the carter report inc נ' רשת בית מלון שירתון

החלטה

בקשה לחיוב התובעת, חברה ללא מטרות רווח שנוסדה בארצות הברית, בהפקדת ערובה להוצאות. התובעת, שהגישה את התביעה הכספית שלפניי נגד הנתבעת, טוענת כי אין לחייבה בהפקדת ערובה לנוכח הוראת תקנה 29 לתקנות לביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית), תשי"ד – 1954 (להלן – "תקנות 1954").

דין הבקשה להתקבל מן הנימוקים שלהלן:

תקנות 1954 הותקנו לשם ביצוע אמנת האג בדבר הפרוצדורה האזרחית, שנחתמה ביום 17/07/1905. התקנות עומדות בתוקפן עד היום מכוח הוראת סעיף 13 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח – 1998, וזאת למרות שהחוקים שמכוחם הותקנו התקנות במקור עברו בטלו מן העולם. תקנה 29 לתקנות 1954 קובעת כך:

"תובע או מתערב, שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן לא יצווה עליו בית המשפט.... מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים, ליתן בטחון או ערבות לפירעון הוצאות משפט...."

הוראה דומה, אם כי לא זהה לחלוטין בניסוחה, מופיעה גם בתקנה 28 לתקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), תשכ"ט – 1968 (להלן – "תקנות 1968"). תקנות אלו כשמן כך תכליתן, לאפשר את ביצוע אמנת האג בדבר סדר הדין האזרחי, אשר נחתמה בשנת 1954.

כאמור, התובעת טוענת כי מכוח הוראות אלו אין לחייבה בערובה. דין הטענה להידחות משני טעמים. ראשית, התובעת לא הוכיחה כי התקנות חלות על אזרחי ארצות הברית. הכיצד? תקנות 1954 ותקנות 1968 חלות רק על אזרחי מדינות אשר שמן מנוי בתוספת לתקנות, והעיון בתוספת לתקנות מעלה שארצות הברית אינה מופיעה בהן.

ושנית, משמעותן של הוראות תקנות 28 ו-29 איננה מתן חסינות לאזרח של אחת ממדינות האמנה מפני חיוב בהפקדת ערובה להוצאות. אלא, משמעותן הינה שאזרח כאמור לא יחויב בהפקדת ערובה אך ורק בשל היותו אזרח זר שאין לו מקום מושב בישראל. במילים אחרות, התקנות אינן מונעות את האפשרות לחייב תובע זר בהפקדת ערובה באותם מקרים שבהם גם תובע ישראלי היה מחויב בהפקדת ערובה (ראו – בש"א (מחוזי חיפה) 6191/04 פולסה גזלוגה מורסקה נ' החברה לנאמנות של בנק איגוד; בש"א (מחוזי י-ם) 3178/06 אדר גלוב נ' גלפנד – פורסמו באתר נבו). כפי שנראה להלן, גם אילו התובעת הייתה חברה ישראלית היה מקום לחייבה בהפקדת ערובה, ועל כן התקנות האמורות אינן יכולות לסייע לה.

כאמור באישורים שהגישה התובעת, היא התאגדה בארצות הברית כחברה ללא מטרות רווח. לגבי חברות בע"מ קובע סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט – 1999, כי: "רשאי בית המשפט לבקשת נתבע להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע... אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה ... בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". נפסק, כי הוראה זו מקימה חזקה לפיה יש להטיל על חברה חובה להפקיד ערובה להוצאות, אלא אם החברה משכנעת שאין לעשות כן (ראו – רע"א 10905/07 נאות אואזיס נ' זיסר– פורסם באתר נבו). הרציונאל העומד ביסוד החזקה האמורה נעוץ בעובדה שחברה הינה גוף שהעומדים מאחוריו אינם חייבים לשאת באופן אישי וישיר בתוצאות פעולותיה. על יסוד אותו רציונאל יש שפסקו כי חזקה דומה חלה גם על עמותות (ראו – ת.א. (מחוזי י-ם) 9016/07 היכל שלמה נ' בית הכנסת הגדול; ת.א. (מחוזי י-ם) 42686-05-10 רועי ילין נ' אם תרצו – פורסמו באתר נבו).

במקרה דנא, התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי מצבה הכלכלי איתן באופן כזה שאין לחייבה בהפקדת ערובה. אמנם באישור ההתאגדות שהגישה התובעת נכתב כי מצבה טוב ("good standing"), אולם לא ברור אם אמירה זו מתייחסת להיבט הכלכלי של מצב החברה, או להיבט אחר שלה. התהייה מתחזקת לנוכח העובדה שבתחתית האישור נרשם כי לא ניתן לקבל מהמשרד שנתן את האישור מידע בדבר מצבה הכלכלי של החברה. להשלמת התמונה, אציין, כי התובעת לא טענה שחיובה בהפקדת ערובה עלול לסגור את דלתות בית המשפט.

התובעת טוענת כי סיכויי התביעה מצוינים, ברם קשה להעריך את סיכויי התביעה בשלב המקדמי שבפניי, ויש להזכיר כי בפי הנתבעת יש טענות הגנה, לרבות בדבר רשלנותה התורמת של התובעת.

לאור כל האמור אני מחייב את התובעת להפקיד בקופת בית המשפט סך של 35,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית צמודה במלואה למדד ואשר תוקפה איננו מוגבל בזמן, וזאת עד ליום 15/06/11. היה ולא יופקד הסכום עד המועד האמור תימחק התביעה.

ניתנה היום, ד' אייר תשע"א, 08 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: