עמ"נ 7547-06-16 פסהייה אמהציון נ' משרד הפנים/מינהל האוכלוסין

שניתנה על-ידי ביום 11.11.2015 דחיתי את בקשת רשות הערעור (רע"ם 24397-11-15) (נספח "6" לתגובת המשיב). חרף האמור בהחלטתי, וכן בהחלטות קודמות שניתנו, לא התייצב המבקש במתקן חולות.

פסק דינו של בית הדין לעררים מושא הבקשה דנן

לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים ביום 10.5.2016 (נספח "ע9" לערעור), דחה בית הדין לעררים את עררו של המבקש בשל עשיית דין עצמי, העולה לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט, וכן לגופו של עניין.

בית הדין ציין כי המבקש הבהיר כי בכוונתו להנות מהכרעת בית הדין ככל שהייתה מתקבלת על דעתו, והוא לא נתכוון לכבד את ההכרעה במידה ולא היה כך. בית הדין קבע, כי משבחר המבקש להפר את החלטת בית הדין בעניינו וכן את החלטתי, ומשהודיע כי אין בכוונתו לכבד גם הכרעות עתידיות של בית הדין, אין עוד מקום להמשיך ולדון בערר וניתן היה לדחותו רק בשל עשיית דין עצמי ברם משנתקיים דיון בערר ונשמעו טיעוני הצדדים נדחה הערר גם לגופו.

לגופו של עניין, קבע בית הדין כי טענותיו של המבקש בדבר המניעה שיש לשולחו למתקן חולות לאור השתייכותו הדתית לא הוכחו ונותרו בעלמא, וכי חופש הדת שלו ימומש גם במתקן. עוד קבע בית הדין כי ככל והיה מוכיח כי ישנן התאמות נדרשות עבורו, ייתכן ועל המשיב היה לנסות ולאפשר לו את הדרוש לו, אולם מכאן אין לגזור שיש לבטל את הוראת השהייה וודאי שאין לגזור כי עצם הטענה בדבר פגיעה בחופש הדת מצדיקה עשיית דין עצמי ומצדיקה את המשך בירור עניינו כשמוצהר כי הוא לא יפקוד את מתקן חולות.

באשר לטענות המחריגות את המבקש לכאורה מתחולת החוק למניעת הסתננות קבע בית הדין לעררים כי בנסיבות העניין לא הוכח כי מתקיים החריג בדבר המצב הבריאותי ועל כן שיקול הדעת הפרטני שהופעל על ידי המשיב, הופעל כדבעי. עוד ציין בית הדין כי למבקש פתוחה הדרך לפנות אל הממונה על בירור פניות השוהים במתקן, ככל ויסבור כי הטיפול הרפואי המוענק לו במתקן איננו מספק.

באשר לבקשת המקלט שהגיש המבקש, אשר לכאורה מונעת הנפקת הוראת שהייה, קבע בית הדין כי אין בטענה זו ממש.

בית הדין לעררים קבע כי לא נפל פגם של סמכות או סבירות בזימון המבקש אל המתקן במועד שזומן, וכי ניטל עוקצה של טענה זו משהמבקש לא התייצב במועד שנקבע לו. בסופו של דבר קבע בית הדין כי על המבקש להתייצב במתקן השהייה ולאחר התייצבותו ייבחן משך שהייתו לאור הנסיבות העדכניות, וכן נקבע כי המשיב יוודא כי ניתנת למבקש האפשרות לקיים את עיקרי דתו ובנוסף כי המבקש ייגש למרפאת המתקן והמשיב יוודא שצרכיו הרפואיים של המבקש נענים.

טענות הצדדים

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים וכן בקשה לסעד זמני בערעור. בהחלטתי מיום 5.6.2016 דחיתי את בקשת המבקש לצו ארעי במעמד צד אחד, וקבעתי כי המבקש יתייצב במתקן חולות.

לטענת המבקש בבקשה, הוא נדר נדרים שלא מאפשרים לו לשהות במתקן השהייה - העדר מבני דת במקום ומגורים משותפים, ועל כן בחר שלא להתייצב במתקן, תוך ידיעה שהוא חשוף להליכי מעצר.

המבקש טוען כי אם יישלח למתקן ייגרם לו נזק חמור ומיידי כתוצאה משלילת חירותו, ניתוקו מהכנסייה ופגיעה בחופש דתו. בנוסף, טוען המבקש כי ייגרם נזק לקהילתו, שכן הוא המעניק לקהילה את שירותי הדת מדי שבוע. מנגד, המבקש טוען כי למשיב לא ייגרם כל נזק אם לא יינקטו הליכי אכיפה כנגדו. עוד טוען המבקש כי בפסק דינו של בית הדין לא נקבע כי התנאים הדרושים למבקש לשם קיום מצוות דתו במתקן יקויימו בוודאות.

באשר לסיכויי הערעור, טוען המבקש כי אלו גבוהים מאחר ונפלו טעויות בהחלטת בית הדין, שכן בית הדין לא נתן את המשקל הראוי של המבקש לחופש דת ולא עמד על העדר התנאים במתקן אשר יאפשרו לו לממש את זכותו. המבקש טוען כי בית הדין נתן משקל מכריע לעשיית הדין העצמי וזאת בניגוד לפסיקת העליון בבר"ם 2132/16 משרד הפנים נ' Kesta (פורסם בנבו, 10.5.2016) (להלן – "פס"ד קסטה").