מדינת ישראל נ' פלוני

הנאשם שלפניי מואשם בביצוע עבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (החוק).

לאחר ששמעתי את הראיות בתיק, החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק, וזאת מכוח סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (החסד"פ).

אציין, כי מוקד המחלוקת נעוץ בשאלת זיהויו של הנאשם כמי שביצע את המעשה המגונה, כאשר אין חולק, כי המתלוננת שהעידה לפניי, אכן עברה אירוע קשה ביום המעשה, כפי שתואר על-ידה באופן אמיץ ומשכנע.

כתב האישום

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 07.08.2023, סמוך לשעה 17:30, נסע הנאשם ברכבת הקלה בירושלים מכיוון תחנה מרכזית לכיוון העיר העתיקה. קרון הרכבת בו נסע הנאשם היה עמוס באנשים, שעמדו בצפיפות ובדוחק רב. על פי הנטען, הנאשם החליט לנצל מצב זה כדי לבצע מעשים מגונים בנשים שנסעו לצדו בקרון הרכבת, לשם סיפוקו וגירויו המיני.

על פי הנטען, הנאשם שלח את ידו והניח אותה בין רגליה של הגב' נ', ילידת 2005, מעל הבגדים, זאת לשם גירוי סיפוק או ביזוי מיני. נ' חשבה תחילה כי מדובר במגע רגעי הנובע מהדוחק בקרון, אך משהנאשם לא הזיז את ידו, סילקה נ' את ידו של הנאשם מבלי לצעוק או לקרוא לעזרה. הנאשם התרחק מעט בתוך הקרון ונעמד לצידה של גברת ל', ילידת 1994 (המתלוננת). הנאשם הכניס ידו מתחת לחצאיתה, והחל לגעת בישבנה מעל תחתוניה, זאת לשם גירוי סיפוק או ביזוי מיני. ל' הדפה את ידו של הנאשם, צעקה בקול, ואנשים התקהלו סביבה וסביב הנאשם. הנאשם טען בפני ל' כי מדובר במגע לא מכוון כתוצאה מהדוחק, והתנצל. בשלב זה קראה נ' בבכי כי הנאשם פגע גם בה זה עתה. ל' ביקשה מאנשים לעכב את הנאשם, לקרוא למאבטחים, והתקשרה למשטרה. בינתיים הגיעה הרכבת לתחנת הדָּוִידְקָה, ודלתות הקרון נפתחו. הנאשם מיהר לרדת מהרכבת, הצליח לחמוק מאנשים שניסו לתפוס אותו, ונעלם. מאוחר יותר באותו יום הבחינה ל' בנאשם בעת שעלה לרכבת הקלה, ודיווחה על כך למאבטחים שעיכבו אותו.

יצוין, כי על פי כתב האישום המקורי, הנאשם הואשם בשני מעשים מגונים: האחד במתלוננת נ', והשני במתלוננת. אלא שבעקבות סירוב המתלוננת נ' להתייצב למשפט, העדיפה המאשימה לחזור בה מחלק זה של האישום, ועל כן ביום 08.09.2026 זיכיתי את הנאשם מן המעשה המגונה המיוחס לו ביחס למתלוננת נ'.בהקשר לחלק זה של האישום הזיכוי הוא זיכוי מלא.

התשובה לאישום

במסגרת התשובה לאישום כפר הנאשם במיוחס לו. הנאשם לא הכחיש כי שהה בירושלים או שנסע ברכבת הקלה באותו יום, אך טען שלא נסע באותו קרון של המתלוננות, וגם לא נתפס בזמן מעשה אלא מאוחר יותר, כאשר עוכב על ידי מאבטחים באזור התחנה המרכזית. הנאשם הפנה לכך שאחד המאבטחים עמד על התנהגותו של הנאשם אשר לא ניסה לברוח ואף לא ידע במה מדובר בעת שעיכבו אותו, ולמאבטח אחר שלמרבה הצער נהרג במלחמת "חרבות ברזל", אשר לפי הנטען, אמר למאבטחים אחרים כי הנאשם אינו האדם אותו חיפשו בחשד לביצוע המעשה המגונה. אין מחלוקת, כי הנאשם זומן לחקירה כעבור מספר שבועות והתייצב אליה ללא חריגים.

