תת"ע 403-07-15 מדינת ישראל נ' עמרם אור

לפניי בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר התייצבות המבקשת ביום 10.12.15, ובו הורשעה המבקשת בביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, ונגזרו עליה העונשים הבאים: קנס בגובה 1500 ₪, פסילה בפועל לתקופה של 24 חודשים, וכן פסילת רישיון נהיגה למשך 3 חודשים על תנאי לתקופה של שלוש שנים.

על פי כתב האישום, נהגה המבקשת ביום 26.6.15 בשעה 03:00 במקום ציבורי בהיותה שיכורה, בכך שבדגימה של אוויר נשוף נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף הינו 380 מיקרוגרם, העולה על הריכוז הקבוע בתקנות, בניגוד לסעיפים 62(3), 64ב(א)(3) וסעיף 39א לפקודת התעבורה ותקנה 169 א לתקנות התעבורה.

טענות הצדדים

לטענת המבקשת, היא לא התייצבה לדיון בתאריך 10.12.15 כיוון שהייתה חולה. היא סובלת באופן כרוני מבעיה בכליות ומטופלת באופן קבוע בכדורים. בתאריך 9.12.15 היא חשה כאבים עזים ובגללם נאלצה לשכב במיטה במשך תקופה של 7 ימים. ביום 15.12.15 היא הופנתה למיון בבית חולים "בילינסון" ע"י הרופא המטפל.

עוד ציינה המבקשת כי היא חיילת משוחררת וסטודנטית והרישיון מאד חשוב לה, מפני שיש בו צורך עזרה לאביה שהינו נכה 100%.

לבקשה צורף אישור מחלה מיום 15.12.15, הפניה למיון מיום 15.12.15 ומכתב סיכום רפואי – שחרור מהמלרד מבית חולים בילינסון מיום 15.12.15.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה מן הטעם שהיה על המבקשת לפנות בבקשה מתאימה ולא להמתין בדיעבד לאחר מתן גזר דין בהיעדרה. המבקשת אושפזה רק ביום 15.12.15 ולא עובר לכך.

דיון והכרעה

בנוגע למתן פסק דין בהעדר בעבירה של נהיגה בשכרות, קבעה הפסיקה כי אין כל מניעה לעשות כן, כמפורט להלן:

ברע"פ 9183/11 הסנפרץ נגד מדינת ישראל, נקבע: "מסעיף 240 לחסד"פ עולה, כי ניתן לדון נאשמים בעבירות של נהיגה בשכרות אף בלא נוכחותם. התכליות וההצדקות העומדות בהסדר הקבוע בסעיף 240 לחסד"פ, והיקף סמכות בית המשפט לדון בעניינו של נאשם בהיעדרו, כבר נדונו בפסיקת בית משפט זה (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נגד שרון מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009); רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 793, 799 (2003); רע"פ 3507/11 יעקב קובי ימין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.6.2011).

הלכה זו שבה ואושרה גם ברע"פ 85/14 קונקוב נגד מדינת ישראל וברע"פ 4340/12 איבגי נגד מדינת ישראל.

בנוגע לטעמים המצדיקים ביטול פסק דין שניתן בהעדר, סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע את אמות המידה המנחות את ביהמ"ש בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין. הסעיף קובע שני טעמים, שאינם מצטברים, המצדיקים ביטולו של פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבות הנאשם למשפטו או לחילופין גרימת עיוות דין לנאשם כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל נקבע כי: "בשלב זה ניצב המבקש לפתחו של בית המשפט כאשר מבוקשו הוא לקבל "כרטיס כניסה" לקיום חוזר של הליך שהתנהל לכאורה כדין והסתיים. על המבקש מוטל אפוא הנטל לשכנע את בית המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים את הנעת גלגלי המערכת מחדש".

א. בחינת סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקשת

המבקשת לא עתרה לדחיית מועד הדיון מבעוד מועד, וככל שלא חשה בטוב בסמוך למועד הדיון, היה עליה לפנות בבקשה לדחיית מועד דיון טרם הדיון ולא להמתין למתן פסק דין בעניינה.