תא"ק 711-04-13 אליה נ' בדר ואח'

באפריל 2013 הגיש התובע תביעה בסדר דין מקוצר, על סך כ-37 אלף ₪, בקשר לחוב נטען של דמי שכירות. במאי 2013 ניתן פסק דין בהעדר התגוננות נגד הנתבעת 2 ובנובמבר – נגד הנתבע 1.

בדצמבר 2015 הורה בית המשפט על ביטול פסק הדין נגד הנתבע 1 והורה לו להגיש בקשת רשות להתגונן או בקשה להארכת מועד לשם הגשתה של זו.

בקשה להארכת מועד בצירוף התנגדות לתביעה הוגשו בינואר 2016 ובדיון שהתקיים בפני בחודש מאי הוסכם כי ככל שייקבע שניתן היה להגיש את ההתנגדות במועד בו הוגשה, ולחילופין – כי יש להתיר את הארכת המועד, תינתן לנתבע 1 הרשות להתגונן.

הצדדים הגישו סיכומים בשאלת המועד.

לעמדת התובע, על אף החלטות בית המשפט הסתפק הנתבע 1 באמירה לקונית בבקשת הרשות להתגונן ובה טען כי לא איחר בהגשת הבקשה שכן "צד המגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה אינו מחויב להגיש בד בבד בקשת רשות להתגונן". עוד נטען כי אין לקבל את טענת הנתבע 1 ולפיה הסכים התובע להארכת המועד להגשת בקשת הרשות להתגונן כשהסכים לביטול פסק הדין, שאחרת "אין הגיון בביטול פסק הדין". התובע ציין כי על בית המשפט לשקול את נימוקי הנתבע לאיחור בהגשת כתב ההגנה ואת סיכויי ההגנה ולהראות טעמים מיוחדים להארכת המועד. לעמדת התובע, אף הבקשה להארכת המועד עצמה הוגשה באיחור.

הנתבע 1, מנגד, מבקש לקבוע שאין לקבל את הגישה לפיה גורל ההליך יוכרע על פי אמת מידה פורמלית, במיוחד כאשר טענותיו נפרסו במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין. לטעמו, יכול בית המשפט לתקן את העוול שנגרם לתובע בשל החריגה מכללי הפרוצדורה באמצעות פסיקת הוצאות לנתבע, ואין לסגור את שערי בית המשפט בפני הנתבע.

יוזכר, כי בבקשה לביטול פסק הדין טען הנתבע 1 שלמד על ההליכים בתיק זה רק בחודש 6.15, עת למד על בקשה לביצוע פסק הדין שהגיש התובע. נטען כי הכתובת אליה הומצא כתב התביעה אינה כתובתו של הנתבע 1 עוד משנת 2010, מספר שנים לפני שהוגשה התביעה בתיק זה. בבקשה לביטול פסק הדין מפרט הנתבע 1 את טענות הגנתו.

דרישתו של "טעם מיוחד" להארכת המועד נובעת מתוקף עקרון סופיות הדיון והצורך בקיומה של מערכת משפט סדורה, תקינה ויעילה. הקפדה נאותה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, וסופן של חריגות ממועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי דין שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב.

אין רשימה סגורה של נסיבות המהוות "טעם מיוחד". ההלכה אשר היתה מקובלת בעבר בפסיקה היא כי קיומן של נסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור, ואשר אינן בשליטת בעל הדין, הריהן "טעם מיוחד". לעומת זאת, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ.

עם זאת, לאור ההכרה הגוברת בחשיבותה החוקתית של זכות הגישה לערכאות, ומשום שנעילת שעריו של בית המשפט לפני בעל דין אינה דבר של מה בכך, רוככה במשך השנים הדרישה בפסיקה לקיומו של "טעם מיוחד". נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ-"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. לעניין זה יש גם להתחשב בסיכויו של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד.

מן הדברים עולה כי על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים בבואו להכריע בבקשה מעין זו. בין השיקולים הללו ניתן למנות את עקרון סופיות הדיון ויעילותו, התנהגותם של הצדדים ותום לבם, נסיבותיו של האיחור, מידתו והשלכתו על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, מהות הסוגייה וחשיבותיה הציבורית וסיכוייו של ההליך.

(ור' רע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ, פסק דינו של כב' הש' סולברג מיום 21.4.15, פסקאות 16-17 לפסק הדין וההפניות שם – פורסם במאגרים).

בפסק הדין בע"א 1782/06, רע"א 8991/06, אליו הפנה התובע בסיכומיו, נקבע מפי בית המשפט העליון (כב' הש' דנציגר) כי הכללים הפרוצדוראליים, ובהם כללים בדבר מועדי הגשת כתבי בי דין, חיוניים לקיומו של הליך תקין ולביאור האמת והצדק, ומנגד – כי לעולם יימנע בית המשפט מיישום נוקשה ודווקני של כללים פרוצדוראליים. עוד נקבע באותו פסק דין שיש להתייחס, כידוע, לשתי שאלות: ראשית, מה הטעם למחדל בגינו לא הוגש במועד כתב הגנה או בקשת רשות להתגונן. שנית, האם העלה הנתבע טענות הגנה המצדיקות בירור, כאשר לשאלה השנייה מבין השתיים יש ליתן, בדרך כלל, משקל רב יותר מאשר לשאלה הראשונה.