המאשימה סבורה, כי אשמתו של הנאשם הוכחה מכוח עדותה המהימנה של המתלוננת שזיהתה את הנאשם יותר מפעם אחת, בהתבסס על "זיהוי ספונטני", מכוח פרכות בגרסת הנאשם ומכוח הימצאותו במקום כעולה מגרסתו ומהאיכונים לטלפון שלו מהזמנים הרלבנטיים.

עיקר טענותיה של ההגנה נוגע לאיכות הזיהוי. נטען כי הזיהוי אינו "זיהוי ספונטני" ובוודאי שאינו מבוסס דיו; שתי המתלוננות סירבו לעימות עם הנאשם, ולא נערך מסדר זיהוי חי או מסדר זיהוי תמונות. על פי הנטען, אחת המתלוננות אמרה למאבטח, כי הנאשם עלה על קרון אחר באותו יום. המאבטח צילם את הנאשם והעביר את התמונה למתלוננת אחת שהעבירה למתלוננת השנייה, ושתיהן טענו שמדובר באותו אדם. בכך נטען לזיהום של הליך הזיהוי. עוד טענה הגנה לנזק ראייתי בשל חלוף הזמן מאז התלונה וחקירתו הראשונה של הנאשם. ההגנה שוללת את האפשרות שהנאשם ברח בריצה מתחנת דָּוִידְקָה כפי שטענה המתלוננת ל', וזאת בשל בעיות בריאותיות מהן הוא סובל, שלגביהן הוגשו מסמכים רפואיים.

מהלך שמיעת העדויות בתיק

בתיק זה נשמעו הראיות בשני מועדים, ביום 06.07.2026 וביום 08.09.2026. במועד הדיון הראשון, נשמעו עדת תביעה 4, רס"ב טליה האריס, וכן מאבטח הרכבת הקלה יהונה גטצ'או, עד תביעה 5 (המאבטח), וכן עדת תביעה 2, המתלוננת. במועד הדיון השני נשמעה עדותה של החוקרת רס"מ מרווה עזרא בוכריס, וכן נשמעה עדותו של הנאשם מטעם ההגנה.

במסגרת הראיות שהוגשו וראוי לציינן, הוגשו הודעות הנאשם בהסכמה (ת/1 ות/2); מזכר שיחה עם איש הרכבת הקלה לגבי תיעוד חזותי של האירוע במצלמות האבטחה (ת/3) (אין מחלוקת שאין בנמצא תיעוד חזותי של האירוע), ובקשה לקבלת צו בהקשר זה מבית המשפט (ת/8); תמונת הנאשם בעת שעוכב וצילום תעודת הזהות שלו (ת/4); פלט השיחות והאיכונים של טלפון הנאשם במועד הרלבנטי (ת/5); מזכר המעיד על אובדן הטלפונים של המתלוננת (ת/6); ומזכר המתעד את סירוב המתלוננת להתעמת עם הנאשם (ת/7). מטעם ההגנה הוגשה הודעת המתלוננת במשטרה (נ/2) וכן הוגשו מסמכים רפואיים הנוגעים למצבו של הנאשם ולעיתוי הגעתו לירושלים (נ/3 ו-נ/4).

עדות המתלוננת ל'

בטרם אפרט את עדותה של המתלוננת, יש מקום לציין כי בשורה התחתונה, המתלוננת מסרה כי זיהתה את הנאשם ארבע פעמים: פעם ראשונה בעת קרות האירוע בקרון הרכבת, הפעם השנייה כעבור מספר שעות בתחנת ספרא, הפעם השלישית עת שנשלחה אליה לטלפון ע"י המאבטח תמונת הנאשם שעוכב על-פי תיאורה, ובפעם הרביעית כאשר זיהתה אותו בתחנה המרכזית עת שעוכב.

המתלוננת העידה לפניי, כי ביום האירוע הגיעה לירושלים לפגוש את בן זוגה באותה עת, שעבד בכותל שבעיר העתיקה. לצורך כך עלתה על הרכבת הקלה מהתחנה המרכזית לכיוון הכותל המערבי. לדבריה, בעת שנסעה ברכבת הקלה לכיוון הכותל, הרכבת הייתה עמוסה, ותוך כדי כך שעמדה בקרון חשה נגיעות בגופה. בתחילה סברה שמדובר בנגיעה מקרית, כתוצאה מן הדוחק, אך בהמשך הבינה שמדובר במגע מכוון שהיה מכוון לפלג גופה התחתון מתחת לבגדיה באזור הישבן, אך מעל התחתונים. היא יכלה לתאר יד שנכנסה לאזור זה של גופה ושפשפה אותה (פרוטוקול מיום 06.07.2026, עמוד 25, שורות 2 – 10).

המתלוננת תיארה את הבְּעָתָה שאחזה בה כשהבינה את הסיטואציה, וציינה כי נבהלה וצעקה כלפי הנוסע שעמד מולה, אותו לדבריה זיהתה משום שעמד צמוד אליה. היא שמה לב לכך שידו היא זו שהייתה תחת חצאיתה, ואז צעקה והעירה את תשומת ליבם של הנוסעים האחרים בקרון, כי מישהו מטריד אותה. לדבריה, התעמתה עם הנאשם שענה ואמר לה שהיא טועה, שמדובר בעומס של אנשים, וכי לא נגע בה. לדבריה ביקשה מאחרים להזעיק משטרה, ובאותה עת מישהי אחרת, הכוונה למתלוננת נ', שיתפה אותה כי היא גם הוטרדה ברכבת. לדבריה, באותה נקודת זמן עצרה הרכבת בתחנת הדָּוִידְקָה, הנאשם יצא מן הרכבת והחל לרוץ (פרוטוקול מיום 06.07.2026, עמוד 25, שורות 19 – 31).

בהמשך עדותה המתלוננת מציינת, כי ניסתה להתקשר למשטרה תוך כדי שרצה אחרי הנאשם וצעקה שהוא הטריד אותה. אז פגשה שני נערים בדרך, וביקשה מהם לתפוס את הנאשם, ללא הצלחה. אין חולק כי פרטיהם של אותם נערים לא נלקחו על ידה באותו מועד, ואין באמירה זו כל שיפוט ערכי, בוודאי נוכח מצבה הנפשי של המתלוננת שלדבריה שלה, חוותה טראומה קשה והייתה נסערת (פרוטוקול מיום 06.07.2026, בעמוד 26, שורות 1 – 5).

לאחר חלק זה של האירוע, מספרת המתלוננת כי נפגשה עם בן-זוגה בכותל, שם היו יחד. לאחר מספר שעות חזרו השניים מהכותל ועברו דרך תחנת ספרא בעיריית ירושלים. אז ראתה המתלוננת את הנאשם שוב, הפעם מחוץ לרכבת הקלה. זו הפעם השנייה שזיהתה אותו. לדבריה, לאחר שזיהתה אותו, צעקה לבן-זוגה שהוא האדם שנגע בה. בעקבות זאת, פעלה המתלוננת להזעיק מאבטחים על-מנת שיתפסו את הנאשם על-פי פרטים מזהים שמסרה להם (פרוטוקול מיום 06.07.2026, עמ' 26, ש' 7 - 8).

