ת"א 111413-99 שרגא שמעונוביץ נ' הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי ואח'

תובענה נושנה זו, שעברה מותבים רבים ושההליכים בה עוכבו לשנים ארוכות בשל בירורו של הליך פלילי מקביל, הועברה לטיפולי. התובענה הוגשה בידי אמו המנוחה של התובע, שבינתיים נכנס בנעליה. התובענה עוסקת בטענות להונאה וגזל של האם בידי הנתבעים, על רקע בקשתה להצטרף באמצעות הנתבעת 1 לתכנית לקבלת רנטה חודשית מן הביטוח הסוציאלי הגרמני, על יסוד זכאותה לכך מכוח האמנה משנת 1975 בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה על בטחון סוציאלי. בתמצית שבתמצית, הנתבעות 2 ו-3, שהנתבע 4 נטען כי שלט בהן ובנתבעת 1, עסקו במתן הלוואות ואשראי לזכאים לרנטה, בהקשרים שונים. טענת התובע, בתמצית, היא שכלל הנתבעים אחראים להחתמתה על מסמכים המביאים לגזילת כספה ולחיובה שלא כדין בחיובים רחבי היקף, באופן שעיקר כספי הרנטה מצאו דרכם לכיסי הנתבעים במקום לכיסה של התובעת הזכאית להם, והכל בתואנות שווא, במצגים כוזבים ובתרמית של ממש. הנתבעים, מטבע הדברים מכחישים נמרצות.

התובענה נתבררה בפני כב' השופט ד"ר א' סטולר עד שנת 2007, שאז עוכב בירורה. ברקע הדברים, קיומם של הליכים פליליים רחבי היקף בעניינם של הנתבעים 1 ו-4, בנושאים הנסבים על כל סוגיית טיפולם של אלה בהליך מימוש האמנה. כיוון שהתנהלו הליכים אזרחיים רבים הקשורים בנתבעים דכאן, ביקש היועץ המשפטי לממשלה לעכב את בירורם של הליכים שונים עד לבירור ההליך הפלילי, וגישתו, באופן חריג, נתקבלה (עיינו: ע"א 2173/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' BG Assistance (13.2.06)); זאת על פערי המידע העצומים שעליהם עמד בית המשפט העליון, שאליהם נחשף בית המשפט הדן בהליך הפלילי לעומת זה הדן בהליך האזרחי, שם למתעמתים עם הנתבעים דכאן אין אלא מידע חלקי ביותר על התנהלות הנתבעים. כב' השופט ד"ר סטולר קבע בהחלטתו מיום 14.6.07, שניתנה לאחר שהושלמה כבר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים רחבי ההיקף, כי גם במקרה דנן תעוכב ההכרעה בתיק עד לאחר השלמת ההליך הפלילי.

ההליך הפלילי הושלם. זאת בצבר של פסקי דין והחלטות רחבי היקף: פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהרשיע את הנתבעים 1 ו-4 בעבירות פליליות (ת"פ 40258/01; להלן: פסה"ד של בית המשפט המחוזי); פסק דינו של בית המשפט העליון, שדחה את הערעור שהגישו הנתבעים דנן (ע"פ 1784/08; להלן: פסה"ד של בית המשפט העליון); פסק דינו של בית המשפט העליון בדיון נוסף שאושר קיומו (דנ"פ 2334/09); ולא פחות משלוש החלטות בבקשות לקיום משפט חוזר, שנדחו כולן, בהחלטות מפורטות ביותר, האחרונה שבהן ביום 29.1.2014 (מ"ח 10262/09; מ"ח 8618/11; מ"ח 5251/13).

לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט העליון, עתר התובע להכריע בהליכים, ואגב כך ביקש כי ייעשה – גם אם ללא בקשה פורמלית – על יסוד פסקי דינם המרשיעים של בתי המשפט המחוזי והעליון. בדיון שהתקיים ביום 22.10.2012 בפני מותב קודם שב ועמד התובע על הצורך בהשתתת ההכרעה בתיק על פסקי הדין האמורים. הנתבעים, מצדם, הביעו התנגדותם הדיונית לכך, וגרסו כי יש ליתן את פסק הדין בהליך דנן על יסוד החומר הקיים בתיק. כן טענו, לחלופין, שאפילו ייכללו פסקי הדין המרשיעים כראיה, יש לאפשר להם להביא ראיות לסתור, הכל בהתאם להוראות סעיפים 42א ו-42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. יצוין עוד שתביעה שכנגד שהגישו חלק מן הנתבעים נגד התובע נמחקה באותו מעמד בהסכמה.

