SIA TITUM נ' הרשטיק

החלטה

בפני בקשת הנתבע לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו למקרה שהתביעה נגדו תידחה.

1. רקע עובדתי

התובעת הינה חברה זרה הרשומה ברפובליקה הלטבית העוסקת, ככל שידוע לצורך התיק שבפני, במתקני חילוץ אישיים המיועדים לאפשר לאנשים לחלץ עצמם ממבנים גבוהים בעת חירום.

הנתבע הינו אזרח ישראלי אשר המציא ופיתח מתקן, שייעודו הצלה אישית בשעת חירום ממבנים גבוהים והמכונה PHREE (להלן: "המתקן").

מקור הסכסוך בהסכם שכותרתו"Manufacturing Licence Agreement" (התובעת מכנה את ההסכם בשם "הסכם רישוי" ואילו הנתבע מכנה את ההסכם בשם "הסכם זיכיון"), שנחתם בין התובעת לבין הנתבע ביום 11.5.07 לפיו מורשית התובעת לייצר ולשווק את המתקן (להלן:"ההסכם").

התובעת טוענת כי מדובר במתקן חסר ערך ומסוכן ותובעת נזקיה הנטענים מן הנתבע, ואילו הנתבע טוען לעמלות המגיעות לו מכח ההסכם.

2. התביעה

בחודש דצמבר 2009 הגישה התובעת את התביעה נשוא הבקשה, בה עתרה לפיצוי כספי בסך של 3,600,000 ₪ וכן לצו הצהרתי שיכריז כי ההסכם "בטל ומבוטל מעיקרו".

התובעת טוענת כי התברר לה כי המתקן, לא זו בלבד שאינו בטיחותי ואינו משיג את יעדו, אלא שהוא מסכן חיים. לדבריה, הנתבע הונה אותה בכך ששיבח את המתקן ומכר לה "חתול בשק" אשר במקום להציל חיים הוא עלול לגרום לאובדנם.

לטענתה, על יסוד מצג השווא שהציג בפניה הנתבע ייצרה 1000 יחידות מהמתקן והן מאוחסנות במחסניה ללא שימוש וללא דורש. הנזקים הנתבעים בכתב התביעה נובעים לטענת התובעת מהשקעות בפיתוח המתקן, ייצורו ושווקו, הוצאות בגין ניסיונות תיקון שלא צלחו, פגיעה בשמה הטוב וכן אובדן הזדמנויות.

3. הליך קודם

בחודש אפריל 2009 הגיש הנתבע כנגד התובעת תובענה כספית בבית המשפט השלום בת"א (ת.א. 163132/09) בגין עמלות המגיעות לו, לטענתו, מכוח ההסכם ובגין מכירות בפועל שנעשו ע"י התובעת בפועל (להלן:"התיק הנוסף").

התובעת הגישה בקשת רשות להגן בה טענה כי המתקן לא ניתן לשימוש, כי הוא מאוחסן במחסניה ללא דורש, ולא זו בלבד שלא היו לה מכירות בפועל, וממילא גם לא מגיעים לנתבע דכאן אחוזים, אלא שנגרמו לה נזקים בהיקף של 671,183 €.

4. הבקשה

הנתבע עותר לחייב את התובעת בהפקדת ערובה שלא תפחת מ10% מסכום התביעה, קרי: 360,000 ₪ אשר תבטיח את תשלום הוצאותיו באם התביעה נגדו תדחה, באשר להשקפתו, רוב הסיכויים כי אמנם כך יקרה בסופו של ההליך.

הנתבע טוען כי מדובר בתביעת סרק חסרת סיכוי, ואשר נועדה למטרה אחת ויחידה והיא לשמש כמשקל נגדי לתביעתו הכספית נגד התובעת המתנהלת בימים אלו בבית משפט השלום בת"א. עוד נטען כי העתירה לביטול ההסכם מעיקרו משוללת כל נפקות משהתובעת כבר הודיעה לו על ביטול ההסכם, מה גם שהיא לא הצביעה על כל סיבה מדוע הביטול צריך להיעשות מעיקרו ולמפרע.

הנתבע מוסיף וטוען כי לתובעת אין כל כוח כלכלי שכן המתקן נשוא התביעה הינו עיסוקה היחיד, וכי התובעת הפסיקה את הפעילות במפעלה ובמשרדיה בלטביה ואינה עונה לטלפונים או לדואר אלקטרוני.

הנתבע מפנה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וכן לסעיף 353א לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") הקובע, לפי הנטען, חזקה לפיה חברה בעירבון מוגבל חייבת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות תובע, אא"כ תוכיח החברה, ולא הנתבע, את שמוטל עליה להוכיח, כי בעניינה לא מתקיים החשש לתשלום הוצאות משפט, אם תפסקנה.

הנתבע סבור כי חיוב ריאלי של תשלום הוצאות מתבטא ב-10% מסכום התביעה, ומשכך, זהו הסכום אותו יש לחייב את התובעת להפקיד בקופת בית המשפט טרם דיון בתביעה.