ת"פ 8434-06-15 מדינת ישראל נ' ל'

1.בישיבה שהתקיימה בתאריך 8 באוקטובר 2015, במסגרת הסדר טיעון חלקי, הודה והורשע הנאשם בכתב אישום מתוקן, בעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

2.מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי בתאריך 10.1.15, נערך חיפוש ברכב בו ישב הנאשם ונמצא כי הנאשם החזיק בארנקו בסכין בעלת להב באורך של כ – 7 ס"מ, וזאת בלא שהוכיח כי החזיקה למטרה כשרה.

3.הצדדים לא הגיעו להסכמה לעניין העונש הראוי לנאשם.

טענות הצדדים:

4.ב"כ המאשימה הדגיש כי האיסור על החזקת סכין מחוץ לחצרים נובע ממסוכנותו של כלי זה ומהקלות שבה ניתן לעשות בו שימוש ולגרום לתוצאות חמורות. לדבריו, עסקינן בעבירה אשר נועדה להגן על שלום הציבור וביטחונו. מדיניות הענישה מחייבת הטלת מאסר בפועל, למעט במקרים יוצאי דופן. המלצת שירות המבחן במקרה זה להימנע מהרשעת הנאשם ולהסתפק בשל"צ אינה מתחשבת במכלול השיקולים הרלוונטיים ולכן אין לאמצה. מתחם העונש ההולם בנסיבות העניין הינו החל ממספר חודשי מאסר בפועל שניתן לרצותם בעבודות שירות, ועד 12 חודשי מאסר בפועל; מאסר על תנאי וקנס כספי מרתיעים. בנסיבות מקרה זה, עותרת המאשימה לגזור על הנאשם עונש בתוך המתחם האמור.

5.הסנגור טען כי המאשימה התעלמה בטיעוניה מהחלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בע"פ 11180-01-13, לפיה המתחם הראוי בנסיבות דומות הינו בין חודשיים ועד לעשרה חודשי מאסר. בהתאם למתחם זה, על בית המשפט לבחון את נסיבות המקרה שלפניו. לדבריו, הנאשם בן 21 ונסיבות חייו לא קלות. הוא איבד את אביו בגיל צעיר ואחיו נכה ומרותק לכיסא גלגלים. הנאשם סיים זה מכבר שירות צבאי והוא נמצא בתחילת דרכו. על בית המשפט לבחון את פוטנציאל הפגיעה בהתאם לשלב בו מצוי הנאשם בחייו. מן הסתם, לא ניתן בשלב מוקדם זה של חייו להצביע על פגיעה קונקרטית ולכן יש לבחון האם עלולה הרשעת הנאשם לחסום דרכו בעתיד ולהוות מכשול. שירות המבחן התרשם כי כך הדבר. בהתחשב בעמדת שירות המבחן, בהודאת הנאשם, עברו הנקי והחרטה שהביע, עתר הסנגור לבטל את הרשעת הנאשם ולהטיל עליו של"צ והתחייבות כספית.

6.הנאשם בדברו הביע צער על מעשיו והודה כי עשה טעות עליה לא יחזור בעתיד. לדבריו בכוונתו ללמוד הנדסאי בניין.

דיון והכרעה:

7.אין עוררין על הכלל שהמשפט הפלילי צריך להסתיים בדרך כלל בזיכוי או בהרשעה. הסמכות הנתונה לבית המשפט לסיים תיק ללא הרשעה יפה רק למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. בעניין זה ראה ר"ע 432/85 רומנו נגד מדינת ישראל, תקדין עליון 85 (ד) עמ' 737; ע"פ 2513/96 ו- 3467/96 מדינת ישראל נ. שמש ואח' נ (3) פ"ד 682 וכן ע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל, פ"ד נב' (3) 337 (להלן: "הלכת כתב").

8.המקור הנורמטיבי לבקשתו של הנאשם מצוי בסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 המסמיך את בית המשפט שהרשיע נאשם לבטל את ההרשעה במסגרת גזר הדין, ולהטיל עליו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. חלופה עונשית זו מופעלת במשורה, שכן הכלל הרחב הוא כי מקום בו הוכחה אשמתו של אדם, יש, בדרך כלל, להרשיעו בדין (רע"פ 6009/15 קושמקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (8.9.2015); רע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי, פסקה 17 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (10.9.2013); ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, פסקאות 76 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (4.9.2007).

9.בהלכת כתב נקבע כי הימנעות מהרשעה תעשה בהתקיימותם של שני תנאים. התנאי הראשון הוא כי טיב העבירה ונסיבות ביצועה מאפשרות, באותו מקרה מסוים, לוותר על הרשעה, מבלי לפגוע מהותית ביתר שיקולי הענישה. על פי התנאי השני, יש להראות כי הותרת ההרשעה על כנה עלולה להסב פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם. עוד נקבע בפסיקה כי יש להימנע מהרשעה רק בנסיבות יוצאות דופן, כאשר היחס בין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מההרשעה לבין חומרת העבירה והתועלת של ההרשעה לאינטרס הציבורי אינו סביר (ראו: דנ"פ 8062/12 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ, פסקה 15 לפסק דינו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס (02.04.2015); עניין שבתאי לעיל, פסקאות 19-17 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן; עניין קליין לעיל, פסקאות 77-76 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה).

יפים לעניין זה דבריה של השופטת א' פרוקציה בע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.2007):

"מנגד, יש לתת את הדעת לנאשם האינדיבידואלי, לנסיבותיו האישיות המיוחדות, ולהשפעת ההרשעה על חייו, ועל סיכויי שיקומו; יש לקחת בחשבון נסיבות אישיות שונות – גיל, עבר פלילי קודם, ונתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי. יש לבחון את השפעת ההרשעה על עיסוקו המקצועי של הנאשם, ועל מצבו הכלכלי והמשפחתי. בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמתה – האם, בנסיבות המיוחדות של הענין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הציבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין" (שם, פסקה 11)

10.הקושי המתעורר במקרה שלפניי נובע מכך, שמחד מצווים אנו להילחם בתופעת החזקת הסכין והשימוש בו; מאידך, הרשעת אדם צעיר בעבירה זו עלולה לפגוע בו פגיעה אשר תהא בלתי מידתית ותקשה עליו יתר על המידה לנהל אורח חיים חיובי ויצרני מכאן ואילך.

11.עם זאת, אין חולק כי מדובר בעבירה שיש למנוע ולשרש. המרחק בין החזקת חפצים מעין אלו באופן זמין מחוץ לבית לבין שימוש בהם בסכסוכים אלימים הינו לעיתים קצר מאוד. תמים דעים אני עם המאשימה כי פגיעתה של הסכינאות בחברה פגיעה קשה היא, וברגיל, דינו של מי שמחזיק סכין שלא כדין, להתחייב בדינו ולהיענש כראוי לו. תחילתה של התופעה המדאיגה של הסכינאות וההשלכות הקשות שלמרבה הצער אנו עדים להן פעמים רבות בתקופה האחרונה, היא בעצם החזקת הסכינים, גם בנסיבות שלא מצביעות מראש על אפשרות קרובה של התלקחות מריבה אלימה.