DIESEL SPA ואח' נ' ספן

החלטה

לפני בקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה מכוח תקנה 519 א' לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 וסעיף 353א' לחוק החברות התשנ"ט- 1999.

על פי האמור בכתב התביעה, ביום 14.2.10, במהלך בדיקה משטרתית, נתפסו ברכבו של המבקש 14 מכנסי גינס הנחשדים להיות מזויפים ואשר מפירים, לכאורה, את סימני המסחר של המשיבות. לפיכך, הגישו המשיבות תביעה בסכום של 80,000 ₪ בגין הפרת סימני המסחר, גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט.

בבקשתו, עותר המבקש לחיוב המשיבה 1, אשר הינה חברה זרה, בהפקדת ערובה.

לעמדתו, כאשר עסקינן בתובעת אשר הינה תאגיד- הכלל הינו חיובה בהפקדת ערובה, והנטל לסתור חזקה זו- רובץ לפתחה. בענייננו- אין למשיבה 1 כל רכוש בישראל, ומשכך- יש להורות על חיובה, כאמור. כן, לעמדתו- סיכויי הצלחת התביעה נמוכים, שכן לדבריו- כלל לא עסק בהפצת הסחורה או מכירתה.

עוד טוען המבקש כי בפסיקה ביחס לתקנה 519(א) נקבע כי מקום בו התובע מתגורר מחוץ לגבולות המדינה ויהא בכך כדי לגרום לקושי בגביית ההוצאות, אם תידחה התביעה ויחויב בהוצאות- יהווה הדבר טעם לחיוב בהפקדת ערובה. לשיטתו- יש להקיש מקביעה זו אף לענייננו, שכן ברי כי הדברים נכונים מקל וחומר- מקום בו התובעת הינה תאגיד שמקום מושבו מחוץ לגבולות המדינה.

מנגד, טוענות המשיבות כי בהתאם לסעיף 28 לתקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1968, ובהתאם לפסיקה שהחילה הסעיף אף על תובע שהינו תאגיד, אל לבית המשפט להורות על חיוב המשיבה 1 בהפקדת ערובה אך מחמת היותה חברה זרה, זאת משום שמקום מושבה הוא איטליה- מדינה החברה באמנה, כאמור.

זאת ועוד- לעמדת המשיבות , סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, שכן בכתב ההגנה לא ניתן כל הסבר או טעם להימצאות הסחורה המזויפת בידי המבקש, ומשכך- יש לפטרה מהפקדת ערובה.

לסיום, מבהירות המשיבות כי מחזור עסקיהן נאמד במיליוני שקלים מדי שנה, ומכאן כי הן בעלת איתנות פיננסית, המצדיקה פטור כאמור.

בתשובתו, מבהיר המבקש כי הוצאות המשפט ישולמו לקופת המדינה ולא לכיסו הפרטי, נוכח הסיוע המשפטי אותו מקבל. עוד מובהר כי בהיעדר אסמכתאות לתמיכה בדבר האיתנות הכלכלית של המשיבות- לא ניתן לקבל עמדתן בעניין זה.

עוד מדגיש הוא כי אין מותרה של המשיבה 1- חברה זרה, אשר איתנותה הפיננסית לא הוכחה- על חברה ישראלית אשר לא הוכיחה איתנות כלכלית, ומשכך- אין המשיבות יכולות להיבנות מסעיף 28 א לתקנות לביצוע אמנת האג, כמפורט דלעיל.

דיון והכרעה-

בסעיף 353א' לחוק החברות נקבע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

בפסיקה צוין:

"סעיף 353א' לחוק מגדיר מספר תנאים שבהתקיימם רשאי בית המשפט להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, במידה ויזכה בדין: (א) מדובר בחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת. (ב) (ג) (ד) הדבר ייעשה לבקשת הנתבע. אלא אם כן (ה) סבר בית המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה. או (ו) אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה את הוצאות הנתבע" (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (2009) (פורסם בנבו).

ובהמשך-

"בהקשר זה נעיר כי סעיף 353א' לחוק איננו מתייחס לכאורה לשאלת סיכויי ההליך (סוגיה הנבחנת בעת הפעלת תקנה 519 לתקסד"א). יחד עם זאת, בסעיף 353א לחוק נאמר כאמור כי בית המשפט רשאי שלא לחייב את החברה בהפקדת ערבות, אם ראה שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערבות להבטחת הוצאות הנתבע והקושיה היא: האם ניתן לבחון את סיכויי ההליך במסגרת ה"רשאי" הנ"ל. לשיטתנו, השיקולים הכלליים המסדירים את סוגיית חיובו של התובע בהפקדת ערובה: איזון בין זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין מחד גיסא לבין זכותו של נתבע ש"נגרר" להליך משפטי (שלא ייצא נפסד ולא ייפגע בקניינו גם אם יזכה) מאידך גיסא- חלים גם בענייננו. אחת מהמטרות העיקריות של הכוח לחייב תובע- בין אם הוא בשר ודם ובין אם הוא תאגיד- בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע. מכאן שבעיקרון אף סיכויי ההליך רלבנטיים.

13. מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני... "

"זאת ועוד- על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר- על דרך ההיקש- כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות- אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל)".