ת"ק 941-09-11 יהוד נ' בן-דוד ואח'

לפניי תביעה לתשלום סך של 20,496 ש"ח שעילתה הפרת התחייבות לתשלום סכום כסף בגין "זירוז" הנפקת אישור בדבר תשלום מס שבח מקרקעין.

1. התובע הוא שמאי מקרקעין. בכתב התביעה נטען כי בחודש מרץ 2008 או בסמוך לכך פנו אליו הנתבעים וביקשו ממנו שיזרז עבורם הנפקת אישורי מס רכוש ומס שבח מקרקעין בגין עסקת מכר שביצעו ביום 8.8.2007. ביום 4.3.2008 חתם נתבע 2 – שהוא תושב חוץ – על ייפוי כוח לתובע לקבל עבורו מסמכים בקשר לנכס מושא העסקה (נספח א' לכתב התביעה). לטענת התובע, הנתבעים ביקשו כי האישורים יומצאו בהקדם האפשרי מאחר שהיה עליהם לקבל סכום כסף גבוה שקבלתו הייתה מותנית בהצגתם. סוכם בין הצדדים על פה כי התובע יקבל סך של 5,000 דולר לפי שער שלא יפחת מ-3.5 ש"ח לדולר, והסכום ישולם לו עם סיום העבודה והמצאת האישורים. התובע טוען כי לאחר שהמציא את האישור, דחה אותו הנתבע 1 בלך ושוב, ובסופו של דבר לא שילם לו כמוסכם. ביום 22.5.2008 קיבל התחייבות כתובה מהנתבע 1 לשלם את שכרו עד ליום 30.5.2008 (נספח ב' לכתב התביעה). משלא שולם הכסף גם במועד זה ומכתב התראה שנשלח לנתבע 1 לא נענה, הוגשה התביעה דנן. הסכום הנתבע הוא 17,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית; ובסך הכל 20,496 ש"ח.

    

2. הנתבע 1 טוען (בשם עצמו בלבד) כי אכן פנה לתובע בבקשה שיטפל בקבלת אישור מס שבח. לאחר שהתובע בדק את העתקי המסמכים שהוגשו לרשות מס שבח, השיב לנתבעים כי יש ביכולתו להשיג את האישור לאלתר. סוכם כי למחרת היום ייגשו כולם (התובע והנתבעים) למשרדי מס שבח כדי להוציאו. כשנשאל לפשר התשלום הגבוה, השיב התובע כי הכסף לא משולם רק לו, וכי אם רוצים לקבל את האישור במקום – צריך לשלם. למחרת נסעו השלושה למשרדי מס שבח בנתניה; התובע המתין שם שעות וחיכה למישהו שלא הגיע; ועם סגירת המשרדים בסוף היום – הם שבו ללא האישור. השלושה נסעו לביתו של התובע, ושם השיב להם את ייפוי הכוח המקורי שמסרו לו. מיד פנו הנתבעים לעורך דין אחר, אשר הוציא עבורם את האישור למחרת היום (6.3.2008) בעד 1,000 דולר בלבד. לטענת הנתבע 1, הואיל והתובע הבטיח להשיג את האישור באופן מידי ולא עמד במשימה, הוא אינו זכאי לתשלום. לבסוף נטען כי בסוף חודש מרץ 2008 הכין התובע עבור הנתבעים חוות דעת שמאית שנועדה להפחית חיוב בהיטל השבחה; בחודש מאי 2008 נאלץ הנתבע 1 לחתום על מסמך המאשר שישלם לתובע את שכר הטרחה בגין השגת האישור, אך מותיר לכל צד אפשרות לחזור בו מהסכמה זו תוך שמירה על כל הטענות. הנתבע 1 טוען כי הסכים לחתום על מסמך זה משום שהתובע איים שלא יקדם את הטיפול בהפחתת היטל ההשבחה אם הנתבע 1 לא יחתום עליו. בסופו של דבר לא שילם הנתבע 1 את הסכום, והתובע הגיש את התביעה.

    

3. בדיון הציג התובע לעיוני מסמך הנחזה להיות תדפיס מסך של מערכת מס שבח המעיד כי ביום 5.3.2008 – היום שבו ביקרו השלושה ברשות המס – עודכנה "יתרת אפס" בגין העסקה (ת/1). התובע טען כי ביצע את המשימה במלואה אך לא התאפשר לו להשיג את האישור עצמו באותו יום מאחר שמחלקת הגבייה נסגרה ועל כן לא ניתן היה להדפיסו. התובע גורס כי עורך הדין שהוציא את האישור עבור הנתבעים למחרת הצליח לעשות זאת בעקבות מלאכתו-שלו, ועל כן הוא (התובע) זכאי לתשלום.

    

4. בדיון לפניי הכחיש הנתבע שהתחייב לשלם לתובע כסף בעד האישור. לדבריו, הייתה זו התחייבות של אחיו, הנתבע 2, שכתב התביעה לא הומצא לו כדין בהיותו תושב חוץ.

    

5. לאחר שעיינתי בחומר שהוגש ושמעתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה שדין התביעה להידחות. שני טעמים עיקריים לכך: הראשון, התובע לא הרים את הנטל לשכנע שהנתבע 1 – להבדיל מהנתבע 2 – התחייב לשלם לו את הסכום האמור. אין חולק כי הנתבע 2 הוא שחתם לתובע על ייפוי כוח. התובע לא הוכיח כל קשר של הנתבע 1 לנכס או לעסקה, ולא נתן טעם מדוע שיסכים להתחייב לשלם את הסכום האמור בעצמו. אכן, הנתבע 1 חתם על "כתב הסכמה" לשלם את הכסף עד ליום 30.5.2008, אולם בה בעת צוין בו כי אם הכסף לא ישולם עד למועד מסוים, טענות הצדדים שמורות להם (נספח ב' לכתב התביעה). בהקשר זה אישר התובע כי יש לפרש את הכתוב באופן שאם הסכום לא ישולם במועד, הוא יהיה רשאי לפנות לבית המשפט. אין מדובר אפוא בהתחייבות בלתי מותנית של נתבע 1, אלא בניסיון לגבש לפשרה שבסופו של דבר לא עלה יפה (עמ' 5 שורות 7-6). לא שוכנעתי אפוא שנכרת הסכם בין התובע לבין הנתבע 1 שבו התחייב האחרון לשלם לתובע את הסכום האמור.