ע"פ 7701/14 מ' ט' נ' מדינת ישראל

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על הכרעת הדין מיום 14.7.2014 ועל גזר הדין מיום 7.10.2014 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא ע' מודריק) בת"פ 13804-09-13, במסגרתם הורשע המערער, לאחר הליך הוכחות, בעובדות כתב אישום שייחסו לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ותקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין.

           בגין הרשעתו הושת על המערער עונש של עשר שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; ושלוש שנות מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה מסוג פשע שיש בה יסוד אלימות.

עובדות כתב האישום

1. על פי עובדות כתב האישום, המערער והמתלוננת הינם פליטים מסודאן, אשר חיו יחד כבני זוג כשלוש שנים בדירה ברחוב שבי ציון בתל-אביב (להלן: הדירה) ולהם ילד משותף כבן שנתיים. ביום 31.8.2013, בשעה 01:30 לערך, חזר המערער מבילוי עם חברים אל הדירה וביקש מהמתלוננת לגהץ עבורו בגדים והיא נענתה בחיוב. בעוד המתלוננת מגהצת את בגדיו, החל המערער להוציא ולפזר את הלבשתה התחתונה מהמגירה בארון הבגדים. בסמוך לכך שאל המערער את המתלוננת, בכוונה להקניטה, אם מחר היא נפגשת עם "חבר שלה". המתלוננת השיבה למערער כי אין לה כל חבר, כאשר לפתע הכה אותה המערער והפילה ארצה. בזמן שהיא שרועה על הרצפה, הצמיד המערער את המגהץ החם לכתפה השמאלית, לידיה, לגבה, לעכוזה ולירכיה של המתלוננת, וזאת בכוונה לגרום לה חבלה חמורה. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת כוויות קשות בחלקי גופה האמורים וכן נגרמו לה חבלות בראשה ובפניה. בעודה זועקת מכאבים וזוחלת מתחת למיטה, החל המערער להכות את המתלוננת באמצעות כבל חשמלי או כלי כהה אחר, וגרם לה לפציעות ולחבלות בכל חלקי גופה. כמו כן, המערער דרך על רגליה של המתלוננת בזמן שהייתה מתחת למיטה.

