החלטה בעניין ערעור לפי חוק הטרדה מאיימת

1. בפניי ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופט טל פפרני) מיום 21.3.18 (להלן: "בית משפט קמא"), במסגרתה דחה את בקשת המערערת למתן צו כנגד המשיב, במסגרת חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן: "החוק").

2. בית משפט קמא קיים דיון במעמד שני הצדדים ולאחר ששקל את טענותיהם מנה חמישה נימוקים, מכוחם דחה את הבקשה. ואלו בתמצית: הראשון - כי המערערת לא זימנה לדיון את בני משפחתה ולא עמדה בנטל הנדרש; השני - כי הביטויים שנקט המשיב הם ביטויים נוקבים, אך אינם אלימים, מאיימים או מטרידים; השלישי - כי אין הוא סבור שהמערערת חשה מוטרדת ומאוימת, בין השאר, בשל פער הזמנים בין שליחת ההודעות לבין הגשת הבקשה. הרביעי - כי לא מצא שהמשיב עלול להמשיך ולשלוח למבקשת הודעות מטרידות או לפגוע בשלוות חייה. החמישי – כי לא ניתן הסבר מניח את הדעת לכך שהמערערת מחקה את חלופת המסרונים המלאה בינה לבין המשיב (להלן: "ההחלטה").

3. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים בכתב ובעל פה בהליך שהתקיים בפני בית משפט קמא, ולאחר שבחנתי את טענותיהם בכתב בהליך שבפניי, ראיתי לנכון, בפתח הדיון, להודיע לצדדים כי בתוצאה המעשית אליה הגיע בית משפט קמא, היינו – דחיית הבקשה למתן צו כנגד המשיב, אני סבורה שאין להתערב, אך, יחד עם זאת, ההחלטה לא תיוותר כלשונה. הצדדים הסכימו לקבל את דבריי.

4. בדעתי להתערב בשני הנימוקים הראשונים שמנה בית משפט קמא, אתייחס אליהם לפי סדרם, אם כי השני בהם הוא העיקרי.

5. הנימוק הראשון שמנה בית משפט קמא שהביאו לדחיית הבקשה היה בשל כך שהמערערת (המבקשת שם) לא זימנה לדיון את בני משפחתה, אשר טענה, כי חשו מוטרדים או מאוימים מההודעות ששלח להם המשיב. בית משפט קמא זקף זאת לחובת המערערת וקבע כי לא עמדה בנטל המוטל עליה ובלשונו:

"לפיכך, דומני כי המבקשת לא עמדה בנטל הנדרש להוכיח כי הוריה ובני משפחתה חשים מוטרדים ומאוימים ממעשיו של המשיב".

6. לטעמי, שגה בית משפט קמא. בענייננו המערערת היא זו שהגישה את הבקשה למתן צו הטרדה מאיימת בשמה בלבד. בתמיכה לבקשתה צירפה תכתובות "וואטסאפ" ששלח המשיב להוריה (ביום 26.1.18, 9.3.18) לאחיה ולגיסתה (ביום 28.1.18). העובדה כי קרובי המשפחה בחרו מטעמיהם שלא להצטרף לבקשה או להגיש בקשה מטעמם, אינה צריכה להיות שיקול לדחיית הבקשה בעבור המבקשת.

אפנה ללשון סעיף 2(ג) לחוק הקובע כדלקמן:

"(ג)      לעניין חוק זה אחת היא אם המעשים המפורטים בסעיפים קטנים (א) או (ב) נעשו כלפי האדם או כלפי אדם אחר הקרוב לו, בין במפורש ובין במשתמע, בין במישרין ובין בעקיפין".

רוצה לומר, סעיף 2(ג) לחוק מרחיב את ההטרדה המאיימת גם למעשים שנעשו, לא רק כלפי המבקשת אלא גם כלפי אדם אחר הקרוב לה. במילים אחרות, המבקשת אינה צריכה להוכיח שהוריה חשו מוטרדים, אלא די בכך שהיא חשה מוטרדת ומאוימת מההודעות ששלח לקרובי משפחתה.