מדינת ישראל נ' עמאד עתאמנה

1.בפניי ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (כב' השופט מ' גינת) מיום 29.1.2017 המופנה כנגד קולת העונש שהוטל על המשיב.

2.המשיב הורשע על ידי בית משפט קמא, על פי הודייתו, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח בר תוקף. בכתב האישום נאמר כי ביום 29.7.2016 נהג הנאשם רכב בתחומי באקה אל גרביה כשהוא פסול מלנהוג, זאת לאחר שביום 25.5.2011 נדון על ידי בית משפט השלום לתעבורה בחדרה לפסילה בפועל למשך 12 חודשים. הפסילה החלה מיום 26.5.2016 שאז הפקיד המשיב את רישיונו. בנסיבות, נהג המשיב ברכב ללא רישיון נהיגה תקף הן מחמת הפסילה והן בשל כך שרישיונו פקע בתאריך 11/2000.

3.עובר למתן גזר הדין, הופנה המשיב לשירות המבחן לצורך עריכת תסקיר. בגזר דינו סקר בית משפט קמא את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המשיב, כפי שהועלו בתסקיר. מדובר במשיב בן 41 נשוי ואב לשלושה ילדים, תושב באקה אל גרביה המועסק כשכיר בשוק הסיטונאי באזור המרכז. למשיב 5 הרשעות קודמות בגין עבירות אלימות, וגליון רישומו התעבורתי מלמד כי הוא מחזיק ברישיון נהיגה משנת 1995 וכי בין השנים 1999 עד 2015 צבר לחובתו 9 הרשעות קודמות. בפני קצינת המבחן הביע המשיב מודעות להתנהגותו הבעייתית ולחומרת מצבו, אך הסביר את הצורך להגיע למקום עבודתו המרוחק בשוק במרכז הארץ ואת הקושי הרב למצוא דרך חלופית להגיע לעבודתו. שירות המבחן סבר כי יש מקום לנצל את ההליך הפלילי על מנת לאפשר שילובו של המשיב בהליך טיפולי, בין היתר לאור המוטיבציה אותה גילה לשינוי התנהגותו. לפיכך הומלץ להטיל על המשיב של"צ בן 200 שעות לצד צו מבחן למשך שנה לשם שילובו בהליך טיפולי.

בית משפט קמא ציין כי העבירות בהן הורשע המשיב הן חמורות, שכן בעבירה של נהיגה בזמן פסילה קיים לא רק דופי פלילי אלא דופי מוסרי כפול – סיכון מובהק לעוברי דרך וקושי במימוש פיצויים בתאונת דרכים. מכאן הקביעה כי יש לשלוח מסר ברור לפיו בעבירה מסוג זה ינקוט בית המשפט במדיניות של ענישה מחמירה. למרות זאת מצא בית המשפט בתסקיר אינדיקציה לצורך בשיקום המשיב וראה לאמץ את האמור בתסקיר ולהאריך בשנתיים נוספות את עונש המאסר המותנה התלוי ועומד נגדו. לפיכך, הטיל על המשיב צו לביצוע של"צ בהיקף של 200 שעות וכן צו מבחן למשך שנה לשם שילובו בהליך טיפולי במסגרת שירות המבחן ופסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 18 חודשים.

4.בערעור טענה המערערת כי שגה בית משפט קמא כאשר נמנע מקביעת מתחם ענישה הולם בגזר הדין ונמנע מהטלת עונש מאסר בפועל בגין העבירות נשוא כתב האישום. עוד טענה המערערת כי טעה בית משפט קמא כאשר לא הורה על הפעלת המאסר המותנה שהוטל על המשיב בתיק קודם וחלף זאת קבע כי המאסר המותנה יוארך בשנתיים נוספות. לטענת המערערת העונש שנגזר על ידי בית משפט קמא אינו עולה בקנה אחד עם הפסיקה הקיימת ומדיניות הענישה שהתווה בית המשפט בנסיבות דומות.

5.ב"כ המשיב ביקש לדחות את הערעור בציינו כי בית משפט קמא בחן את כלל הנסיבות, לרבות התסקיר שהוגש, והגיע לכלל מסקנה כי העונש הראוי בנסיבותיו של המשיב הוא הארכת המאסר המותנה. עוד נטען כי בית משפט קמא היה רשאי לסטות ממתחמי הענישה מטעמי שיקום, כפי שעשה בענייננו.

6.נקודת המוצא של הדיון מצויה במושכלות ראשונים לפיהם לא תתערב ערכאת הערעור בנקל בעונש אותו גזרה הערכאה הדיונית. התערבות שכזו מצומצמת לנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חרג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות (ראו: ע"פ 9545/09 עז אל דין נ' מדינת ישראל (24.3.2010); ע"פ 5814/14 עספור נ' מדינת ישראל (14.6.2015) וע"פ 4407/16 צרננקו נ' מדינת ישראל (9.3.2017)).

לא שוכנעתי כי זה המצב בענייננו וכי העונש שהוטל על ידי בית משפט קמא מצדיק התערבות ערכאת הערעור. אנמק טעמיי לכך.