בעקבות מסירת התיאור למאבטחים, אלו פעלו לתפוס את הנאשם. אחד המאבטחים שלח למתלוננת בטלפון את תמונתו של הנאשם. היא אישרה שמדובר במטריד – הנאשם. זהו הזיהוי השלישי. המתלוננת מספרת שנסעה לתחנה המרכזית כדי לחבור למאבטחים, שם זיהתה את הנאשם בפעם הרביעית מבלי שראה אותה. המתלוננת ציינה בעדותה כך: "היו שם אנשי אבטחה שהצליחו לפי התיאור שלי, כי אז אמרו לי לתאר איך היה נראה הבחור וזכרתי אותו שוב במאה אחוז, כאילו הבגדים היו אותם הבגדים ולא הוחלפו. אז זכרתי בדיוק לתאר, וזה בדיוק הבחור שתפסו, הבחור שנתפס... קודם כל הוא עמד מאחוריי, הסתכלתי לו בעיניים. היו לו סימנים של קרחת, הבגד שהוא לבש, תווי הפנים שלא הייתי יכולה לשכוח, אני בטוחה שזה היה הוא, כאילו ראיתי אותו" (פרוטוקול מיום 06.07.2026, בעמוד 27, שורות 24 עד 27, ו-30 עד 31). בתשובה לשאלת הסנגור לגבי סימני הזיהוי שמסרה בזמן אמת למאבטח, היא העידה: "זכרתי שהייתה לו קרחת, ולמיטב זכרוני גם, אני חושבת שסיפרתי שהייתה לו איזושהי צלקת, בראש הקדמי או האחורי או משהו כזה. אני לא לגמרי זוכרת..." (פרוטוקול מיום 06.07.2026 בעמוד 43, שורות 9 – 10).

אין חולק, כי המתלוננת והמתלוננת האחרת שוחחו ביניהן על אשר קרה להן לרבות החלפת תמונותיו של הנאשם ביניהן, לאחר שהמתלוננת קיבלה את התמונות מאחד המאבטחים (פרוטוקול מיום 06.07.2026, עמוד 27, שורות 4 – 6). בהקשר זה יצוין, כי אין מחלוקת שהחלפת המסרים והתמונות בטלפונים של מי מהמתלוננות או של המאבטח אינה בנמצא בשל החלפת טלפונים אצל שלושתם, כפי שהעידה המתלוננת בעמוד 32, שורות 6 – 8, וכפי שעולה מהמסמך שסומן ת/6. גם המאבטח העיד שהחליף את הטלפון שלו (פרוטוקול מיום 06.07.2026 בעמ' 61).

נקודה נוספת שיש לציין ביחס לעדות המתלוננת היא, כי בעדות שלפניי היא מסרה כי הייתה בקשר עם בן זוגה, כיום בעלה, לאורך האירוע, ואף הגיעה אתו לתחנה המרכזית בעת שזיהתה את הנאשם. בנקודה זו קיים פער בין עדותה לפניי לבין הודעתה במשטרה שהוגשה מטעם ההגנה וסומנה מוצג נ/2, שם כלל לא התייחסה לבן-זוגה. כמו-כן קיים פער בין גרסתה לפניי לבין גרסתו של המאבטח שמסר כי המתלוננת הייתה בתחנה המרכזית אך ורק עמו ועם מאבטח נוסף (פרוטוקול מיום 06.07.2026, עמוד 61, שורות 8 – 9).

