פלוני נ' עיריית טמרה

צדדי ג'

1. ט' כ'

2. ג' כ'

3. מריסאת ע.א. עפר ופיתוח בע"מ

פסק דין

תביעה לנזקי גוף.

כללי

1.התובע 1, יליד X.X.00 (להלן : התובע)), תובע באמצעות הוריו הם התובעים 2-3 (להלן: ההורים). הנתבעת היא עיריית טמרה (להלן: הנתבעת), האחראית, בין היתר, על תחזוקת תשתיות, שבילים וכבישים שבתחומה, ובכלל זה בשכונה בה מתגורר התובע.

2.בסעיף 7 לכתב התביעה תיארו התובעים את אירוע התאונה בזו הלשון:

"בתאריך 28.10.2020, בסביבות השעה 16:00, עשה התובע/התלמיד את דרכו מביתו, דרך השביל, אל המכולת השכונתית ובדרך חזרתו, מאותו שביל, הוא מעד בשל המכשולים הרבים בשביל, כולל המהמורות הרבות, נפל ליד ענף עץ שהיה כרות וזרוק בשולי השביל, ונפגע בעינו הימנית מענף העץ הזרוק";

כן בסעיף 10 לכתב התביעה הוסיפו בזו הלשון :

"התובע פנה למכולת השכונתית, ובחזרה, הוא מעד בשביל הנמצא בשלבי סלילה ועיבוד, במצב לא בטיחותי לחלוטין. הוא מעד בשל המכשולים הרבים שהיו נמצאים בשביל ,כולל מהמורות, אבנים, סלעים, אשפה, וחלקי עץ כרותים וזרוקים בשולי השביל .התובע ובזמן חזרתו, מהמכולת, מעד בשביל, נפל ובעת הנפילה נכנסה חתיכת עץ, לעינו הימנית מענף העץ שהיה זרוק בשולי השביל" (להלן: התאונה).

עוד נטען בכתב התביעה, כי דודתו של הקטין, שגרה בסמוך למקום בו נפגע, שמעה את צעקותיו והגיעה במהירות לזירה יחד עם סבו, והשניים פינו את התובע לקבלת טיפול רפואי ראשוני אצל רופא המשפחה.

3.הנתבעת הכחישה את חבותה ואת נסיבות האירוע, וטענה, לחילופין, לאשם תורם מכריע מצד התובע ורשלנות הוריו שלא פיקחו עליו כראוי. הנתבעת שלחה הודעת צד ג' כנגד ההורים, כן כנגד חברת מריסאת ע.א. עפר ופיתוח בע"מ אשר כנגדה עוכבו ההליכים בהחלטה מיום 27.1.25.

החבלה והנכות

4.מיד לאחר התאונה התובע נבדק ע"י רופא המשפחה שהפנה אותו לרופא עיניים בקהילה. בשל חומרת החבלה האחרון הזמין אמבולנס שהוביל את התובע בליווי דודו לבית החולים רמב"ם (להלן: ביה"ח). התובע אושפז במחלקת עיניים מיום 28.10.20 ועד ליום 03.11.20, שם אובחן כסובל מחתך בקרנית בצורת זיגזג המערב את הסקלרה (לובן העין), דימום תת לחמיתי, קרע בקשתית וקטרקט טראומטי סמיך. ביום 29.10.20 התובע עבר ניתוח דחוף ראשון בהרדמה כללית לסגירת הפצע החודר בעינו הימנית.

ביום 10.12.20 התובע אושפז בשנית ועבר ניתוח קטרקט תחת הרדמה כללית, שבמהלכו נצפה קרע בסיבי העין שנותרה אפאקית (ללא עדשה טבעית) וללא השתלת עדשה באותו שלב. ביום 18.02.21 עבר התובע ניתוח שלישי בהרדמה כללית להוצאת תפרים מהקרנית והשתלת עדשה משנית, וביום 22.07.21 עבר ניתוח רביעי שבמהלכו התפתח דימום בעין. בהמשך לכך, אושפז שוב מיום 29.07.21 ועד 05.08.21 בשל לחץ תוך עיני מוגבר, ועבר ניתוח נוסף לשטיפת הדימום.

ביום 03.11.22 אובחנה אצל התובע הפרדות רשתית שהצריכה ניתוח דחוף נוסף. בשלהי 2023 נקבע כי עינו הימנית של התובע במצב של התנוונות (Phthisis Bulbi), היא עיוורת לחלוטין ופוזלת כלפי חוץ, והומלץ לו על התאמת תותבת עין או עדשה סקלרלית (Scleral Shell) במרפאת אוקולריסט.

5.בתביעה קודמת בגין התאונה שהתנהלה בבית המשפט השלום בקריות בין הצדדים להליך זה ואשר נמחקה (ת"א 17575-11-21) התובע סמך על חו"ד רפואית בתחום העיניים, לפיה נכותו הרפואית הצמיתה בתחום זה בשיעור 30% בגין עיוורון בעין ימין לפי סעיף 52(1)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התוספת), וגם 5% בגין פזילה לפי סע' 53(1)(ב) לתוספת. הנתבעת לא חלקה על קביעות אלו, ולא הגישה חו"ד נגדית מטעמה בתחום העיניים.

התובע הגיש בהליך הקודם גם חו"ד פסיכיאטרית בגדרה נקבע כי הנכות הנפשית בעקבות התאונה בשיעור של 30%, בעוד הנתבעת הגישה חו"ד נגדית לפיה הנכות עומדת על 5%. במהלך ניהול התיק בביהמ"ש השלום, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה נכותו הרפואית של התובע בתחום הפסיכיאטרי עומדת על 7.5%.

בהתבסס על הסכמות אלו, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת, אפוא, על - 38.5%.

המחלוקות הטעונות הכרעה

6.הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה, ומכאן התקיים ביום 20.7.26 דיון הוכחות. בדיון זה העיד התובע, סבו (מ' כ'), אביו (ט' כ'), דודתו (ז' כ') ולאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

מעיון בסיכומי הצדדים עולה כי הם חלוקים בעיקר לעניין נסיבות התאונה, שכן לגישת הנתבעת האירוע כפי שתואר בכתב התביעה לא הוכח, כן לא עלה בידי התובע להוכיח ברמה הדרושה את הגורם לנפילה. עוד טענה הנתבעת לחילופין, כי נכון לייחס להורי התובע אחריות מכרעת, ולתובע אשם תורם מכריע.

מעבר לאמור, הצדדים גם נחלקו לעניין היקף הנזק שנגרם לתובע והפיצויים בגינו.

7.עיינתי בסיכומי הצדדים ואיני רואה צורך בסקירת הנטען. לטענות הצדדים הראויות להתייחסות אדרש במסגרת הדיון.

התאונה

8.התובע צרף לתצהירו תמונות לשביל בו נפל אותן צלם אביו מספר ימים לאחר התאונה (עמ' 32, ש' 7). כפי שהעדים תיארו לפניי, שביל זה מרוחק מבית התובע כ-10-15 מר' (עמ' 28, ש' 20). המדובר בשביל עם שיפוע אשר היה מלא "לכלוך, ברזלים, עצים, כל מיני דברים יש שם. כל מיני דברים, כאלה עבדו בכביש כמה שנים טובות"(עמ' 29, ש' 4-5). מעיון בתמונות ניתן להיווכח כי תיאור זה נכון, ומשום שאין טוב ממראה עיניים אביא להלן אחת התמונות:

זה מצבו של השביל בו נפל התובע - מצב מסוכן, שביל עם שיפוע, משובש ביותר המלא סלעים ומפגעים נוספים שאינו מתאים ולו להליכה זהירה.

9.ועוד, הוכח לפניי כי התובע נפל באותו השביל הסמוך לבית מגוריו. סבו וגם דודתו מסרו כי שהו בבית, שמעו צעקות ובכי ומיד נגשו לתובע שהיה שרוע כאשר בטנו ופניו לכיוון השביל (עמ' 22, ש' 22 ; 29, ש' 1-2). התרשמותי מעדים אלה הייתה חיובית, וניכר כי העידו אשר חוו במדויק וללא אף עיוות. תימוכין של ממש להתרשמותי זו אני מוצא בעובדה ששני עדים אלה לא הפריזו בתיאור ואף מסרו מספר רב של פעמים כי לא ראו את התאונה ואין הם יודעים את סיבת נפילת התובע (עמ' 22, ש' 6; עמ' 29, ש' 20-24).

10.מקודם עמדתי על תיאור התאונה כפי שצוין בכתב התביעה, אלא בתצהיר התובע שהוגש ביום 11.5.26 חל שינוי בכך שצוין כי הסיבה לנפילה הייתה "נתקלתי באחד [השגיאה במקור] האבנים שהיו מפוזרים ברחוב". בהקשר זה הנתבעת טענה כ המדובר בשינוי חזית וגם בגרסה כבושה, ומכאן אין לקבל ההתפתחות שחלה בגרסת התובע.

11.התובע נפל בשביל משובש, משופע במפגעים ומסוכן כאשר הסיבה המידית לנפילה לא הופיעה בכתב התביעה אלא רק בתצהירו שהוגש בשלב מאוחר יותר. כטענת הנתבעת יש קושי בקבלת דבריו אלו של התובע שנמסרו בשלב מתקדם של ההליך, ואין להם זכר בכתב התביעה למרות חשיבותם, שכן, כך נטען, מדובר בגרסה כבושה וגם בשינוי חזית – התנגדות שכן הנתבעת העלתה בפתח הישיבה בה נשמעו העדים (עמ' 1, ש' 13-15). בעצם המדובר בשתי טענות שלובות שביניהן מתחם חפיפה גדול, שכן הצגת עובדה מהותית בתצהיר שלא בא לה זכר בכתב התביעה מצמיחה את שתי הטענות לשינוי חזית ולכבישת הגרסה. ועם זאת קיים שוני מהותי, קבלת הטענה לשינוי או הרחבת חזית מבטלת את העובדה או הטענה שמשנות או מרחיבות את החזית כלא היו, ואילו הכלל בדבר עדות כבושה מטיל צל על אמינות הגרסה המאוחרת עצמה.

