ת"א 401-06-15 נעים ואח' נ' גבאי

לפניי בקשת הנתבע להורות על סילוק התביעה שהגישו התובעים על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ו/או היעדר עילת תביעה ו/או אי מיצוי הליכים.

לטענת הנתבע, המדובר בתביעה למתן צו מניעה קבוע והצהרתי על פיו היתר הבנייה שהוצא לו כדין על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, איננו תקף וכי קו הגבול שבין חלקות הצדדים יהיה בהתאם למדידה שביצעו התובעים בשנת 2015.

הנתבע טען כי מדובר בניסיון לשנות החלטות חלוטות וברורות של הוועדה לתכנון ובנייה שהוציאה לו היתר בנייה כדין וכן ניסיון לסטות ממדידה עדכנית שביצעה הוועדה לפני למעלה משלוש שנים. הנתבע טען כי ביה"מ זה חסר סמכות עניינית להכריע בדבר תוקפו של היתר בנייה וכי לצורך תקיפת החלטות הוועדה,היה על התובעים למצות את ההליכים כדלקמן:הגשת התנגדות לאותה מדידה,הגשת ערר לוועדה המחוזית ובמידת הצורך עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים לפי חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס – 2000,הכל במסגרת המועדים הקבועים בחוק.

התובעים התנגדו לבקשה והפנו להלכה פסוקה על פיה סילוק תביעה על הסף הוא סעד קיצוני שלא בנקל יינתן. לגופו של עניין נטען כי המדובר בסכסוך גבולות המסור לסמכותו העניינית של בית המשפט. לטענת התובעים, הנתבע פלש לחצרם, פגע בקניינם והפר התחייבות ברורה לשמור על קו בניין חוקי מגבול המגרש.לטענת התובעים, ככל שאכן יוכח שהנתבע ביצע פלישה, הרי שאפילו היתר הבנייה, לא יוכל לרפא פגם זה ועתירת התובעים תתקבל. לטענת התובעים,על פי מדידה שביצע מודד מטעמם,הנתבע סטה מקו הגבול ע"פ התב"ע החלה על המקרקעיןוביצע בנייה בסטייה מן התוכנית. לפיכך,נטען כי קיימת לתובעים עילת תביעה. עוד הוסיפו התובעים כי בניגוד לנטען על ידי הנתבע, התובעים לא ביקשו סעד אופרטיבי כנגד היתר הבנייה,אלא רק הצהרה כי בהתאם לדין,תוקפו כבר פג ולפיכך,אין המדובר בתקיפה של החלטות ועדות התכונן וממילא לא מתעוררת סוגיה של סמכות עניינית, או ניסיון לבטל החלטה כלשהי של רשות מוסמכת.

דיון

3.המבחן הקובע לבחינת סמכות ביה"מ הינו מבחן הסעד.

בפרק הסעדים שבכתב התביעה עתרו התובעים לסעדים הבאים: הצהרה על כך שהיתר הבנייה מיום 17.4.12 פג (סעיף 29.1); לקבוע כי קו הגבול הוא בהתאם לתשריט המדידה שערך המודד מתי חן ציון בשנת 2015 (סעיף 29.2); להורות לנתבע להרוס כל בניה שחורגת מקו בניין של 3 מ' מקו הגבול (סעיף 29.3); להשיב המצב לקדמותו ביחס גדר שנהרסה (סעיף 29.4); לאסור על הנתבע להסיג את גבול חלקת התובעים (סעיף 29.5).

ברי כי סעד של צו מניעה האוסר על השגת גבול וכן לצו להשבת המצב לקדמותו ביחס לפלישה נטענת,הינו סעד המצוי בסמכות ביה"מ שלום וזאת בהתאם לסעיף 51 (א)(3) לחוק ביה"מ (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 (להלן:"חוק ביה"מ").

4.לעניין טענת הנתבע, כאילו בהיתר בניה שניתן לו בעבר, יש להוות קביעה חלוטה גם לעניין הטענה להשגת גבול, הרי :"כבר נפסק לא אחת כי ,מתן היתר בניה או אי נתינתו,במחלוקת שבין בעלי זכויות במקרקעין,אינו מעלה ואינו מוריד ככל שהדבר נוגע לזכויות קניין. רשויות התכנון שוקלות נתינתו של היתר בניה ע"פ שיקולים תכנוניים ושיקולים אחרים הנוגעים לחוק התכנון והבניה ולתקנות הנלוות לו. כידוע, בכל היתר בניה שניתן מציינת הועדה, ע"י הטבעת חותמת על גבי היתר,כי אין במתן היתר זה כדי לייתר או לפגוע בזכויות קניין והצדדים מופנים לביה"מ על מנת שזה יכריע בסוגיות הקנייניות,הנובעות מהמחלוקת ע"פ דיני הקניין הנהוגים במשפט האזרחי" (בש"א 1973/03,2103/03 פרידמן ואח' נ. גואטה ואח').

5.זאת ועוד,אמנם,ביה"מ זה אינו מוסמך, מלכתחילה, לבחון חוקיות היתרי בניה. יחד עם זאת ההלכה היא כי ביה"מ מוסמך לדון גם בסוגיה שאינה בתחום סמכותו,בנסיבות בהן היא מועלית לפניו כשאלה שבגררא וזאת בהתאם לסעיף 76 לחוק ביה"מ. בעניין זה ראה סעיף 12 לבר"ע 746/03 גואטה נ. פרידמן (פסק דין אשר דחה בקשת רשות ערעור על ההכרעה בבש"א 2103/03 שאוזכרה לעיל).

כבר נפסק כי תביעות שעניינן סילוק יד ופינוי , כאשר מאן דהוא קובל על מתן היתר בנייה שניתן, לטענתו,לא כחוק, הוא אינו משיג על עצם מתן ההיתר, אלא על מעשה הבנייה שנעשה מכוחו, ומניעתה או הריסתה של בנייה שנעשתה על בסיס היתר שניתן בניגוד לדין – מסורות לסמכותה של הערכאה הדיונית ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים. ראה לדוגמא עתמ (י-ם) 7556-12-10 מעון נופי ירושלים דיור מוגן נ' עיריית ירושלים: