CHAIBUNPHEK נ' משה

החלטה

לפנינו בקשת הנתבע למחוק את התביעה על הסף בשל אי המצאת יפוי כוח כדין מטעם ב"כ התובע.

העובדות

ביום 3.11.11 הוגש כתב התביעה בתיק זה. בכתב התביעה נטען כי התובע, אזרח תאילנד שהגיע לישראל ביום 15.12.05 באמצעות חברת כוח אדם על מנת לעבוד בישראל בענף החקלאות, עבד אצל הנתבע במשקו החקלאי במושב זכריה מיום 11.6.06 עד 22.10.10. בתביעה נתבעים סעדים כספיים שונים בגין תקופת עבודת התובע וסיומה.

בכתב התביעה נאמר כי התובע חזר לתאילנד לאחר סיום תקופת עבודתו וכי בדעתו להגיע לישראל על מנת להעיד בתביעתו.

לכתב התביעה צורף טופס יפוי כוח כללי שנחזה להיות חתום על ידי התובע, כאשר אימות החתימה נעשה בתאילנד ביום 15.8.11 על ידי עורך דין ישראל ועל ידי נוטריון תאילנדי (תעודת ההסמכה של הנוטריון התאילנדי צורפה לכתב התביעה).

הבקשה לסילוק התביעה על הסף

לטענת הנתבע, יש לסלק את התביעה על הסף בהיעדר יפוי כוח כדין, וזאת בהתאם להוראת סעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, אשר קובעת:

"יפוי כוח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר, בכל משפט או ענין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה:

(1) נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו.

(2) נוטריון ציבורי, וקויימו בכתב חתום ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי הנספח או בנספח אליו".

לטענת הנתבע, יפוי הכוח שצורף לכתב התביעה אינו עומד בהוראות סעיף 30 לפקודת הראיות שכן לא אומתו חתימות התובע או הנוטריון הציבורי המקומי בכתב ובחותמתו הרשמית של נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי. לטענת התובע בבקשה, אשר לא נתמכה בתצהיר, יש טעם לפקפק במהימנות יפוי הכוח מאחר שלדעת הנתבע לא ייתכן שהתובע מבקש להגיש תביעה זו נגדו לאחר שקיבל, לטענת הנתבע, את כל זכויותיו ואף מעבר להן.

מוסיף התובע וטוען כי אין להחיל על יפוי כוח את ההלכה שנקבעה לעניין תצהיר פגום, לגביו נפסק שיש לקבלו ולבחון את קבילותו ומשקלו בעקבות חקירת נותן התצהיר, שכן יפוי כוח, להבדיל מתצהיר, הינו מסמך שמאתחל את ההליך המשפטי, ועליו לתאום להוראות הדין באופן דווקני בטרם יונע ההליך המשפטי.

התובע מבקש מבית הדין לדחות את הבקשה על בסיס סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, שתכליתו לפשט ולהגמיש את סדרי הדין ולהסמיך את בית הדין לפעול לפי שיקול דעתו לעשיית צדק. לטענת התובע, שיקול זה חל ביתר שאת מקום בו מדובר בעובד זר.

לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה אנו מחליטים לדחות את בקשת הנתבע. להלן נימוקינו:

סעיף 30 לפקודת הראיות עניינו בדרכי ההוכחה של יפוי כוח או מסמך אחר שהוצא מחוץ לשטח השיפוט של המדינה. אין סעיף 30 עוסק בתנאים בהם תקיים ערכאה שיפוטית הליך משפטי בעקבות כתב טענות שהוגש לה. בכך עוסקות תקנות סדרי הדין, שאת הוראותיה הרלוונטיות בסוגיה זו נביא להלן.

מעבר לכך, על פי סעיף 30 לפקודת הראיות, שהנתבע סומך עליו את בקשתו, הדרך הראשונה שמאפשר המחוקק להוכיח מסמך שהוצא מחוץ לשטח השיפוט היא "באישורים של הצדדים שהוציאום". משמע, ככל שהתובע יגיע להעיד במשפטו, כפי שנטען שיעשה בכתב התביעה, הוא יוכל לאשר את יפוי הכוח ודי יהיה בכך לקבלו.

תקנה 129(5) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובעת כי על הליכים לפי התקנות יחולו הוראות תקנות 472, 472א ו-472ב של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בדבר יפויי כוח.

תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכותרת המשנה שלה היא "יפוי כוח לעורך דין", קובעת:

"כל פעולה הנדרשת בבית משפט הנדרשת מאת בעל דין או המותרת לו על פי דין, רשאי בעל דין לעשותה בין בעצמו ובין על ידי עורך דין שהודיע בכתב הטענות שהוא מגיש, שיש בידיו ובידי עורכי הדין הכלולים ברשימה כאמור בתקנה 472א ייפוי כוח מטעם בעל הדין, והוא כשאין הוראה מפורשת אחרת בכל דין. אין בהוראות תקנה זו כדי למנוע מבית המשפט לחייב, ביזמתו או לפי בקשה, את המצאת ייפוי הכוח לכל בעל דין או לבית המשפט".