עדותו של המאבטח

המאבטח העיד לפניי, כי ביום האירוע שימש כאחראי משמרת, או ראש צוות, ונכח בחדר המאבטחים בכיכר ספרא. אז קיבל דיווח מאחד המאבטחים בתחנת ספרא שישנה בחורה הטוענת כי אדם אחר תקף אותה והטריד אותה. כעבור זמן קצר הגיע המאבטח אל המתלוננת, והתברר כי האדם שזיהתה כבר עלה ברכבת לכיוון התחנה המרכזית. העד ציין כי נטל את הפרטים מהבחורה שהוטרדה המתלוננת, לרבות מראהו והיכן הוא עלה בדיוק. הוא העביר את הפרטים לאופנוען, מצוות המאבטחים של הרכבת הקלה, על מנת שזה ינסה לזהות את החשוד תוך כדי הנסיעה לכיוון התחנה המרכזית. אותו אופנוען אכן איתר את הנאשם, ואז הוחלט לעכב אותו. המאבטח סיפר כי כעבור זמן הגיעו הוא והמתלוננת לתחנה המרכזית, ושם הצביע על הנאשם כמי שהטריד אותה. ואז הוחלט לעכבו ולהמתין למשטרה, שגם כעבור 3 שעות לא הגיעה בשל ריבוי אירועים באותו יום. המאבטח טען, כי בעת שהודיע לנאשם על עיכובו, בחשד להטרדה מינית, הכחיש הנאשם את ההטרדה ושיתף פעולה באופן מלא לכל אורך זמן העיכוב, שארך כ-3 שעות. המאבטח מסר עוד, כי התמונה שסומנה כמוצג ת/4, הכוללת את צילומו של הנאשם וכן את צילום תעודת הזהות שלו, צולמה על ידי המאבטחים, אך לא הוא עצמו צילם אותה. המאבטח אישר כי הוא זה שהעביר את התמונה למתלוננת בטרם הגעתה לתחנה המרכזית על מנת שתזהה אם מדובר באותו אדם. (פרוטוקול מיום 06.07.2026, עמוד 54, שורות 20—28, עמוד 55, שורות 1—15, עמוד 57 כולו, וכך גם עמוד 58).

עדויות החוקרות

לא מצאתי צורך לפרט את תוכן עדויותיהן של החוקרות טליה האריס ומרווה עזרא-בוכריס, נוכח עמדות הצדדים והיעדר מחלוקת לגבי אמיתות המסמכים שהוגשו באמצעותן וכן נוכח המסקנות אליהן הגעתי.

גרסת הנאשם

בעדותו בבית המשפט, הנאשם סיפר כי הוא בן 46, נשוי ואב לשלושה ילדים, ועבר תהליך שיקום מוצלח לאחר שבעבר השתמש בסמים והיה מעורב בפשע (פרוטוקול מיום 08.09.2026, בעמ' 12, שורות 10 - 20). הוא תיאר כי עבר תאונת עבודה בשנת 2021, נקבעו לו 42% נכות לצמיתות, והוא עבר שני ניתוחים קשים בצוואר (פרוטוקול מיום 08.09.2026, בעמ' 13, שורות 1 - 15) (נ/3 ו-(נ/4). בשל קשיים כלכליים, הוא עבר עם משפחתו להתגורר בחיפה במאי 2023 (פרוטוקול מיום 08.09.2026, בעמ' 13, שורות 16 - 25).

הנאשם העיד כי ביום האירוע (07.08.2023), הגיע מחיפה לירושלים ברכבת לבדו לצורך תור רפואי בשערי צדק אצל ד"ר אמג'ד חמד (פרוטוקול מיום 08.09.2026, בעמ' 13, שורות 26 - 30). טענה זו מגובה במסמך נ/4 בעמוד 5 למסמך). לאחר מכן, הוא ביצע סידורים בעיריית ירושלים בספרא כדי להעביר את ילדיו לבתי ספר בחיפה, וביקר אצל עורך דינו בסאם אסעד המטפל בענייני חדלות הפירעון שלו, וכן אצל חבר במסעדה ובבנק (פרוטוקול מיום 08.09.2026, בעמ' 13, שורות 31 - 35, ובעמ' 14, שורות 1 - 10). בסביבות השעה שבע בערב, הוא עמד בקרון האחורי של הרכבת הקלה מספרא לתחנה המרכזית, שם עיכבו אותו מאבטחים למשך שלוש שעות, צילמו את תעודת הזהות שלו ושחררו אותו (פרוטוקול מיום 08.09.2026, בעמ' 14, שורות 11 - 25).

הנאשם כפר לחלוטין במיוחס לו וטען כי לא נסע ברכבת בשעה חמש וחצי אחרי הצהריים מכיוון התחנה המרכזית לדָּוִידְקָה, לא נגע באף אחת ולא ברח (פרוטוקול מיום 08.09.2026, בעמ' 14, שורות 26 - 35). הוא הוסיף כי בשל מצבו הרפואי והחולשה בגפיו הוא אינו מסוגל לרוץ (פרוטוקול מיום 08.09.2026, בעמ' 14, שורות 36 - 40). כמו כן, הוא ציין לראשונה כי יש לו אח תאום זהה ("תאום בדיוק קופי") המתגורר בירושלים (פרוטוקול מיום 08.09.2026, בעמ' 12, שורות 21 - 25).