12.עצם כבישת הגרסה אינה פוגמת בקבילותה אלא רק באמינותה ובמשקל שניתן ליחס לה (ע"פ 8606/22 ‏ אריאל ורדיניאן נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (8.9.24)) - מסקנה המושפעת בעיקר מקיומו של הסבר סביר להצגתה המאוחרת, שכן :" על המעוניין לפנות למערכת המשפט לשם קבלת סעד לדבוק בגרסה אחת לאורך ההליכים, או לכל הפחות להציג הסבר מניח את הדעת לשינויה"(רע"א 12/15 ‏ ‏ עזבון המנוח אליה פרג' ז"ל נ' אסף אלעזר, פסקה י"א (1.3.15). כן חשוב להזכיר " לא כל שינוי, ולא כל תוספת לגרסה, מהווה 'כבישה' של פרט רלבנטי לסוגיה הנדונה" (ע"פ 2050/21 סלימאן אלהואשלה נ' מדינת ישראל, פסקה 76 (16.5.23)) - אלא רק עובדות רלוונטיות ובעלות משקל בזיקה למחלוקת המשנות את מהות הגרסה בשונה מהבהרתה או מתן פירוט (ע"א 6426/10 ‏ ‏ אס.ג'י.אס חברה לבניין בע"מ נ' עיריית פתח תקוה, פסקה 18 ( 23.8.12)).

בזיקה לכלל זה ותחולתו המצב הוא גבולי, שכן מחד גיסא התובע תיאר בכתב טענותיו את האירוע באופן כללי, עמד על כך שהתאונה התרחשה בעקבות הימצאותם של מכשולים רבים בשביל וביניהם סלעים ואבנים; ומאידך גיסא, לא הצביע בתביעתו באופן חד וברור באשר למכשול הספציפי אשר בעקבותיו מעד ונפל. למרות האמור, איני סבור כי הדבר נוטל מאמינות גרסתו של התובע וזאת ממספר טעמים. הראשון, התובע במסגרת עדותו נתן הסבר סביר. הוא מסר כי סיפר לכולם על אודות הנפילה בשביל מבלי ליתן פירוט לעניין סיבת הנפילה, כאשר בעניין זה נשאל מפורשות רק ע"י ב"כ ובעקבות כך העניין צוין בתצהיר (עמ' 10, ש' 3-4); השני, נראה כי המדובר במתן פירוט, הבהרה וחידוד לגרסתו הכללית של התובע שכן הובאה בכתב התביעה. אכן היה ראוי כי הגרסה שקיבלה ביטוי בכתב התביעה תהיה מדויקת יותר, ואולם איני סבור כי הדבר מצדיק דחיית גרסתו של התובע לעניין סיבת הנפילה כטענת הנתבעת; השלישי, בל נשכח כי בזמן אירוע התאונה התובע היה בן 10 שנים בלבד אשר עבר חבלה קשה בעינו. סביר להניח כי תובע בגילו לא מבין היטב את השלכת אי הדיוק בתיאור התאונה וגם לא חשיבות הפירוט העובדתי על זכויותיו, הגם ששאלות המופנות לקטין בגילו של התובע נכון כי יהיו מותאמות ליכולת השכלית ולמאפייניו הרגשיים, ואין לדעת הכיצד הבירור על-ידי הוריו ואחרים נעשה, והאם נשאלה שאלה ישירה לעניין הגורם לנפילה ?. אין לצפות מילד לתאר אירוע טראומטי במונחים, ברמת פירוט ודיוק או באופן המאפיין אדם מבוגר. רביעי, וזה העיקר, התרשמתי כי במסגרת עדותו לפניי התובע מסר את הגרסה הנכונה "נתקלתי באבן ותמיד יש אבנים. כל פעם לא הייתי נתקל באבנים, אבל הפעם נתקלתי ונפלתי"(עמ' 9, ש' 8); כן הוסיף "אני הייתי מסתכל קדימה וראיתי הרבה אבנים ובכל זאת נתקלתי באבנים"(עמ' 9, ש' 12).

13.באשר לטענה לשינוי חזית, אזכיר, כי הצדדים כבולים למחלוקות שהוצגו בכתבי הטענות ואין הם רשאים לחרוג ממחלוקות אלו אלא בשני מקרים, באם ביהמ"ש התיר תיקון כתב הטענות, והשני למקרה והשינוי או ההרחבה זכו להסכמה מפורשת או מכללא מצדו של היריב (ע"א 6719/02 יולזרי נ. בנק המזרחי, פ"ד נח (5) 145; ע"א 311/83 פנקלשטיין נ. פלבסקי, פ"ד לט (1) 496, 503). אך בצד זאת, החובה היא להציג בכתב התביעה את תמצית העובדות (תקנה 11(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018), כן אין להקפיד בעניין זה יתר על המידה וההתייחסות חייבת להיות גמישה:

"אמרנו- מבלי לקבוע מסמכות- כי יתכן שהיה מקום לפירוט רב יותר בכתב התביעה, ואולם דומה שהגנתה של המבקשת לא קופחה, שכן פרשית ההוכחות טרם החלה, תצהירי המשיבה מצויים ברשותה, ובידה לנסח את תצהיריה שלה תוך מתן תשובה לכל עניין ודבר". (בר"ע 2874/08 עיריית הרצליה נ. אברה יצחק בע"מ, פסקה ה' (15.5.2008)).

כלומר, לא בכל מצב של סטייה או שינוי המסד העובדתי התמציתי שבכתב התביעה הדבר יוביל לחסימת דרכו של התובע, אלא אם מדובר בשינוי מהותי וכאשר הכשרת המהלך עלולה להסב לצד שכנגד נזק שאינו בר תיקון, שכן תכלית הכלל היא למנוע הפתעה ועיוות דין, ולאפשר לצד שכנגד להיערך כראוי מבחינה עובדתית ומשפטית.

בענייננו, המתווה הכללי והתמציתי של התאונה כן צוין בכתב התביעה בו נסקרו כל המכשולים שעמדו בדרכו של התובע לרבות הסלעים והאבנים. אמנם היה נכון וראוי כי התובע ידייק בתיאורו למפגע שגרם לתאונה, אלא דומה כי חוסר פירוט זה לא הסב לנתבעת נזק כלשהיא. ועוד, התצהיר הומצא לידי הנתבעת כחודשיים לפני המועד בו נשמעו הראיות והיה בידיה היכולת להתכונן כראוי. לא הייתה הפתעה ולא שוכנעתי כי זכות מזכויותיה של הנתבעת קופחו מפאת שינוי או הבהרה אלו.

יתרה מכך, מחלוקת זו בה התמקדה הנתבעת בסיכומיה לא תשליך על התוצאה, שכן גם אם מסקנתי הייתה כי נכון להתעלם מסיבת הנפילה, סבורני כי במישור האחריות הדבר לא היה מעלה או מוריד, כפי שארחיב בהמשך. הנתבעת, כפי שהקדמתי, מיקדה את הדיון בסיבה שגרמה לנפילה ולא התייחסה להמשך התיאור של התאונה כפי שצוין בכתב התביעה "נפל ובעת הנפילה נכנסה חתיכת עץ, לעינו הימנית מענף העץ שהיה זרוק בשולי השביל". בהקשר זה אציין כי התובע נחקר ע"י ב"כ הנתבעת ומסר במספר הזדמנויות "אני סיפרתי להם שנפלתי ונכנסתי [כך במקור] לי עץ לעין"(עמ' 7, ש' 8), והוסיף "...נפלתי ואז נכנס עץ לעין"(עמ' 6, ש' 2). יודגש כי התובע הותיר עלי רושם אמין, הגם שגרסתו בהקשר זה נתמכת גם בתנוחה בה נמצא על-ידי דודתו וסבו מיד לאחר התאונה. והנה מתברר, כי התובע נפל קדימה ולעינו חדר חלק מענף עץ שהושלך מקודם באותו כביש.

מכל האמור, הוכח לפניי כי התובע מעד ונפל בעקבות האבנים והסלעים שהיו פזורים בשביל. הוא נפל כשפניו לכיוון השביל וענף עץ כרות שהונח במקום חדר לעינו וגרם לפגיעה הקשה ממנה סובל.

14.לפני שאפנה לשאלת האחריות אדרש גם לטענתה של הנתבעת כי גרסת התובע לא מתיישבת עם הרשום בתיעוד הרפואי שנערך מיד לאחר התאונה בו לא צוין כי הנפילה התרחשה בעקבות מפגע. תחילה התובע הועבר לקופת חולים ונבדק על-ידי רופא המשפחה, הוא הופנה לרופא עיניים אשר לאחר בדיקת התובע הזמין אמבולנס והתובע הובהל לביה"ח. הנתבעת סומכת על הרישום אצל רופא העיניים "חבלה בעין ימין. לא יודע לציין איך" (נ/1), כן בדו"ח מד"א "נמסר מרופא עיניים גלגל עין בחוץ. מחלה נוכחית : בן 10 הגיע לרופא עיניים לאחר חבלה בעין כנראה נתקע בעץ"(נ/2) וגם הכתוב בסיכום האשפוז "היום רץ ונחבל מעץ בעין ימין"(נ/3). כל זה נרשם בסמיכות לאחר התאונה, והנתבעת טוענת כי המדובר בדברים שהתובע מסר מיד לאחר התאונה, באופן ספונטני והשוללים את גרסתו.

הנתבעת מצפה שבית המשפט ייחס משקל מכריע לדברים שנרשמו, לכאורה, מפיו של תובע קטין, בן 10 שנים, מיד לאחר תאונה קשה כאשר "גלגל עין בחוץ", ואותם להעדיף על שלל הראיות ודברי העדים שהובאו לפניי, ובכך היא טועה.

ראשית, איני סבור כי כל הדברים המצוטטים נאמרו מפיו של התובע, שכן כפי שהוכח לפניי הסבא והדודה הובילו את התובע לרופא המשפחה, כן הזעיקו את אביו שהיה באותו שלב בעבודה. האב הגיע למרפאתו של רופא המשפחה אשר מסר לו להעביר את התובע בדחיפות לרופא עיניים. כך עשה אבי התובע, והעיד "קודם כל הוא בדק אותו, בדק אותו, אחר כך שאל אותי. ואני לא הייתי יודע שום דבר איך קרתה התאונה, מה קרה איתו. אני לקחתי אותו מהרופא של המשפחה מעל הדלת. אני הגעתי לשמה, הוא אמר לי תקח אותו מיד לרופא העיניים. זה מה קרה"(עמ' 33, ש' 11-13)). כלומר, הכתוב "לא יודע לציין איך" אלה דברים שמסר אבי התובע לרופא העיניים ולא התובע עצמו שהיה שרוי באותו שלב במצוקה ובהלם מוחלט.

בשלב זה הצטרף גם דודו של התובע שנסע עם התובע באמבולנס לביה"ח. כפי שהעיד האב הוא היה בבגדי עבודה "הלכתי, עשיתי מקלחת, והלכתי אני ואשתי לקחתי אותה והלכנו לבית. לבית החולים"(עמ' 33, ש' 18-19)). באמבולנס ובקבלה בביה"ח היו התובע ודודו ובשניהם צוין כי נחבל בעינו מעץ, דבר שכן מתיישב עם גרסתו כי הגוף שחדר לעינו וגרם לפציעה היה ענף של עץ. יתרה מכך נ/3 הוא סיכום האשפוז אותו הגישה הנתבעת (4 עמודים), אלא שמעיון במסמכים שצורפו לתביעה עולה כי מסמך זה חסר. למסמך זה קיים נספח הוא עמוד מס' 5 לסיכום האשפוז (עמוד 26 לנספחי כתב התביעה), בו נכתב בזו הלשון :" ביום פנייתו למיון נפל תוך כדי ריצה ונחבל בעין ימין, ככל הנראה מענף של עץ". והנה מתברר שהייתה נפילה והפגיעה בעין הייתה מענף של עץ, כפי שהתובע העיד לפניי.

שנית, בעיניי לא סביר בכל מצב לייחס משקל מכריע לכתוב בתיעוד הרפואי הראשוני במיוחד שעה שעסקינן בחבלה קשה ונפגע רך בשנים. ועוד, מטבע הדברים מי שמקבל את פניו של נפגע שמגיע למרפאה או למיון לקבלת טיפול רפואי דחוף בשל חבלה קשה, לא מעמיד את הנפגע בחקירה צולבת לעניין נסיבות התאונה, אלא מתמקד בחבלה עצמה. אכן כאשר קיים פער מהותי או שוני בסיפור הפגיעה במיוחד באשר לנפגע שהיה צלול בדעתו ולא כזה השרוי בהלם או מתפתל מכאבים, הדבר מטיל צל על גרסה מאוחרת ושונה ומחייב בחינה מעמיקה בהתחשב במכלול הראיות; בצד זאת, אין זה נכון בכל מצב לאמץ באופן עיוור את הרישום הראשוני שנעשה ע"י המטפל שגם קורה לא אחת כי טועה ברישומיו, אלא יש לבחון היטב את משקלו בהתחשב במלוא התשתית הראייתית (רע"א 840/24 ‏ ‏ שירותי בריאות כללית נ' פלוני, פסקה 6 (26.2.24)).

15.טענתה האחרונה של הנתבעת במישור העובדתי היא שעדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין, ומכאן אין לקבלה. גם בהקשר זה הנתבעת נקלעה לטעות. סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, כן מאפשר קבלת עדות יחידה והכרעה על פיה. הדבר אפשרי גם כאשר מדובר בעדות של בעל דין ללא תמיכה או סיוע, ובלבד שבית המשפט ינמק מה הניעו לסמוך על עדות יחידה זו, כאשר "נימוק מספק בהקשר זה, עשוי להיות, למשל, מתן אמון מלא בעדותו היחידה של בעל הדין, או הימנעות של הצד שכנגד מהבאת ראיה נוגדת"( ע"א 2274/21 ‏ ‏ נטע מור נ' אלעד ישראל מגורים בע"מ, פסקה 26 (1.1.23)). בענייננו, לא מדובר בעדות יחידה של בעל דין נוכח עדות הסב והדודה. עדויות אלו מקימות, לכל הפחות, חיזוק ממשי לחלק מהותי מגרסת התובע והכוונה לנפילה ומקום התאונה. נוסף לאמור, גם הרישומים בדו"ח מד"א וסיכום האשפוז אף הם מהווים תימוכין לגרסת התובע כי נחבל בעקבות נפילה ופציעתו נגרמה מענף עץ (ע"א 8513,8388/99 הסנה ואח' נ' מימי בן-ארי, פסקה 12 (4.06.2002)).

האחריות

16.כידוע, כל רשות מקומית חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי ציבור המשתמשבדרכים, במדרכות ובתשתיות המצויות בתחום שיפוטה, לרבות האחריות לדאוג לתקינותן ולבטיחותן של הדרכים והמדרכות. חובה זו היא אקטיבית, אשר גם מחייבת את הרשות המקומית לפקח, לאתר מפגעים ולפעול ביעילות לתיקון ולהסרת מכשולים המהווים סיכון בלתי סביר (ע"א 862/80עירית חדרה נ' אהרון זוהר ואח, פ"ד לז(3) 757 (14.7.83)); ע"א 145/80ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש,פ"ד לז (1) 113, 126 (9.11.82); ע"א 73/86שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג (3), 343 (26.9.89)); ע"א 1786/10 ‏ ‏ פלוני נ' בית ספר אורים, פסקה 11 והאסמכתאות שם (27.2.12)).

17.מצבו של השביל מדבר בעדו, וברור כי המדובר במעבר המשופע במפגעים ומכשולים שמפריעים וגם מסכנים באופן ממשי ובולט כל ההולך בשביל זה. שעה שהסיכון כה משמעותי הרי לא יכולה להיות מחלוקת כי מחובת הנתבעת לצפות במישור הטכני וגם הנורמטיבי את אפשרות התרחשותו של נזק גוף בעקבות נפילה או מעידה בשל מצבו הרעוע של שביל זה. רשלנות הנתבעת גם מתחדדת לנוכח העובדה, שהוכחה לפניי, לפיה מצב דברים זה קיים מזה תקופה ארוכה (24, ש' 2-3), ולמרות זאת הנתבעת לא נקפה אצבע ולא פעלה להסרת המכשולים, לתיקון השביל ולהכשרתו למעבר בטוח וגם לא לחסימתו וגידורו עד להשלמת העבודה.

18.הנתבעת התרשלה, וגם הפרה הוראה חוקית מפורשת שקיבלה ביטוי בסעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] המטילה עליה חובה לנקוט באמצעי זהירות נאותים בזמן ביצוע עבודות בכביש אשר נמצא בתחום שיפוטה , לתיקון הכביש, לניקיונו והתאמתו להליכה בטוחה ; כן הפרה את חובתה "(11) לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור"(סעיף 249(11) לפקודת העיריות).

19.המדובר במפגעים בולטים ואף קשים, הקיימים מזה תקופה משמעותית ולמרות זאת הנתבעת לא טרחה לנקוט באמצעי זהירות כלשהם, גם לא הזולים והפשוטים ביותר כמו, למשל, גידור וחסימת הגישה לשביל עד להסרת הסכנה הממשית שנשקפה לכל המשתמש בו. רשלנות הנתבעת והפרתה להוראות החוק מזדקרות לעין, דבר שמתחדד נוכח אמצעי הזהירות הפשוטים והזולים שבכוחם להסיר את הסכנה או, לכל הפחות, לצמצם התממשותה באופן ניכר אל מול תוחלת הנזק.

20.שביל כה משובש ואף מסוכן בהחלט מחייב נקיטה באמצעי זהירות, ועוד כשהוא נמצא באמצע שכונה, משמש את תושביה למעבר לרבות ילדים והמפגעים הרבים קיימים מזה תקופה ממושכת. בישיבת הנתבעת בחיבוק ידיים משך תקופה ארוכה הרי היא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה וגם הוראת חוק מפורשת, דבר שגרם להתרחשותה של התאונה.

21.בהקשר זה אוסיף, כפי שהקדמתי, כי מסקנתי לא הייתה שונה לו לא הוכח הגורם לנפילה, שכן אך טבעי לייחס לרשות מקומית את הצפיות כי בעקבות מצבו המשובש של השביל הדבר יגרום למעידת הולכי רגל, ולהחמרה משמעותית בפציעה בעקבות הנפילה על אותם מפגעים, דבר שהתממש במקרה זה. רוצה לומר, אחריותה של הרשות להסרת מכשולים ומפגעים כדי למנוע נפילה בשל אותם מכשולים, ואולם באותה המידה כדי למנוע נפילה על מפגעים אלה. אמחיש את דבריי בדוגמא. טלו, למשל, מצב דברים בו רשות מקומית מגדרת מדרכה בסורגי מתכת נמוכים עם ראשי חץ או קוצים, ואחד ממשתמשי הדרך הולך לתומו, מועד ללא סיבה הקשורה בתנאי המדרכה ונוחת על אותם סורגים ובעקבות כך נחבל קשות. או מצב דברים בו מונחת על מדרכה תקינה לחלוטין ולמשך זמן רב ערימה של פסולת ללא גידור, ואחד מהולכי הרגל מאבד שיווי משקל, נופל על אותה ערימה ונחבל מחפץ חד הנמצא באותה ערימה. גם בשני תרחישים אלה הרשות המקומית הפרה את חובת הזהירות, וקיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין הפרתה לנזק.

22.באשר לשאלת האשם התורם של התובע חשוב תחילה לעמוד על האבחנה בין אחריות לעוולה לבין אשם עצמי ביחס לקטין. סעיף 9 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] מקנה חסינות למזיק בן פחות מ-12 שנים מפני אחריות בנזיקין, אך בצד זאת גם לקטין שלא מלאו לו 12 שנים ניתן ליחס אשם תורם (להרחבה ראו: רע"א 2809/18 ‏ רונית קסברי נ' אברהם רוזן, פסקה 9 (26.11.2018)). עקרונית ניתן לחייב קטין באשם תורם, ואולם זאת בהתחשב בכושר השיפוט המוגבל, חוסר ניסיון החיים ונטיית קטינים לקחת סיכונים ואף להשתובב :" הקטין אינו מחזיק ב"אותם מנגנוני-הגנה,מנגנוני-בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו"( ע"א 6111/03‏ ‏ בנימין שרוגו נ' בית הספר כנסת יהודה, פסקה 3 (21.11.05)). הווה אומר, ניתן יהיה ליחס אשם תורם לתובע קטין רק אם הוא בגיל שניתן לצפות ממנו לגלות זהירות תוך התחשבות במכלול הנסיבות, לרבות, קיומה של אזהרה וסוג הסיכון לו נחשף (ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר, פסקה 9-12 (18.12.90)).

