סבאח נ' שר הפנים

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1. הארכת המועד מתייחסת להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים (ערר (י-ם) 3911-16, כב' הדיין מ' דורפמן, 26.6.17). בפסק הדין, נדחה ערר על החלטה בה סורבה בקשה של המבקשת להעניק לה מעמד במדינת ישראל מטעמים הומניטריים.

2. בקשת הארכה הוגשה ביום 3.10.17. לטענת המבקשת, בא כוחה הקודם לא הודיע לה על פסק הדין. למבקשת נודע על ההחלטה רק ביום 20.9.17, עת פנתה לעמותה בה משמשים באי כוחה בהליך זה. עוד נטען, כי בחודשים יולי – ספטמבר עשתה המבקשת מאמץ גדול ליצור קשר עם בא כוחה הקודם, על מנת לדעת אם התקבלה החלטה בעניין, אך ניסיונות אלה לא צלחו. המבקשת מוסיפה כי אינה יודעת אם פסק הדין הומצא כדין לבא כוחה הקודם, ואם כן, מתי. לעניין סיכויי ההליך נטען, כי למבקשת אין מעמד במדינה כלשהי. זיקתה לירושלים בה היא חיה יותר מ – 40 שנה ובה נולדה, גדלה וקיבלה מעמד מלידה, גבוהה מזיקתה לכל מקום אחר. בהקשר זה, מפנה המבקשת גם לפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 3268/14 אלחאק נ' שר הפנים (14.3.17). בקשתה היא לארכה של 30 ימים, נוכח הצורך בלימוד התיק, בו חומר רב.

3. המועד להגשת ערעור על פסק הדין 45 הוא ימים מיום המצאתו כדין (ראו סעיף 13לא' לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952). יוצא, כי על מנת לקבוע האם הבקשה שבפניי נגועה באיחור, יש לקבוע מתי בוצעה מסירה כדין של פסק הדין לידי בא כוחה הקודם של המבקשת. בהקשר זה, הוצג אישור המצביע על שליחת פסק הדין באמצעות הפקסימיליה לבא כוחה הקודם של המבקשת, עוד ביום 26.6.17. ברם, מן החומר עולה, כי משלוח פסק הדין לא נתמך בדף משלוח בפקסימיליה, כנדרש בתקנה 497א(א)(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, סימן ג'1, התשמ"ד – 1984. תקנות אלה חלות על העניין, מכוחה של תקנה 27(א)(4) לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), תשע"ד-2014. אוסיף, כי הוגש תצהיר של בא כוחה הנוכחי של המבקשת המלמד, כי בא כוחה הקודם של המבקשת מסר לו כי נודע לו על פסק הדין לראשונה כתוצאה מפניית המבקשת אליו. במכלול נסיבות אלה, לא אוכל לקבוע כי בוצעה מסירה כדין של פסק הדין לידי המבקשת או בא כוחה ביום 26.6.17.

4. אין תשתית המלמדת על מסירה כדין של פסק הדין לידי המבקשת עצמה. אף אין תשתית המלמדת על תחולתו של כלל הידיעה במקרה זה. גם לא נסתרה טענת המבקשת כי נודע לה על פסק הדין לראשונה ביום 20.9.17. בנסיבות אלה, הוגשה הבקשה לארכה בתוך מסגרת המועדים הקבועה בדין להגשת הערעור (45 ימים מיום המצאתו כדין של פסק הדין (ראו סעיף 13לא' לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952). בהקשר זה, פעלה המבקשת בשקידה סבירה מאז המועד בו נודע לה, לדבריה, על פסק הדין. בשים לב להיקף החומר בו מדובר, אשר יש צורך ללמדו, ולהעדר טענה של ממש מצד המשיב לשינוי מצב לרעה על יסוד ההנחה שהמבקשת משלימה עם פסק הדין, מתקיימים טעמים מיוחדים למתן ארכה כמבוקש (תקנה 38 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים, התשס"א – 2000). בשים לב למועד בו ניתנת החלטה זו, אני קובע כי הערעור יוגש עד ליום 17.12.17.

5. בשולי הדברים אעיר, כי נוכח המסקנה שהבקשה הוגשה במסגרת המועדים הקבועה בדין להגשת ערעור, מתייתר הצורך להידרש בפירוט לטענות המבקשת לגופם של דברים. בלא למעט מן הקביעות הנוגעות לניקיון כפיה של המבקשת אעיר, כי ביחס לטענות בדבר מתן מעמד מטעמים הומניטריים, יש בפיה לכאורה טענות ראויות לבירור. אשר לטענות לעניין פקיעת תושבותה של המבקשת אציין, כי משקיים פסק דין חלוט בעניין מעמדה של המבקשת, שניתן עוד ביום 4.11.06, דומה כי בכל הנוגע לטענותיה כי בעניין אלחאק הנ"ל נקבעה מדיניות חדשה לעניין זה, מן הראוי שהמבקשת תשקול את הערת המשיב, כי פתוחה בפניה הדרך להגשת לו בקשה חדשה, אשר תישקל, כך יש להניח, לעיצומה.

6. הבקשה מתקבלת, בהתאם לאמור בפסקה 4 לעיל. באין טענה כי המבקשת נשאה בפועל בהוצאות בגין הגשת הבקשה, איני עושה צו לעניין זה.

ניתנה היום, ד' כסלו תשע"ח, 22 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: