סאבא ואח' נ' מועצה מקומית עוספיא

זו בקשה לסילוק הערעור על הסף בטענה שהערעור הוגש באיחור. נטען בבקשה שפסק הדין של וועדת הערר שעליו מוגש הערעור ניתן בתאריך 16.8.17 והתקבל במשרדו של ב"כ העוררת, המשיבה בבקשה זו, ביום 3.9.17. כמו כן נטען, שהמערערת מחוברת למערכת נט המשפט, וכל כתבי בי-דין של המערערת בוצעו באמצעות המערכת, כולל החלטת וועדת הערר מיום 16.8.17, וב"כ העוררת אינו זקוק לקבלת ההחלטה בדואר או באמצעות הפקס. נטען, כי מניין הימים מיום 16.8.17 ועד 2.11.17 מגלה שהמערערת לא הגישה את הערעור בפרק הזמן הקבוע בתקנה 23 לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א-2000, דהיינו בתוך 45 יום.

לטענת המבקשים, דברי העוררת בפתח הודעת הערעור, שפסק הדין לא הומצא לעוררת עד לימים אלו היא שקרית, שכן ב"כ העוררת קיבל את פסק הדין באמצעות הדואר ביום 3.9.17, ופעל בחוסר תום לב במטרה להטעות את בית המשפט. עוד נטען, שאין טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת מועד להגשת הערעור.

ביום 16.11.17 החלטתי שבקשת המבקשים מצריכה תשובה לפי תקנה 465, החלה מכח תקנה 28 לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א-2000. בהתאם לכך, הגישה המשיבה תגובה לבקשה, ולצידה מטעמי זהירות, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. ביום 3.12.17 החלטתי שהבקשה להארכת מועד מצריכה תשובה, וזו הוגשה על ידי המבקשים.

לטענת המשיבה, אם נלך לשיטתו של ב"כ המבקשים, בשים לב לפגרת הסוכות, היה צריך להגיש את הערעור ביום 31.10.17, והוא הוגש באיחור של יומיים. לטענתה, לא נמצא במשרד ב"כ המשיבה פסק הדין שלכאורה נשלח בדואר, ולא ניתן לעיין בסריקת אישור המסירה באמצעות מערכת נט המשפט. על כן קשה לתת עמדה אם פסק הדין הומצא ליעדו. לדברי המשיבה, נודע לה על פסק הדין ביום 15.10.17, מועד בו התקבל מכתב ב"כ המבקשים הדורש תשלום.

מטעמי זהירות ביקשה המשיבה להאריך את המועד, בשל כך שמדובר באיחור של יומיים בלבד, וכבר ביום 2.11.17 הודיע ב"כ המשיבה לב"כ המערערים על דבר הגשת הערעור, כך שלא קיימת פגיעה ממשית בהסתמכות מרשיו על אי הגשת הערעור. עוד נטען לגבי סיכויי הערעור הטובים. לבסוף נטען כי יש להחיל את הכללים בע"א 189/66 ששון נ' קדמה.

המבקשים השיבו כי אכן פסק הדין הומצא לב"כ המשיבה בדואר והמשיבה רגילה לטעון טענות לא מבוססות ואף שקריות. נטען, כי טענת המשיבה שנעשה נסיון לקבל את הסכמת המבקשים אינה נכונה, והמשיבה לא פנתה למשרדו של ב"כ המבקשים.

אני דוחה את טענת המבקשים, כאילו משום שהמשיבה מחוברת לנט המשפט, היא אינה זקוקה לקבלת ההחלטה בדואר או באמצעות הפקס. צפייה בנט המשפט כשלעצמה, אינה המצאה כדין, אם המשיבה לא ציינה את כתובת הדואר האלקטרוני ככתובת למסירה לפי הוראות תקנה 497ג (בש"א 4825/16 פלוני נ' פלונית (ניתן על ידי בית המשפט העליון ביום 7.9.16). עיינתי בתיק עצמו, ולא רשומה בו כתובת דואר אלקטרוני ככתובת להמצאה בתיק זה, ועל כן לא ניתן למסור כדין על ידי משלוח בדרך אלקטרונית. המבקשים לא טענו כלל שזו מסירה כדין לפי תקנה 497ג. על כן, המועד שממנו מתחילה ספירת הימים הוא המועד שבו הומצא פסק הדין בדואר.

המבקשים טענו בבקשתם, שהם מצרפים העתק האישור שצולם ממערכת נט המשפט. הם לא צירפו העתק האישור שצולם ממערכת נט המשפט, אלא העתק דו"ח של מערכת נט המשפט, שלפיו דבר הדואר המכיל את פסק הדין נשלח ביו ם17.8.17, לפי אישור מסירה 82623563507, ונמסר לבן משפחה ביום 3.9.17. נסיוני להיכנס לתיק כשל, ולא מצאתי את הדו"ח שצילומו צורף. איני יודע לאיזה בן משפחה נמסר פסק הדין, ונוכח דבריו של ב"כ המשיבה, שאני לא מניח כמו בא כח המבקשים שהוא משקר בטענותיו, אין ראיה שפסק הדין נמסר למשיבה ביום 3.9.17.

אילו היה פסק הדין נמסר למשיבה ביום 3.9.17, היה נדחה מועד תחילת הימים להגשת הערעור עד לסוף הפגרה (5.9.17), ולא היה צריך להביא בחשבון את פגרות חגי תשרי (תקנה 44) ותקנות בתי המשפט (פגרות), תשמ"ג-1983. מועד תום הימים להגשת הערעור היה 29.10.17, ולא 31.10.17. טענת המשיבה שהמועד הוא 31.10.17, נסמכת כנראה על ההנחה ששני ימי ראש השנה הם פגרה, אבל לא כך הדבר. על כן מדובר באיחור של 4 ימים, אם אכן פסק הדין נמסר ביום 3.9.17, ולא 2 ימים, כטענת המשיבה.