מהעבדות שהוכחו לפניי ניתן היה לצפות מילד בגילו של התובע שמכיר את השביל היטב להיזהר יותר בהליכתו. התובע אשר בעדותו לפניי כי "הליכה מהירה, הייתי עם הליכה מהירה"(עמ' 3, ש' 8), דבר שסביר להניח כי הגביר את הסיכון להתקלות באחד המפגעים שהיו בשביל. אכן התובע היה בן 10 שנים בלבד, ואולם השביל הסמוך למקום מגוריו מוכר לו היטב, וגם בגילו ניתן היה להבחין ולהעריך את הסיכון הטמון בהליכה מהירה או ריצה בשביל המשופע במפגעים. מכל אלה, אני סבור כי יהיה הוגן ליחס לתובע אשם תורם בשיעור 15%.

23.באשר להודעה לצד שלישי שהופנתה כנגד ההורים הנתבעת טוענת בסיכומיה כי נכון ליתן את הדעת " לסיכון הכרך בכך שילד בן 10 יעשה שימוש לבדו, להזהירו מפני הסיכון, ואף למנוע ממנו לעשות שימוש בדרך או לוודא, כי אינו יוצא אליה ללא ליווי"(פסקה 37). לא יכולה להיות מחלוקת, כי הורים חייבים בהשגחה ובפיקוח על ילדיהם הקטנים שלא יינזקו ממעשה או מחדל של אחר או אף של הקטין עצמו. היקף החובה נגזר מגילו של הקטין - ככל שהוא רך יותר בשנים הדבר מחייב פיקוח צמוד, כן מעוצמת וסוג הסיכון לו נחשף הקטין. איני סבור כי ניתן ליחס להורים אחריות כלשהיא לכך שהתובע מעד, נפל ונפגע בשל מפגעים הקיימים בשביל. אין זה סביר לצפות מהורים ללוות ולהשגיח על ילד בגילו של התובע החל מיציאתו ועד חזרתו הביתה, וביתר שאת בשהותו בסביבה הקרובה למקום מגוריו. טבעי כי ילדים בגילו של התובע יוצאים את ביתם לשכונת מגוריהם, נפגשים עם ילדים אחרים, משחקים ואף משתובבים ללא ליווי או פיקוח צמוד של ההורים. קבלת גישת הנתבעת תוביל להרחבה שאינה רצויה לחובת ההשגחה.

הנזק

24.באשר לשיעור הגריעה בכושרו של התובע אזכיר כי קיימת מעין חזקה הניתנת לסתירה, לפיה שיעור הגריעה בכושר ההשתכרות של קטין זהה לנכות הרפואית אלא בקיומן של ראיות סותרות (ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו, פסקה 7 (22.3.09)); ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' עבד אלקאדר, בפסקה 14 (7.9.2010)); ע"א 7548/13 ‏ שפורן דיווי נ' זק תורגמן, פסקה 4 (27.1.14)); רע"א 6572/21 ‏ ‏ המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני, פסקה 7 והאסמכתאות שם (20.10.21)). הדבר נכון במיוחד שעה שהנכות המרכזית היא בגין אובדן ראיה בעין (ע"א 9721/07איסכור שירותי גיוון בע"מ נ' גוזלן, פסקה 16(12.9.2010) ).

למרות האמור באשר לנכות שנקבעה בעניין הפזילה הרי היא אסתטית במהותה :" חלק מהנכויות שנקבעו למערער, כמו צלקת, פזילה, טינטון וחוסר עצם בגולגולת (10% בגין כל אחת מנכויות אלה), אינם תפקודיים במובהק...."( ע"א 8930/12 הפיניקס נ' צחי טוויד , פסקה 4 (31.7.2014)).

מכאן, אני סבור כי הוגן להעמיד את הגריעה בכושרו של התובע לעבוד על 35%.

25.עוד אזכיר כי באשר לבסיס השכר הרי בעניינם של קטינים קיימת חזקה לפיה ככלל יש לחשב את ההפסד לפי השכר הממוצע במשק (רע"א 4681/17 ‏ ‏ מוסא אבו זאיד נ' מוחמד אלקאדי, פסקה 4 (31.07.2107)). בהיעדר אינדיקציות לסטייה מהכלל במקרה זה, הרי החישוב יערך גם בעניינו של התובע לפי השכר הממוצע במשק העדכני העומד על סך 14,500 ₪.

הפסדי השכר בעתיד : 14,500 * %35 * 310 (מקדם היוון) *0.95 (מקדם היוון כפול) = 1,494,587 ₪.

הפסדי פנסיה : 1,494,587 * 12.5% = 186,823 ₪.

