עת"מ 218-03 שי ואח' נ' עיריית נצרת עילית ואח'

לפי ס' 6 לפקודת בזיון בית המשפט

 1.ראשיתה של ההתדיינות ארוכת השנים בשנת 2003, בעתירה שהשיגו המבקשת ובעלה המנוח נגד המשיבה 1 (להלן העירייה). בתמצית רבה אתאר, כי למבקשת ולבעלה המנוח שני נכסים בנצרת עילית (לבד מדירת המגורים שלהם). בעתירתם הם טענו לפטור מתשלום ארנונה בשל נכותו של בעלה המנוח של המבקשת ביחס, והוסיפו לכך טענה, כי אין עליהם לשלם ארנונה באחד מן הנכסים, כיוון שהוחזק בידי אדם אחר בשכירות.

2.בערבו של יום נתקבלו מקצת מטענות העותרים, ומקצתם נדחו. בין היתר נפסק, כי על הנכס ברחוב העבודה אין העותרים חייבים כספים לעירייה, כיוון שהוחזק בידי שוכר, ובגין הנכס שברחוב הפריון הם זכאים לפטור, בשל הנכות. שתי קביעות אלו התייחסו לשנות המס אליהן התייחסה העתירה בשעתה (1994-1999).

3.חלפה עוד כשנה מאז ניתן פסק הדין האחרון בעתירה, והנה באה בקשתה של המבקשת, ובה היא טוענת – בגדרו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט – כי העירייה אינה מקיימת אחר פסק הדין. היא צירפה לבקשה את המשיבה 2, מי שמכהנת כיועצת המשפטית של העירייה, ואת המשיבה 3, מי שמייצגת את המשיבה 2 בתביעת נזיקין שהגישה נגדה המבקשת, כשהיא טוענת כי השתיים הן בבחינת גורם זר, משמע הן שגורמות לכך שהעירייה אינה מקיימת אחר פסק הדין.

4.המשיבות 1-2 התכחשו לכך שהעירייה אינה מקיימת אחר פסק הדין. לטענתן – ספרי העירייה עודכנו על פי פסיקת בית המשפט.

המשיבות 2-3 ביקשו לסלק את הבקשה על הסף ככל שהיא מתייחסת אליהן, באשר אין להן ולקיומו של פסק הדין על ידי העירייה דבר וחצי דבר.

5.פסק הדין שיצא מלפניי הוא, לפי אופיו, פסק דין הצהרתי. בפסק הדין קבעתי את העקרונות, לפיהם על בעלי הדין לנהוג, קרי בשנים הרלוונטיות יש להעניק פטור לעותרים בשל הנכות, בכל הנוגע לנכס ברחוב הפריון, ולפטור לגמרי מתשלום בכל הנוגע לנכס ברחוב העבודה. מכאן ואילך על בעלי הדין לנהוג על פי עקרונות אלו. פסק הדין איננו כולל סעד אופרטיבי, העורך חשבון מדויק וקובע את גובה החוב של העותרים כלפי העירייה, והרי כאן המחלוקת שבין המבקשת לעירייה היום. בכגון דא, בקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט אינה ההליך הנכון לנקוט בו (ע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש בע"מ נ' מנחם קופיץ (14.04.2011)). על המבקשת לפנות בהליך נפרד, בו עליה לבקש עריכת חשבון מדויק של חובה לעירייה, במיוחד כאשר פסק הדין עניינו בשנים אחדות (1994-1999), ומאז נשתנו נתונים רלוונטיים (מותו של בעלה של המבקשת, כמו גם החזקת הנכס בידי אותו אדם אחר). התכתשותם של בעלות הדין נסבה סביב החשבון הסופי המופיע בספרי העירייה, ובכלל זה יש להוסיף את דירת המגורים של המבקשת, גם היא בספרי החשבונות של העירייה. את כל אלה אין מקום לברר בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, כי אם, כאמור, הליך נפרד, שיברר את החשבון המדויק נכון להיום.

6.את העתירה יש לדחות אפוא, בשל כך שאין היא ההליך הנכון לנקוט בו. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אילו צריך הייתי להכריע בבקשה לגופה, לא יכול הייתי לקבלה. עניין לנו בהליך כעין פלילי, ועל מנת שהמבקשת תצלח בבקשתה, עליה לשכנע בדרגה הגבוהה של ההוכחה הצריכה להליך מעין זה. היא לא עשתה כן. ומצידה של העירייה נפרשו טענות הנתמכות במסמכים, לפיהם העירייה פעלה על פי פסקי הדין. על רקע כל אלה, אין בידי להיענות לבקשה, אף אילו סברתי כי ההליך המדובר הינו ההליך הנכון.

7.כפי שנוכחנו לראות, הבקשה הופנתה גם כלפי המשיבות 2-3, שתי עורכות דין, שכל אשמן הוא בכך שהן עושות את עבודת עריכת הדין, בייצוג של העירייה (על ידי המשיבה 2) וייצוגה של המשיבה 2 (על ידי המשיבה 3). לא היה כל מקום להגיש בקשה כעין זו נגדן, כאשר נהיר כי אין הן עושות כי אם לייצוג לקוחותיהן, וידן אינה בהפרה הנטענת של פסק הדין.

חשוב לראות, כי המשיבה 3 הגישה בקשה נפרדת לסילוק הבקשה נגדה על הסף, מן הטעמים שמניתי. ביקשתי את תשובת המבקשת לבקשה זו, והיא עמדה על הדיון בה בכל זאת. היא עשתה כן גם במהלך הדיון בעל פה שנתקיים בבקשה.

בנסיבות אלו, כאשר לבקשה נגד המשיבות 2-3 לא היה כל בסיס, כאשר הבקשה הינה לפי פקודת בזיון בית המשפט, בהליך מעין פלילי, שסופו שיכול להסתיים במאסר או קנס, הנני סבור כי יש לחייב את המבקשת בהוצאות הולמות לטובת המשיבות 2-3, מלבד הוצאותיה של העירייה.

8.סוף דבר הנני דוחה את הבקשה.

המבקשת תשלם למשיבה 1 (העירייה) שכר טרחת עורכי דין בסך של 2,500 ₪; למשיבה 2 תשלם המבקשת הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪; ולמשיבה 3 תשלם המבקשת הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪.

ניתנה היום, ג' טבת תשע"ז, 01 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.