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

2. המערער הודה בעובדות כתב האישום המיוחסות לו, אולם טען כי ביצע את המעשים תחת השפעה של שכרות, בעטיה יש להגביל את אחריותו הפלילית מתוקף הסייג הקבוע בסעיף 34(ט)(ב) לחוק העונשין (להלן: סייג השכרות מדעת או הסייג). מנגד, טענה המשיבה כי המערער לא היה במצב של שכרות וממילא ביצע את מעשיו מתוך מודעות מלאה לכל הנסיבות ובכוונה לגרום חבלה חמורה למתלוננת.
3. בית המשפט המחוזי קבע כי סלע המחלוקת במקרה דנן נעוץ בשאלת התקיימותו של סייג השכרות מדעת בנסיבות האירוע. משכך, נדרש בית המשפט למספר ראיות. תחילה, צוינה שיחתה המוקלטת של המתלוננת למשטרה במהלך האירוע, במסגרתה נשמע המערער מקלל את המתלוננת בשל העובדה שהתקשרה למשטרה. בהמשך לכך, ציין בית המשפט כי השוטר לוי, שהיה בין שוטרי ניידת המשטרה הראשונה שהגיעה לזירת האירוע, כתב בדו"ח הפעולה שלו, בין היתר, כי "מהחשוד נדף ריח של אלכוהול וככל הנראה הוא היה שתוי". כן צוין כי בעדותו הבהיר השוטר לוי כי המערער היה שקט, ציית להוראות ולא היה "שיכור לגמרי". בית המשפט ציין כי דו"ח הפעולה של השוטר סרדם, שהיה גם הוא בין שוטרי הניידת הראשונה שהגיעה לזירת האירוע, לא מגלה דבר אודות מצבו של המערער בעת מעצרו, מלבד שהמערער ציית להוראות השוטרים. עם זאת, צוין כי במסגרת חקירתו הנגדית בבית המשפט מסר השוטר סרדם, בין השאר, כי בעת מעצרו, המערער "היה רגוע בצורה שקצת הפחידה באותו רגע" וכי "לא היה ריח של אלכוהול". בנוסף, בית המשפט נדרש לדבריה של המתלוננת מיום 1.9.2013 לחוקרת חנוכייב, שהגיעה אליה לבית החולים. המתלוננת אומנם סירבה להגיש תלונה נגד המערער ולמסור הודעה פורמאלית, אולם דברים שסיפרה לחוקרת חנוכייב הוקלטו ללא ידיעתה. בית המשפט ציין את עיקרי הדברים, במסגרתם סיפרה המתלוננת כי כמו בכל יום שישי בערב בו יוצא המערער למפגש עם חברים, גם בערב האירוע הוא חזר כשהוא "מאוד שיכור"; כי מלבד אותו אירוע המערער מעולם לא נהג כלפיה באלימות; וכי כאשר חזר בערב האירוע, המערער נראה כרגיל עד שהחל להתפרץ ולפגוע בה, כמתואר בעובדות כתב האישום. בית המשפט ציין כי בניגוד לדברים אלו שמסרה המתלוננת ושהוקלטו כאמור ללא ידיעתה, בעדותה בבית המשפט היא שינתה את גרסתה וטענה כי המערער היה שיכור מהרגיל וכי השוטרים שהגיעו למקום נאלצו לשפוך עליו מים. בנוסף, בית המשפט גם עמד על עדותו של ראשד קורי, חברו של המערער שבילה איתו בערב האירוע, אשר מסר כי המערער היה שיכור לחלוטין בערב האירוע, כתוצאה משתיית משקה משכר שהוא אינו מורגל בשתייתו, וכי הוא וחבר נוסף של המערער תמכו בו עד לפתח ביתו, שם מסרו אותו לידי המתלוננת וביקשו ממנה "לשמור עליו". בהמשך, עמד בית המשפט על גרסתו של המערער שהוצגה שלוש פעמים – בהודעתו במשטרה סמוך לאחר האירוע, בהודעתו במשטרה יומיים לאחר האירוע ובעדותו בבית המשפט – בעיקרה טען כי הוא אינו זוכר את ביצוע מעשיו האלימים כלפי המתלוננת.
4. בית המשפט המחוזי קבע כי ממכלול הראיות עולה כי אכן המערער הוכיח כי קיים ספק סביר שהיה שתוי וכי לא עלה בידי המשיבה להוכיח אחרת. ברם, נקבע כי לא עלה בידי המערער לעמוד בנטל הוכחה זה גם בעניין התנאי המצטבר השני להוכחת התקיימותו של סייג השכרות מדעת, שעניינו בחוסר יכולת של ממש מצדו של המערער להבין את המעשה, את הפסול בו או חוסר יכולת להימנע מעשייתו. לעניין זה נקבע כי המערער היה מודע למעשיו והבין את שעשה ואת מה שהתרחש. קביעה זו התבססה על כך שהמערער ציית לשוטרים שהגיעו ראשונים לזירת האירוע, כפי שמסרו השוטר לוי והשוטר סרדם; על עדותו של השוטר סרדם כי המערער היה רגוע בצורה "מפחידה" טרם מעצרו; על העובדה שהמערער הודה לפני השוטרים כי תקף את המתלוננת וכי הוא אינו מפחד להודות בכך לפני בית המשפט; ועל השיחה שביצעה המתלוננת אל המשטרה בזמן אמת, בה נשמע המערער מקלל את המתלוננת בשל מודעותו לכך שהזמינה משטרה. משכך, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות כמצוין ברישא.

תסקיר שירות המבחן

5. על פי הוראת בית המשפט המחוזי מיום 14.9.2014, נערך תסקיר בעניינו של המערער. שירות המבחן ציין בתסקיר כי המערער מאופיין בכוחות חיוביים המסייעים לו לגלות תפקוד תקין במישורי חייו, והוא בעל יכולת לגלות יציבות והסתגלות למסגרות. לצד זאת צוין, כי המערער מתמודד עם קשיים רגשיים ואישיים ולחצים יומיומיים באופן בעייתי, כאשר הוא צורך אלכוהול כאמצעי להפגת המתיחות והלחצים בחייו. שירות המבחן סבר כי יש בטיפול בבעיית צריכת האלכוהול ובבעיית האלימות הזוגית של המערער כדי להפחית מהסיכון הנשקף ממנו, אולם צוין כי המערער שלל רצון לעזרה מקצועית ולא היה ער להשלכותיה ההרסניות של בעיית צריכת האלכוהול שלו. משכך, שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו של המערער והמליץ על ענישה מוחשית, מציבת גבול, שתיקח בחשבון את מעצרו הממושך.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