התיק, אף לאחר שהוחזר למצבת התיקים הפעילים, חסר היה מסמכים רבים, שכן אלה לא נשתמרו בבית המשפט ונוצרו בתקופה שקדמה להפעלתה של מערכת "נט המשפט", ועל כן עמלו בעלי הדין על איסופם.

בחודש אוגוסט 2014 הורתה נשיאת בית משפט השלום על העברתו של התיק לטיפולי. זאת, יצוין, טרם שהוכרעה שאלת קבילות פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון כראיה לכאורה בהליך הנוכחי. התובע שב ועתר על רקע האמור כי יינתן פסק הדין, ודאי על רקע פרק הזמן הממושך במיוחד מאז הוגשה התובענה; ובקשתו מובנת.

לאחר לימוד החומר המקיף עד למאד, הרי שבבואי לכתוב את פסק הדין מצאתי כי יש לבחון שלוש סוגיות מקדימות: ראשית, וזו טרם הוכרעה, האם יש להסתמך על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי והעליון כראיה, כבקשת התובע, או שמא יש ליתן את פסק הדין על יסוד החומר הקיים בתיק, כבקשת הנתבעים. שנית, אם תתקבל עמדת התובע בעניין הראשון, האם יש לאפשר לנתבעים להביא ראיות לסתור, כאמור בהוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות. ואחרונה, אם תתקבל עמדת התובע גם בעניין השני, האם ניתן ליתן את פסק הדין על יסוד החומר שבתיק ופסקי הדין המרשיעים, כמות שהם, או שיש להורות לבעלי הדין להשלים טענותיהם על יסוד אותם פסקי דין מרשיעים. נבחן שאלות אלה.

א.אשר לשאלת צירוף פסקי הדין המרשיעים בהתאם להוראת סעיף 42א לפקודת הראיות: בעניין זה לוקה בקשת התובע, כפי שציינו הנתבעים, בכך שלא הוגשה למעשה בקשה סדורה. עם זאת, טעם דיוני זה לא די בו להדוף את הבקשה. דרישת התובע הועלתה בידו מספר פעמים, לקראת הדיון ובדיון (ואף לאחריו), תוך שברור לחלוטין מה טיבה של הבקשה – צירופם של אותם פסקי דין ממש שההמתנה לנתינתם היא שהיוותה את העילה לעיכוב ההליכים בתיק זה ובמקביליו. הצדדים השמיעו אף טענותיהם בפני בית המשפט, ולא מצאתי כי יש הצדקה שלא להכריע לגוף הבקשה.

לגוף הדברים, הרי שוודאי יש לקבל את פסקי הדין של בית המשפט המחוזי והעליון כראיה בהליך דנן. בסוגייה זו ממש, בתיק מקביל, הנסב אף הוא על הנתבעים דכאן, דן כב' השופט הימן בת"א 68374/99 אפוטקר נ' פרי (החלטתו מיום 16.5.13). בהחלטה מפורטת ומבוארת, נימק הוא את הטעמים לצורך בקבלת פסקי הדין המרשיעים כראייה במובנה לפי סעיף 42א לפקודת הראיות, באותו תיק מקביל. אסתפק בהפנייה לאותה החלטה, שטעמיה מקובלים עליי, בכל הכבוד. אוסיף רק זאת: ההמתנה לפסקי הדין בהליך הפלילי היא עצמה שהיוותה את הטעם לכך שהשלמתו של ההליך האזרחי עוכבה שנים ארוכות. אם אין לקבלם כראיה, מה טעם היה בהמתנה? ואכן, המדובר בפסקי דין מפורטים ביותר, השופכים אור וקובעים ממצאים ברורים באשר למארג היחסים הסבוך שבין כלל הנתבעים דכאן, ובינם לבין לקוחותיהם, אלו שבזיקה אליהם – למצער כקבוצה (ומדובר בנקודה עדינה משפטית) – ביצעו הנתבעים 1 ו-4 גם עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה בידי מורשה. כפי שכבר חזה בית המשפט העליון בעניין גרוסמן הנ"ל, הרי שפסקי הדין מדגימים את פער המידע העצום שבין בעלי דינם של הנתבעים דכאן בהליך האזרחי, לבין המדינה המנהלת את ההליך הפלילי. אמו של התובעת, בתביעתה המקורית, משולה למי שיורה באפילה, בלא ידיעה מי ומה עומד מולה; פסקי הדין המרשיעים שופכים אור על התמונה העובדתית.

מכאן, שיש לקבוע כי פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון יהיו קבילים כראיה לכאורה לאמור בהם, הכל כהוראת סעיף 42א לפקודת הראיות.