א. 11366/03,א. 11369/03

לפניי שתי תביעות לפינוי מקרקעין אשר הדיון בהן אוחד. התביעה האחת הוגשה נגד ארבעה מבני משפחת חבאבה (ת.א. 11366/03), והתביעה השנייה הוגשה נגד חמישה מבני משפחת לקיאניה (ת.א. 11369/03). הקרקעות אותן מתבקשים הנתבעים לפנות נמצאות בפאתיה הצפוניים של שכונת רמות, בואכה נבי-סמואל.

לפני מלחמת ששת הימים היו הקרקעות מושא דיוננו מצויות בתחומי ממלכת ירדן, במקום הידוע בשם "עקבת זאיד", אשר באותה עת היה חלק מאדמות הכפר בית-איכסא. לטענת הנתבעים, בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, היינו עוד בתקופת שלטונה של ממלכת ירדן, רכשו האבות המנוחים של משפחות הנתבעים, אשר התגוררו בכפר בית-איכסא, זכויות בחלק מהקרקעות מושא דיוננו. מאז, היינו במשך כחמישים שנה, מתגוררות המשפחות אשר התרחבו בינתיים, במקום זה. יצוין, כי הגם שהתובע אינו מקבל את הטענה שאבות המשפחות רכשו את הזכויות בקרקעות כדין, אין הוא חולק על כך שהמשפחות מתגוררות במקום מזה כחמישים שנה.

לאחר מלחמת ששת הימים ובעקבותיה, הפך המקום להיות חלק ממדינת ישראל. ביום 30.8.1970 ניתנה על ידי שר האוצר דאז, פנחס ספיר ז"ל, הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "הפקודה"), אשר התייחסה לחטיבת קרקע גדולה בצפון ירושלים, בשטח כולל של 4,840 דונם. לדברי העד, מר אברהם נאוי, שהעיד מטעם התובע: "השטח כלל את כל שכונת רמות, החל מליפתא בדרום, ועד המחסום המוביל לשכונת גבעת זאב, בצפון. במערב עד שכונת נבי סמואל. במזרח עד שכונת שועפט" (עמוד 19 לפרוטוקול). לימים הוקמה שכונת רמות על חלק מהשטח שהופקע.

אין חולק על כך, שהקרקעות בהן מתגוררים בני משפחות הנתבעים כלולות בשטח אשר ביחס אליו ניתנה ההודעה של שר האוצר דאז. מאידך, גם אין חולק על כך שהמדינה לא תפסה בפועל חזקה בקרקעות אלה, והנתבעים המשיכו להתגורר בהן ברציפות במשך שנים רבות. למעט פרסום ההודעה על ידי שר האוצר דאז, הרי שעד להגשת התביעות שלפניי, המדינה לא פנתה אל בני משפחות הנתבעים וביקשה מהם להתפנות מהקרקעות, והיא גם לא הודיעה להם על נכונותה לשאת ולתת עימם על תשלום פיצויים בגין ההפקעה. זאת, בשונה ממאות בעלי קרקעות אחרים אשר להם, לדברי מר נאוי, שולמו פיצויים "החל ממועד הסמוך להפקעה, ועד לעצם היום הזה" (עמוד 21 לפרוטוקול). מעדותו של מר דוד דוד, שהעיד מטעם התובע עולה, כי "למרות שהייתה הפקעה, יש הרבה משפחות שממשיכות להישאר בשטחים שהיו בהם ערב ההפקעה. בעקבות ההפקעה לא מבצעים פינוי" (עמוד 34 לפרוטוקול). בני משפחות הנתבעים המשיכו, אפוא, להתגורר בקרקעות, ובמשך השנים, עם התרחבות המשפחות, הם בנו תוספות לבנייה שהייתה קיימת בשנת 1970, ערב פרסום הודעתו של שר האוצר דאז. מהעדויות שנשמעו מפי הנתבעים עולה, כי במקום מתגוררים היום לפחות שמונים איש מבני משפחותיהם.

שתי התביעות שלפניי הוגשו בשנת 2003, היינו 33 שנים לאחר פרסום הודעתו של שר האוצר דאז. בכתבי התביעה מציין התובע, כי "מתוך המגעים שעם הנתבעים הסתבר כי לטענתם הינם מתגוררים במקום שנים רבות וכל זאת לפני ועובר לשנת 1967" (סעיף 5 לכתבי התביעה). על רקע עובדה זו, כך משתמע, התובע אינו מבקש בתביעותיו את פינויים של הנתבעים מכל השטח אותו הם מחזיקים, אלא רק ממה שהוגדר על ידי התובע בכתבי התביעה שהגיש, כ"מקרקעין הפלושים". כפי שיסתבר להלן, בין הצדדים יש מחלוקת בשאלה מהם אותם "מקרקעין פלושים" אשר פינויים מתבקש על פי נוסחם של כתבי התביעה, ולכך אתייחס בהמשך.

כתבי התביעה הוגשו בחודש דצמבר 2003, ומכאן שעד להיום חלפו למעלה מאחת עשרה וחצי שנים. סיבת העיכוב הייתה נעוצה בתחילה בבקשות דחייה שהוגשו על ידי הנתבעים, להן הסכים התובע, במסגרתן התבקש בית המשפט כי תינתן לנתבעים שהות לפנות לשר האוצר ולהביא לביטול ההפקעה. תהליך זה נמשך כמה שנים ובגדרו אף הודיעו הנתבעים כי "ממשרד הח"מ נשלח מכתב התראת קד"מ בג"צ לאוצר בעניין ביטול ההפקעה. בקרוב תוגש עתירה לבג"צ בעניין" (הודעת עו"ד לאה צמל מיום 21.7.08). במקביל, כך ניתן להבין, התקיימו מגעים כלשהם בין הצדדים. בסופו של דבר, לאחר שבית המשפט נוכח לדעת שאין כל התקדמות בנושא, התיק נקבע לשמיעת ראיות.