אנשים אינם מאבדים את הכרתם ללא סיבה. במסמכים הרפואיים אין למצוא אינדיקציה לגורם אפשרי לאובדן הכרה. לא תועדו חבלת ראש, בעיה כלשהי של מערכות העצבים או הדם, או הלם. מהתיעוד לא עולה קיומה של סיבה רפואית כלשהי לאובדן ההכרה הנטען.

מכאן, שקשה לקבל את הטענה ל"אובדן" הכרה (שהיא טענה כבושה המנוגדת לתיעוד הרפואי ואין לה כל הסבר) כטענה אמינה. לאור זאת גוברת התמיהה, כיצד יתכן שהתובעת בעצם לא יודעת לתאר חלק מרכזי באירוע שבגינו הגישה את התביעה?

לטענת התובעת, כשהתעוררה מאובדן ההכרה היא שכבה על הגב, שרועה לגמרי, כשהרגל השמאלית שלה מתחת לגלגל המכונית. מכיוון שראתה את אורות הרברס של המכונית, הבינה שהנהג לא מודע לכך שהוא עומד על הרגל שלה ופחדה שימשיך בנסיעה ולכן החלה לצעוק. התובעת סיפרה שאז יצאה הנהגת ושאלה אותה "מה קרה?" והתובעת אמרה לה שדרסה אותה וביקשה שתיסע קדימה. מתיאור זה מתבקשת המסקנה, שרגלה של התובעת היתה מתחת לגלגל המכונית הפוגעת במשך פרק זמן ממושך למדי – ענין של דקות ולא ענין של שניות ספורות. לכאורה, מתבקשת גם המסקנה שהנתבעת 1 נזקקה לדברי התובעת כדי לדעת שמכוניתה עדיין עומדת על רגלה. היתכן?

התובעת העידה על תחושותיה. בעת שהמכונית עמדה על כף רגלה היא לא חשה אותה כלל וחשבה שכף רגלה נקטעה. מכוניתה של הנתבעת 1 היתה יונדאי גטס (כעדותו של בעלה של הנתבעת 1, שבעצמה סברה שהיתה זו מכונית גדולה יותר, יונאי אקסנט), שמשקלה העצמי עולה על 1000 ק"ג ובתוכה היו גם התובעת ובעלה. מכיוון שמשקל המכונית התחלק על ארבעת צמיגיה, נראה שהמשקל שמחץ את רגלה הפשוטה של התובעת היה לפחות 250 ק"ג.

בחדר המיון תוארו הממצאים הנוגעים לענין זה, שעה קלה אחרי האירוע בלשון זו: "כף רגל שמאל נדרסה ע"י רכב. ללא נפיחות או סימני חבלה. מסוגלת לשאת משקל". גם ד"ר פריטש, מומחה אורטופד שמונה ע"י הצדדים לא קבע לתובעת כל נכות בכף הרגל. כל זה מעורר תמיהה גדולה. במשך דקות אחדות מחץ משקל גדול מאוד את כף רגלה של התובעת. הוא לא הותיר אצלה כל סימנים – לא נפיחות, לא שטפי דם ואף לא סימן קלוש של חבלה. היתכן? התובעת טוענת שרגלה היתה מוגנת ב"מגף", אף דומה שהדבר אינו מהווה הסבר מניח את הדעת. מגף אינו יכול להגן על עור הגוף או על עצמות קטנות מפני לחץ של מאות קילוגרמים.