מדינת ישראל נ' סלמאן

לפניי בקשה לדחיית מועד ביצועו של צו הריסה.

המבקש טוען כי לשם הכשרת הבנייה הוגשה תכנית אשר קיבלה תוקף ואישור סופי. כיום המבקש והאדריכל מטעמו עובדים על הכנת תצ"ר ופתיחת תיק היתר.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי מדובר בעבירת בנייה אשר ממועד ביצועה חלפו למעלה מ-14 שנים. התכנית אושרה עוד ביום 19.3.16, והמשיבה נתנה את הסכמתה למתן ארכה על מנת לאפשר למבקש לקדם את ההליך התכנוני, אך הדבר לא נעשה.

בתשובה טוען המבקש, כי יום הוא עובד על הכשרת קו בניין ופתיחת תיק היתר, מה שמצריך אישור בעלויות, הליך שאינו פשוט, שכן יש צורך באישור הקונסוליה בירדן.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובתיק בית המשפט, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

נקודת המוצא לדיון בבקשה לפי סעיף 207 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), תשס"ט-2008, נקבעה ע"י כב' בית המשפט העליון בשורה ארוכה של פסקי דין ובכלל זה ברע"פ 8220/15. בית המשפט שב והדגיש, כי דחיית מועד ביצוע צו תעשה במקרים חריגים ויוצאי דופן, וזאת כאשר היתר הבנייה מצוי בהישג יד:

"הכלל הנוהג בפסיקה הוא כי ככלל, צו הריסה יבוצע במועדו, ואילו היעתרות לבקשה לדחיית המועד לביצוע הצו תיעשה רק במקרים "חריגים ויוצאי דופן", בהם היתר הבנייה מצוי בהישג יד ורק עיכוב פורמלי מעכב את קבלתו... יוטעם, כי הנטל להוכיח כי קבלת ההיתר קרובה מוטל על המבקש את עיכוב ביצוע צו ההריסה, ובעניין זה אין די בטענות בעלמא בדבר קיומו של הליך תכנוני כלשהו" (רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל, 27/12/15 (פורסם בנבו)).

במקרה זה, מדובר בבנייה ללא היתר, אשר ניצבת על תילה משנת 2003, וטרם הוכשרה. חרף הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה, הרי שעד היום לא נפתחה בקשה להיתר בנייה, אף כי התכנית אושרה לפני קרוב לשנתיים. כך גם לא חלה התקדמות כלשהי בהליכי התכנון מאז מתן הארכה האחרונה ביום 6.3.17.

לנוכח הוותק של העבירה והיקפה, הרי שבהעדר אופק תכנוני ברור שעשוי להכשיר את המבנה, ומשלא הוכחה התקדמות ממשית בהליכי הכשרת הבניה, האינטרס הציבורי המחייב ביצוע צווי ההריסה לאלתר, וזאת כדי למגר עבירות של בנייה בלתי חוקית ולאכוף את צווי בית המשפט, גובר על האינטרס הפרטי (ראו: ע"פ (י-ם) 36881-03-13 סנאא עטיה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), 17/07/13).

לפיכך, הבקשה נדחית.