Thongsri ואח' נ' מדינת ישראל- משרד הפנים ואח'

החלטה

בפניי בקשה לפטור מאגרה.

לטענת ב"כ המבקשים, עניינה של עתירה זו בסירוב משטרת ישראל ומשרד הפנים להכיר במבקשים כקורבנות עבדות ולהעביר אותם למקלט. לדבריו, המבקשים עבדו בישראל בתנאי עבדות תמורת שכר זעום שנמסר למשפחתם בתאילנד וכי אין בידיהם אמצעים כלכליים. לטענתו, המבקשים היו כלואים במתקן מסורבים בנתב"ג במשך ארבעה חודשים ורק לאחרונה הועברו למלון. לדבריו, אין להם דבר בישראל, לרבות, בית, כסף או חשבון בנק וכי משפחתם בתאילנד אינה יכולה לסייע להם שכן הם הגיעו לישראל על מנת לעבוד ולסייע למשפחתם. הב"כ המבקשים מוסיף כי ביום 10.6.13 ניתן למבקשים פטור מאגרה ע"י בית הדין לעבודה. כמו כן, הוא מציין כי ייצוגם של המבקשים הנו באמצעות מוקד סיוע לעובדים זרים שאינו גובה תשלום בעבור הייצוג.

לטענת המשיבה, המבקשים טענו טענות סתמיות אודות מצבם הכלכלי אך לא פרשו בפני בית המשפט את מלוא היריעה אודות מצבם ולא הביאו כל ראייה אובייקטיבית. לדבריה, תצהיריהם של המבקשים לאקוניים ואינם מתייחסים לרכושם ולמקורות הכנסתם במדינות מוצאם. המשיבה סבורה כי סיכויי העתירה קלושים שכן טענות המבקשים לפיהן הועסקו בתנאי כפיה או עבדות נחקרו על ידי משטרת ישראל ולא נמצא בהן ממש. לטענתה, אין ראשית ראיה לכך שהמבקשים הנם קורבנות סחר ואין מקום לאפיינם כמי שהועסקו בכפיה או בעבדות, שכן טענותיהם נבחנו על סמך כלל הראיות המנהליות שעמדו בפניה. המשיבה מציינת כי מתחם שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים בבואו להחליט בבקשה ליתן לזר רישיון כניסה הוא רחב ביותר וסמכותו הופעלה באופן ראוי וסביר. לדידה, מדובר בתביעת סרק שאין בה ממש.

ב"כ המבקשים טוען בתגובה כי המשיבים כשלו בפיקוח אחר החברה שהעסיקה את המבקשים בתנאי עבדות, וכי שהמבקשים הוחזקו על לא עוול בכפם וללא כל בסיס בדין במשך ארבעה חודשים. כמו כן, הוא טוען שהמשיבים סירבו להעביר את המבקשים למקלט לקורבנות עבדות חרף פניות חוזרות ונשנות. לדבריו, הטענה כי מדובר בסרק נובעת מכך שהמשיבים המאיסו על המבקשים את חייהם עד כדי כך שוויתרו על האפשרות להמשיך ולעבוד בישראל כדין ולעבור שיקום במקלט. לטענתו, בפסק הדין הבהיר בית המשפט כי העתירה נדחית רק לעניין השתק עילה אולם לא להשתק פלוגתא. ב"כ המבקשים מוסיף כי נוכח מצוקתם הרבה הומלץ בפסק הדין בעניינים כי המדינה תוסיף ותדאג למגוריהם עד ליציאתם מישראל.

בינתיים חזרו בהם המבקשים מהעתירה וניתן פסק דין בענינם ביום 20.6.13 ממנו עולה שלמרות האמור אין בפסק הדין כדי ללמד על כך שביהמ"ש קיבל את טענות מי מהצדדים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

תקנה 14 (ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז- 2007 (להלן: "תקנות האגרות") קובעת שזכאות לפטור מאגרה מותנית בהוכחת שני תנאים מצטברים: האחד, הוכחת העדר יכולת כלכלית לשלם את האגרה, השני, עילת התביעה נשוא בקשת הפטור מאגרה בעלת סיכוי. ההלכה הפסוקה מורה כי על הטוען שהוא נעדר יכולת, לפרוש בפני בית המשפט תמונה שלמה ומלאה באשר למצבו הכלכלי, על מנת לשכנעו בטענתו שאינו יכול לעמוד בתשלום האגרה (ראה ע"א 229/89 חיים מצא נ' ציפורה מצא ואח' (פורסם במאגרים, 31.12.89).

בענייננו, ב"כ המבקשים צירף לבקשה החלטה מיום 10.6.13 המעידה על כך שהמבקשים קיבלו פטור מאגרה בהליך המתנהל בביה"ד האיזורי לעבודה בבאר שבע.. לפיכך, נראה כי מתקיימת במקרה דנן ראיה לכאורה בדבר חוסר יכולתם הכלכלית של המבקשים לפי תקנה 14 (ד)(1) לתקנות האגרות. התוצאה היא שהחלטתי לאור מכלול הנסיבות לפטור את העותרים מאגרה וכך אני מורה.

ניתנה היום, י"ח תמוז תשע"ג, 26 יוני 2013, בהעדר הצדדים.

ראובן שמיע, רשם התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: