Professor Marta (Erika) Band De Rosenberg נ' יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

 בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים בת"א 27978-11-13

האם ניתן להכיר בצו ירושה שהוצא בחוץ לארץ במסגרת תביעה קניינית במזוודתו של אוסקר שינדלר? שאלה זו עומדת במוקד בקשת רשות ערעור שלפניי על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.10.2016 (ת"א 27978-11-13, השופט ד' טפרברג), בגדרה נקבע כי אין להכיר – הכרה אגבית – בצו הירושה הגרמני שהציגה Professor Marta (Erika) Band De Rosenberg (להלן: המבקשת).

רקע

1. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה קניינית במזוודתו של אוסקר שינדלר ובה מסמכים רבים (להלן יחד: המזוודה) המצויים במדינת ישראל והמוחזקים בידי יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה (להלן: המשיבה). במסגרת התביעה, ביקשה המבקשת להצהיר כי המזוודה שייכת לה וכי יש להורות למשיבה להשיבה לידיה. נטען, כי אמילי שינדלר, אלמנתו של אוסקר שינדלר, היא יורשתו של אוסקר שינדלר על פי צו ירושה שהוצא בגרמניה בשנת 1976, וכי אמילי שינדלר העבירה למבקשת – בחייה – את המזוודה והחריגה אותה מצוואתה. מנגד, טענה המשיבה כי המזוודה הייתה שייכת לאוסקר שינדלר וכי הוא העביר את המזוודה במתנה – בחייו – לגברת אמי שטאהר, שהייתה בת זוגו לחיים; לכן, כך נטען, המזוודה לא הייתה חלק מעיזבונו של אוסקר שינדלר בעת פטירתו, וממילא אינה שייכת לאלמנתו אמילי שינדלר מכוח צו הירושה שניתן בזמנו בגרמניה.

          ההליך נדון תחילה לפני מותב אחר (הנשיא א' פרקש). ניסיונות גישור לא צלחו. משהועבר ההליך לידי המותב הנוכחי (השופט ד' טפרברג), העלה השופט את סוגית תוקפו של צו הירושה שניתן בגרמניה לגבי עזבונו של אוסקר שינדלר, וביקש את התייחסות בעלות הדין לשאלה האם יש מקום להכיר בצו זה – הכרה אגבית – מכוח סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: החוק). לאחר קבלת התגובות נתן בית המשפט את ההחלטה מושא הבקשה דנא.

החלטת בית  המשפט המחוזי

2. בית המשפט קבע כי הכרה אגבית בצו הירושה הגרמני, לפי סעיף 11(ב) לחוק, משמשת במקרה דנן "כחרב ולא כמגן". זאת, שכן אין בידי המבקשת פסק חוץ הקובע את זכאותה במזוודה. במקרה דנא, כך נקבע, ההכרה האגבית נועדה להטיל חיוב על המשיבה בעניין השנוי בעצמו במחלוקת. לכן, הגם שההכרה נחזית להיות "אגבית", מבוקש, למעשה, להשיג חיוב בר-אכיפה נגד המשיבה. בית המשפט קבע אפוא כי על המבקשת להציג צו ירושה ישראלי על מנת לבסס את סמכותו לדון בתביעה שהגישה; נפסק, כי אפילו אין צורך בצו ירושה ישראלי כדי לבסס את סמכותו, מדובר במקרה שבו ההכרה האגבית היא שלב מקדים בהליך. בית המשפט הוסיף כי המבקשת טוענת לזכות במזוודה מכוחה של אמילי שינדלר, בין אם קיבלה אותה מאמילי בחייה ובין אם מכוח צו קיום צוואתה של אמילי. נקבע, כי בכל מקרה יש לבחון מכוח מה זכאית אמילי שינדלר למזוודה וכי זוהי השאלה העומדת לדיון; על בית המשפט לקבוע האם ניתן צו ירושה בעניין עזבונו של אוסקר שינדלר המקנה זכות לאמילי שינדלר ברכוש הנמצא והמוחזק בישראל. נקבע, כי בית המשפט אינו יכול לדון בשאלה זו כשאלה אגבית שכן זהו לב העניין – מכוח מה אמילי יורשת – ורק לאחר מכן מכוח מה נכנסת המבקשת בנעליה. לפיכך, נפסק כי ההכרה בצו הירושה הזר במקרה דנא אינה אגבית באופייה ובמהותה אלא היא הכרחית לשם ביסוס תביעת המבקשת במזוודה – כחרב. מעבר לנדרש, הוסיף בית המשפט כי אפילו היה קובע שההכרה היא אגבית, לא היה בכך כדי להועיל למבקשת. זאת, משום שלא הוכח שמדובר בפסק חוץ שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה בעניין אזרחי, בהתאם לסעיף 1 לחוק.

           בנוסף, ציין בית המשפט כי אין מחלוקת שלאוסקר שינדלר המנוח נולדו שני ילדים נוספים מחוץ לנישואין. נקבע, כי עולה חשש אינהרנטי לגבי זכויותיהם כיורשים וכי יש לאפשר גם לילדים אלו, כמו גם לכל מעוניין אחר, לגבש עמדתם לגבי זכותם בירושה; ההכרה עניינה בזכות כלפי כולי עלמא, ונושא הפרסום לציבור הוא סממן מובהק וחיוני לכך, שניתן להשיגו באמצעות דרישה להצגת צו ירושה ישראלי בעניין עזבונו של המנוח, כתנאי להמשך ניהול התביעה. בית המשפט קבע שהסכמת המבקשת בתשובה שהגישה, כי ההכרה בצו הזר לא תהווה מעשה בית דין כלפי כל אדם שיטען בעתיד כי הוא יורשו של אוסקר שינדלר, חיזקה את מסקנתו לפיה יש להימנע מלכתחילה ממצב זה. בית המשפט המחוזי היה ער לכך כי יש בקביעתו משום הכבדה על המבקשת, אך קבע כי יש לכך הצדקה נוכח איזון האינטרסים. על כן, פסק כי על המבקשת להציג צו ירושה ישראלי בדבר זהות יורשיו של אוסקר שינדלר כתנאי להמשך ניהול ההליך וכי אין להכיר בצו הירושה הגרמני שהציגה.

           על החלטה זו הוגשה הבקשה דנא.