עמ"נ 36150-09-16 אזנקוט נ' עירית חולון

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מינהלי שהגישה המבקשת על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית מיום 16.2.2016 ביחס לנכס ברחוב גולומב 57 בחולון (להלן – "החלטה" ו-"הנכס" בהתאמה).

בהחלטה נדחה עררה של המבקשת על הסף לאור סופיות שומות המס. עוד קבעה הוועדה כי אין בסמכותה לדון בטענות המבקשת בנוגע לחיובי מים שהושתו עליה.

לגופו של עניין, הוועדה קבעה כי החובות עליהם מלינה המבקשת הם חובות שהצטברו על הנכס בתקופה שעד למועד הפרדת החשבונות שלה ושל הגרוש שלה, מר אנדרה אייזנקוט, וכי לגביהם אין מחלוקת כי המבקשת הייתה המחזיקה בנכס.

הוועדה קבעה כי המבקשת אינה מחויבת בארנונה בגין נכסים אחרים מהנכס ברחוב גולומב, בניגוד לנטען כל-ידה.

עוד ציינה הוועדה כי מנהל הארנונה בעירייה הפנה אותה להסדר פשרה ממנו עולה כי המבקשת לקחה על עצמה את תשלום מיסי הארנונה בגין הנכס בהסכמה, אולם ההסדר לא הוצג בפני הוועדה ועל כן הוועדה לא יכלה להתייחס לתחולתו על תקופת הערר.

בנוסף, קבעה הוועדה כי המבקשת לא הציגה כל ראיה לפיה שילמה את כל חובותיה בגין תקופת המחלוקת ו/או ראיות מהן עולה כי היא חויבה בפועל בגין חיובי ארנונה על נכסים אחרים.

טענות הצדדים

לטענת המבקשת בבקשה, במסגרת הדיון שהתקיים בוועדת הערר של העירייה סירבו להתייחס למסמכים שהציגה המעידים שהחוב איננו שלה, ומנגד – לא הוצג לה כל מסמך שמאמת את דברי העירייה. עוד טוענת המבקשת כי הוצגו גרסאות שונות ביחס לחוב הנטען, כאשר היא שילמה את חובותיה והעירייה גובה ממנה כספים שלא כדין ביחס לחובות שאינם שלה.

עוד טוענת המבקשת כי היא פנתה למספר עורכי דין על מנת שיסייעו לה בהגשת ההליך, וכי התיק שהוגש על-ידה נמחק על-ידי כבוד השופטת שטופמן (עת"ם 51712-03-16) מאחר וההליך שננקט על-ידה אינו ההליך הנכון.

המבקשת טוענת כי היא פנתה לסיוע המשפטי על מנת שיסייעו לה להגיש ערעור מינהלי כנגד החלטת ועדת הערר, אולם סורבה על-ידם ביום 25.7.2016.

טענת העירייה, אין מקום להארכת מועד משום שהפניה דנן הוגשה לאחר שחלף המועד להגשת הערעור המינהלי. לטענת העירייה, היה על המבקשת להגיש ערעור מינהלי עד ליום 17.4.2016, שכן העתק ההחלטה הומצאה לה ביום 3.3.2016, וחרף האמור הגישה המבקשת את הבקשה דנן רק ביום 14.9.2016.

עוד טוענת העירייה כי אין מקום להארכת מועד משום שהטענות של המבקשת נדחו על הסף במסגרת החלטת ועדת הערר אותה מבקשת המבקשת לתקוף, על יסוד נימוקים המפקיעים את סמכותו העניינית של בית המשפט דנן.

לטענת העירייה, המבקשת ביקשה לתקוף חיובים סופיים וחלוטים מהשנים 1989-1995 שחלה עליהם התיישנות מהותית ודיונית. העיריה טוענת כי מאחר והמבקשת לא הגישה כל השגה או ערר לגבי חיובים אלה במועד, היא איבדה את זכותה להשיג על החיוב במועד מאוחר יותר והוועדה נטולת סמכות עניינית לגביהם. על כן, בדין דחתה העירייה את ההליך הסף, והוא הדין גם בהליך זה, בו סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים נגזרת אף היא מחוק הערר.

כן טוענת העירייה כי החיובים שאותם מבקשת המבקשת לתקוף לוקים בהתיישנות מכוח חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – "חוק ההתיישנות").