6. המשיבה טענה כי המערער פגע במעשיו בצורה חמורה בערך שמירת החיים ובערך שלמות גופו של האדם. לטענתה, העבירות בהן הורשע מהוות מסכת אלימות אחת, רצופה ואכזרית, המצדיקה מתחם עונש אחד. נטען כי בשים לב לנסיבות מעשיו החמורות של המערער, לאכזריות שהפגין כלפי המתלוננת, לנזק שהסב לה ולנזק הקטלני שעלול היה להיגרם לה אלמלא הגיעה המשטרה למקום, על מתחם העונש להיקבע בטווח שבין 10 ל-12 שנות מאסר בפועל (כמתועד בעמוד 42 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). כן נטען כי בנסיבות העניין יש לקבוע את עונשו של המערער ברף הגבוה של מתחם זה ולצדו ענישה נלווית, לרבות פיצוי המתלוננת בסכום משמעותי.
7. המערער טען כי על מתחם העונש בעניינו לנוע בין שלוש לחמש שנות מאסר בפועל. לדבריו, מתחם זה מתחייב נוכח הקרבה בנסיבות העניין לסייג השכרות מדעת, בהתאם להוראת סעיף 40(ט)(9) לחוק העונשין. בנוסף, המערער הצביע על נסיבותיו האישיות, בכללן על היותו פליט, שבמאמצים רבים הצליח להשתלב בחברה ובעבודה מכובדת; ועל כך שלטענתו עד לאירוע שימש כבן זוג נורמטיבי וכאב אחראי ומסור. כמו כן, המערער הביע חרטה על מעשיו וטען שהמתלוננת מחלה לו עליהם. זאת ועוד, המערער טען כי העובדה שבתום מאסרו יגורש חזרה לארץ מוצאו, עולה לכדי תוספת של ענישה ממשית עבורו ועבור בני משפחתו.
8. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על מעשיו החמורים והאכזריים של המערער שגרם למתלוננת ייסורי תופת, באמצעות מכשיר הגורם לכוויות חמורות, פרק זמן לא מבוטל ומבלי לשעות לזעקותיה. נקבע כי מעשים אלו מצדיקים החמרה בעונשו של המערער. מנגד, קבע בית המשפט כי קרבת המערער לסייג השכרות מדעת מהווה נסיבה לקולא בקביעת עונשו. לעניין זה נקבע כי המערער פעל תחת השפעת משקה אלכוהולי, וכי חרף העובדה שמצבו אינו נופל בגדר סייג השכרות מדעת, אין לשפוט אותו באותן אמות מידה שחלות על מי שפעל באורח יזום, מתוכנן ועל פי החלטתו ורצונו החופשי המלאים. נוכח האמור ובהתאם למדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, נקבע כי על מתחם העונש בעניינו של המערער לנוע בין שמונה ל-15 שנות מאסר בפועל. לשם קביעת העונש בתוככי המתחם, לקח בית המשפט בחשבון את העובדה שהמתלוננת החלימה מפצעיה, התייצבה לצדו של המערער וביקשה בכל לשון של בקשה להקל בעונשו. כן צוין כי כליאתו של המערער תפגע במצבה הכלכלי של המשפחה וכן בגידולו המשותף של ילדם של המתלוננת והמערער. עם זאת, בית המשפט ציין כי האפשרות שהמערער יגורש חזרה לארץ מוצאו לאחר תום ריצוי עונשו אינה ודאית ומותנית בנסיבות חיצוניות נוספות. נוכח האמור, השית בית המשפט על המערער את העונשים המצוינים לעיל. כמו כן, בית המשפט דחה את טענת המשיבה להורות על חיוב המערער בפיצוי המתלוננת, בקובעו כי מדובר בבני זוג שחולקים את אותו תא משפחתי ומנהלים את כלכלתם במשותף.

טענות הצדדים בערעור