עמ"נ 19604-12-15 ירון ישעיהו בע"מ נ' עיריית פתח תקווה

1. המערערת מחזיקה נכס בתחומה של המשיבה (להלן "הנכס"), בגינו חויבה, בשנת 2015, בתשלום ארנונה בסווג של חניון על פי סעיף 3.11 לצו הארנונה של עירית פתח תקוה.

2. הנכס בן 3 קומות, ושטחו 3,991 מ"ר. הקומה הראשונה פעילה ומשמשת כחניה עבור העסקים המצויים בקומה המסחרית של המבנה. שתי הקומות האחרות סגורות ונעולות ולא נעשה בהן שימוש.

3. הנכס זכה לפטור מארנונה כ"נכס ריק" החל מיום 1.7.06 ועד ליום 1.1.09. תחילה בגין היותו נכס ריק "חדש" ולאחר מכן, ברצף, כ"נכס ריק" שאין משתמשים בו.

4. ביום 24.3.15, הגישה המערערת השגה על חיובה בארנונה לשנת 2015, בה נטען כי מאחר ובשנים הקודמות התקבלה השגת המערערת על חיובי הארנונה, ומאחר ולא חל שינוי במצבו הפיסי של החניון מבוקש לבטל את חיובי הארנונה גם לשנת 2015.

5. ההשגה נדחתה. בתשובתו להשגה ציין מנהל הארנונה כי בעקבות בדיקת שימושים שנעשתה על ידי המשיבה התברר כי שני מפלסים בחניון סגורים ונעולים, ועל פי פסיקת בית המשפט מיום 3.2.15 בעמ"נ 11313-11-14 זיסו חברה לבנין ופתוח בע"מ נ' מנהל הארנונה בעירית פתח תקוה (להלן "פס"ד זיסו"), חניון כאמור חייב בתשלום ארנונה.

6. המערערת הגישה ערר בו חזרה על טענתה בהשגה. בנוסף, טענה לחלופין , כי על פי תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) תשנ"ג – 1993, יש לפטור אותה מתשלום ארנונה בהיות הנכס "נכס ריק". לחילופי חילופין טענה כי יש לחייב את הנכס בהתאם לסיווג הנמוך ביותר האפשרי על פי דין (מבלי שציינה לאיזה סיווג היא מכוונת).

7. בסיכומים אותם הגישה לוועדת הערר ציינה המערערת כי ההצדקה לחיוב בארנונה נובעת מההנאה אותה מפיקים הנישומים מהשירותים שמעניקה להם הרשות המקומית. נכס ריק אינו נזקק לשירותים ואינו "נהנה" מאותם שירותים ועל כן קיימת הצדקה להקל עמו ולאפשר לו תשלומים מופחתים של ארנונה. בנוסף, על פי הפסיקה, כאשר עסקינן בנכס ריק, יש לסווגו בסיווג הזול ביותר האפשרי על פי דין. המערערת הפנתה לסיווג זול יותר, אפשרי, של "חניון לבית מגורים".

8. באשר לפס"ד זיסו עליו הסתמכה המשיבה, טענה המערערת כי יש לאבחן את המקרה שם מהנכס נשוא הערעור, שכן ענין זיסו נסוב על נכס ששימש בעבר כחניון בתשלום והפך לחניון ריק, בעוד שהנכס נשוא הערעור הוא חניון שלא היה בשימוש בעבר ובהתאם לכך כלל לא חויב בעבר.

9. המשיבה חזרה בסיכומיה על הנימוקים אותם פרט מנהל הארנונה שדחה את ההשגה. באשר לאבחנה שמנסה המערערת לעשות בין המקרה דנא לבין ענין זיסו טענה המשיבה כי מדובר במקרים זהים. לטענת המשיבה, המערערת מסיבותיה שלה בחרה לא לעשות שימוש בנכס ראוי לשימוש ועל כן דינו להיות מחויב בארנונה, ועל פי קביעת ביהמ"ש בענין זיסו החיוב בארנונה נעשה לפי השימוש בכח.

10. הטענה כי יש לחייב את הנכס בסיווג הנמוך ביותר האפשרי, שלטענת המערערת הוא "חניון למגורים", טענה זו נבחנה בענין זיסו ונדחתה על הסף.

11. ועדת הערר דחתה את הערר וקבעה, בהסתמך על פס"ד זיסו, כי העדר שימוש בחניון סגור אינו שולל את תוקף החיוב בארנונה. גם בענין זיסו היה מדובר בקומת עסקים שמעליה יש מקבץ של דיור של עולים חדשים ואילו בענייננו מדובר במקבץ של בית אבות.

כמו כן דחתה ועדת הערר את טענת המערערת לפיה אין לשנות את המצב הקיים לפיו לא חויבה בעבר בארנונה.

12. בהתייחס לטענת המערערת לפיה יש לחייב את הנכס בהתאם לסיווג של "חניה ביתית", הפטור מתשלום ארנונה, ציינה ועדת הערר כי טענה זו הועלתה לראשונה במהלך הדיון לפניה וזכרה לא בא באופן מפורש בכתבי הטענות. לגופה של הטענה קבעה ועדת הערר כי יש לדחותה, כפי שאף נקבע בענין זיסו. על פי העובדות שהובאו בפני ועדת הערר, לדיירים המתגוררים במקבץ המגורים אין כלל כלי רכב ומכל מקום הנכס סגור וגם אם היה למי מהם כלי רכב הוא לא היה יכול לעשות שימוש בחניה הסגורה.

13. בכתב הערעור ובטיעוניה בפני חזרה המערערת על טענותיה כפי שהועלו בפני ועדת הערר, ואף המשיבה חזרה על טענותיה וצידדה בהחלטת ועדת הערר.

המערערת הוסיפה וטענה כי אין בסיס לקביעה העובדתית של ועדת הערר ולפיה לדיירים המתגוררים במקבץ המגורים אין כלל כלי רכב וגם אם היה למי מהם כלי רכב הם לא היו יכולים לחנות בנכס כיוון שהחניון סגור ונעול. לטענת המערערת במידה והיה צורך בחניה אז היא היתה פתוחה.