KEKLIKCI נ' משרד הפנים

פסק דין

1.בפני בקשה למתן צו ביניים למניעת הרחקת העותר מן הארץ עד להכרעה בעתירה.

זאת, במסגרת עתירה בה מבוקש לבטל את החלטת המשיבה שלא להכיר בעותר כפליט ולהעניק לו מעמד של פליט המבקש מקלט בישראל. לחילופין, מבוקש ליתן לעותר שהות של שישה חודשים עד להגשת בקשה למקלט מדיני במדינה אחרת.

לטענת העותר, נשקפת לו סכנת חיים במולדתו בשל חובות כספיים. כן טוען העותר כי הוא נרדף במולדתו בשל מוצאו העלאווי-מוסלמי.

2.כפי שפירטתי בהחלטותי שניתנו לעניין זה שעסקו בעתירות כנגד החלטת המשיבה לדחות בקשה לקבלת מעמד פליט בישראל (ראו לדוגמא: עתמ (ת"א) 33921-08-11 טרזה גראף נ' מדינת ישראל-משרד הפנים (לא פורסם, 25.9.11), בבואי לבחון האם יש מקום ליתן צו ביניים אם לאו, והאם יש הצדקה בנסיבות העניין אף לדחות את העתירה על הסף, במסגרת סמכותי לפי סעיף 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, הרי שאפעל על-פי השיקולים הבאים:

(א)במקרים של עתירות שהינן על פני הדברים עתירות סרק, שברי כי יש לדחותן הן לפי הנוהל הישן והן לפי הנוהל החדש, עתירות שכל מטרתן להרוויח זמן, כמו במקרים שהינם לאחר מיצוי השהייה המקסימלית בארץ או להמשכת השהייה הבלתי חוקית של מסתננים ו/או מתיישבים, בלא כל ראיות לכך שמדובר בפליט ו/או לסכנת חיים אם יגורשו לארץ ממנה באו, ניתן לדחות את העתירה על הסף בהיעדר עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה או לא ליתן צו ביניים (כאשר גם משמעות אי מתן צו ביניים היא למעשה זהה שניתן לגרש את העותר מן הארץ טרם הדיון בעתירה). במקרים כאלו אין ככלל גם מקום ליתן זמן לצורך התארגנות ליציאה מן הארץ או חיפוש מדינת מקלט אחרת וזאת לאחר שהעותר כבר שוהה תקופה ארוכה בארץ והיה מודע לאפשרות שיגורש, כאשר עילה של התארגנות כזו לא הוכרה בפסיקה כמצדיקה את עיכוב ההרחקה.

כך גם, אין מקום למניעה זמנית של ההרחקה לצורך חיפוש מדינת מקלט אחרת, שכן אם אין סכנת חיים אין צורך במציאת מדינה אחרת למקלט מדיני.

(ב)במקרים של בקשות שיש בהן לכאורה ממש ועולה מהן כי לכאורה מדובר בפליט ו/או כי נשקפת סכנת חיים לעותר במידה ומבקש המקלט יגורש לארץ ממנה בא, יש מקום למתן צו ביניים ולקביעת הדיון בעתירה עצמה, שם יתבררו הטענות לגופן ובמסגרת זו תיבחנה גם הטענות המשפטיות השונות.

(ג)במקרים אחרים הנעים ב"קשת הטווחים" בין המקרים הנ"ל, בית המשפט ישקול האם ליתן צו ביניים אם לאו, כאשר הנטיה תהיה ליתן במקרים אלו צו ביניים, וזאת עקב מאזן הנוחות המטה את הכף לכך שגם במקרים של ספק האם מדובר בפליט ו/או האם יש סכנת חיים למבקש המקלט אם יורחק חזרה לארצו, מן הראוי שהוא לא יגורש מן הארץ עד להכרעה בעתירה. יחד עם זאת, כאמור, אין להסתפק באמירות כלליות וסתמיות לגבי היותו של אדם פליט ו/או לגבי סכנת החיים הנטענת אלא יש לבחון את המקרים הספציפיים לאור הראיות המנהליות הקיימות, תוך התחשבות, בין היתר, במועד העלאת הטענה לראשונה, בדברים שנאמרו בראיון, בהתנהגות העותר במהלך התקופה מעת הגעתו ארצה, בשלב בו מוגשת הבקשה למקלט מדיני, בראיות החיצוניות הקיימות, בסבירות הנטען, בכמות הבקשות הזהות המוגשות וכיו"ב שיקולים, תוך שקלול כל האמור לצורך קבלת החלטה.

(ד)כן תינתנה החלטות ספציפיות לגבי בקשה ספציפית זו או אחרת או בקשות חלופיות כאלו או אחרות כמו בבקשה לשהייה של פרק זמן ספציפי לצורך התארגנות ליציאה, חיפוש מדינת מקלט אחרת וכו'...

בחינה פרטנית – יישום לנסיבות המקרה

3.כעת אעבור לבחינה פרטנית של המקרה הספציפי ואחליט לאיזו קטגוריה מהנ"ל הוא נכנס ומה המשמעות האופרטיבית של קביעה זו.

4.בענייננו, העותר נכנס לישראל ביום 17.4.07 באשרת עבודה בתחום הבניין.

ביום 11.6.08 הגיש העותר בקשה למקלט מדיני בישראל.

ביום 27.7.09 נערך לעותר ראיון זיהוי בסיסי.

ביום 18.8.09 נערך לעותר על-ידי יחידת ה-RSD, ולאחר בחינת בקשתו של העותר, נדחתה בקשתו ביום 26.6.11.

5. בנסיבות העניין, ולאחר שעיינתי בבקשתו של העותר ובתגובה של המדינה לבקשה זו, אני סבור כי דין עתירתו של העותר להידחות על הסף מחוסר עילה להתערבות בית המשפט בהתאם לתקנה 7(2) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א- 2000, וזאת מהטעמים הבאים, המלמדים כי אין בסיס לטענות העותר בדבר היותו פליט ו/או בדבר סכנת חיים בארץ מוצאו:

ראשית, העותר "נזכר" להגיש את בקשתו למקלט מדיני בישראל למעלה משנה לאחר כניסתו לישראל, כאשר במהלך הראיון ציין העותר כי הוא נכנס לראשונה לישראל עוד בשנת 2002 ושהה כאן באשרת עבודה במשך 5 שנים. דהיינו העותר "נזכר" למעשה להגיש את בקשתו כ-6 שנים לאחר כניסתו הראשונה לישראל ולאחר שאשרת עבודתו הראשונה פגה.

שנית, טענתו של העותר לפיה הוא נרדף במולדתו על רקע דתי/אתני נטענה בעלמא, ללא תימוכין כלשהם, כאשר בראיון טען העותר כי הוא מתקשה למצוא עבודה בשל היותו כורדי ולא נטען כי העותר נרדף על רקע היותו עלוואי, בניגוד לנטען בעתירה. כן ציין העותר בראיון כי הוא לא נרדף במולדתו ולא ציין כי נשקפת לו סכנת חיים במידה וישוב למולדתו.

שלישית, טענתו של העותר לאיומים על חייו בשל חובות, נטענה אף היא בצורה כללית וסתמית בלא כל תמיכה עובדתית או ראייתית, כאשר העותר לא מזכיר טענה זו בראיון שנערך לו.