26.באשר לעזרה וההוצאות התובע אושפז בביה"ח, היה במעקב רפואי ולווה על-ידי הוריו אשר עזרו לו ותמכו בו לתקופה משמעותית, דבר, שמן הסתם, כרוך גם בהוצאות. התובע כיום עצמאי ואין הוא זקוק לעזרה כלשהי כן לא נמצא במעקב רפואי. מכאן, ולאחר שעיינתי בקבלות שהתובע צירף לסיכומיו ותחשיב הנזק מטעמו - ראשי נזק אלה לעבר אני מעריך על דרך האומדנה בסך 30,000 ₪, ואין הצדקה לפסיקת פיצוי לעתיד.

27.לעניין טענת התובע לעלויות בגין התקנת עדשת כיסוי לעינו או תותבת לעין אותה יצטרך להחליף כל 5 שנים, הרי כפי שהתובע עצמו הסביר משרד הבריאות הסכים לשאת בעלות במלואה ומסר התחייבות בגין כך (סעיף 6 להודעה מיום 24.10.25). אי-לכך התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו משלא נגרם לו נזק כספי בהקשר זה.

28.לעניין ראש הנזק של כאב וסבל - פגיעתו של התובע היא משמעותית וממנה יסבול משך חייו הארוכים. מקודם ציינתי כי במישור הגריעה בכושר ההשתכרות אין ליחס משקל מלא לפזילה, אלא שמההיבט של הסבל ובהינתן הפגיעה גם בדימוי העצמי גם לנכות זו נכון ליתן ביטוי משמעותי. בהתחשב בכל האמור, הנכות, האשפוז והמעקב הרפואי - ראש נזק זה אני מעריך בסך 300,000 ₪ (השוו: ת"א (מחוזי חי') 9076-09-21 פלוני נ' מדינת ישראל משרד החינוך (23.1.2025)); ע"א 5435/07 מוחמד אבו ליל נגד נ.א.ע. מהנדסים בע"מ, פסקה י"ב (10.3.2009)).

הניכויים

29.הנתבעת הגישה שתי חוות דעת אקטואריות לעניין קצבת ילד נכה וגם נכות כללית. למרות שחוות הדעת כן הוגשו אלא שהנתבעת לא העלתה את הטענה לניכוי רעיוני בסיכומיה, ובפועל טענתה זו נזנחה.

30.למרות האמור אדרש בתמצית לטענה זו. גם לו הנתבעת עמדה על טענתה זו הרי גם לגופה דינה דחיה. באשר לקצבת ילד נכה התובע צרף החלטת המוסד לביטוח לאומי הדוחה תביעתו (נספח ד' לסיכומים).

31.באשר לנכות כללית אזכיר, כי ניכוי רעיוני מקובל שעה שהמזיק הוא מעביד, ואילו כאשר מדובר בצד שלישי, כפי ענייננו, וככל שיתברר על יסוד השתית הראייתית כי קיימת אפשרות שהתובע זכאי לקבל נכות כללית (רע"א 9823/02 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 10 (27.12.04)) (להלן: עניין המגן) הנהוג והמקובל הוא הקפאת חלק מהפיצוי עד למיצוי הזכויות (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (מהד' 5, 2020), עמ' 914-916). למען שלמות התמונה אוסיף, כי בהתאם להלכה כאשר עסקינן במזיק שהוא צד שלישי ובמקרים מיוחדים התובע כן רשאי לוותר על הגשת תביעה למל"ל ולבחור בקבלת מלוא הפיצוי מאת המזיק, ובאם בהמשך כן ראה למצות זכותו לקבלת גמלאות, הרי נתונה בידי המל"ל הזכות להפעיל את הסדר הזקיפה לפי סע' 329 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (עניין המגן, פסקה 29). בענייננו, המדובר הוא בטענת הגנה   ונטל הוכחתה מוטל על הנתבעת, אלא שלבד מהצגת הטענה והגשת חוות אקטוארית כללית הכוללת חישובים חלופיים, הנתבעת לא הרימה את הנטל.

ושוב, לא נראה כי קיים חשש אמיתי כי התובע יזכה לכפל פיצוי באמצעות פנייה בעתיד למל"ל בתביעה לנכות כללית או שהנתבעת תעמוד בסיכון של תשלום יתר בעקבות תביעת שיבוב עתידית  מטעם המל"ל, וזאת לנוכח הסדר הזקיפה אשר :

"נועד למנוע כפל פיצוי, וממילא תנאי מקדמי לתחולתו הוא, שהנפגע קיבל מהמזיק פיצוי אשר כולל את תגמולי המל"ל, אם בפסק-דין ואם בפשרה..." (רע"א 5415/18‏ המוסד לביטוח לאומי נ' חד אסף מתכות בע"מ, פסקה  13 (30.4.19)).

סוף דבר

32. מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 1,709,698 ₪ (לאחר ניכוי אשם תורם) בצירוף שכ"ט בשיעור 20% והמע"מ וגם הוצאות משפט לרבות בגין חוות הדעת בסך 15,000 ₪.

33.דוחה את ההודעה לצדדים שלישיים כנגד ההורים. מהטעם שההורים זכו לאותו הייצוג, וממילא היו צפויים להשתתף בהליך לא אעשה צו להוצאות.

34.הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום לתובע באמצעות ב"כ, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים

ניתן היום, י"א חשוון תשפ"ז, 22 אוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.