מבחינת השוואת עדותו לפניי להודעותיו במשטרה עלו מספר סתירות, הן ביחס לכיוון הנסיעה ברכבת הקלה ובשעת הנסיעה, הן ביחס לקיומו או היעדרו של כרטיס "רב קו".

סיכום טענות המאשימה

ב"כ המאשימה עותרת להרשעת הנאשם בעבירה של מעשה מגונה על בסיס עדותה העקבית, המפורטת והאמינה של המתלוננת ל', אשר מסרה גרסה אותנטית בליווי סימני אמת פנימיים לגבי המגע המיני הפולשני שחוותה ברכבת הקלה. המאשימה מדגישה כי זיהוי הנאשם על ידי המתלוננת היה ודאי וספונטני בשלוש נקודות זמן שונות באותו יום (ברכבת בזמן האירוע, בכיכר ספרא ובתחנה המרכזית), ללא היכרות מוקדמת או מניע להפללה שווא. לטענתה, שינויי גרסה קלים או הוספת פרטים הדרגתית (כמו אזכור נוכחות בן הזוג בבית המשפט) הם תופעה מוכרת בקרב קורבנות עבירות מין בשל הטראומה, ואין בהם כדי לפגוע בליבת הזיהוי המהימן.

סיכום טענות הנאשם

מנגד, ההגנה מבקשת לזכות את הנאשם זיכוי מוחלט או מחמת הספק, בטענה כי מדובר בזיהוי פגום ומזוהם לחלוטין שאינו ספונטני, שכן המתלוננת הובאה אל הנאשם רק לאחר שהיה מעוכב ומוקף במאבטחים ותמונתו הופצה בינה לבין מתלוננת נוספת. ההגנה מצביעה על מחדלי חקירה קשים כגון אי-ביצוע מסדר זיהוי או עימות, אי-בדיקת קיומו של אח תאום זהה לנאשם בירושלים, והימנעות מפנייה לעורך דינו בהליך האזרחי לצורך אימות האליבי שלו. לבסוף, נטען כי דו"ח איכוני הטלפון (ת/5) מוכיח שהנאשם לא היה בדָּוִידְקָה בשעת האירוע, וכי מצבו הרפואי הקשה ("42% נכות" וחולשת גפיים) שולל פיזית את יכולתו לרוץ ולברוח כפי שיוחס לחשוד.

דיון והכרעה

לאחר שסקרתי לעיל את השתלשלות הדברים ואת עיקרי הראיות, להלן נימוקיי לזיכויו של הנאשם מחמת הספק.

זיהויו של הנאשם

כפי שציינתי בתחילה, במוקד המחלוקת שבין הצדדים נמצא זיהויו של הנאשם על ידי המתלוננת. אני סבור שמדובר בזיהוי ספונטני שבוצע על ידי המתלוננת, עליו היא חזרה מספר פעמים באותו אירוע ושעל נסיבותיו אעמוד להלן.

הפסיקה הנוהגת – תחילה יש לעמוד על מהותו של "זיהוי ספונטני" - "זיהוי ספונטני הוא זיהוי הנעשה באופן אקראי על ידי העד המזהה ואשר לא נעשה ביוזמת גורמי החקירה. זיהוי זה אינו נערך כמסדר של ממש והוא אף אינו חלק מהחקירה המשטרתית. זיהוי ספונטני יכול שייערך במגוון של דרכים אשר תלויות בהזדמנויות הנקרות לפני העד בחיי היום יום. המשותף לכולן הוא האקראיות, וזה גם כוחה של שיטת זיהוי זו. בשל הנסיבות הספונטניות של הזיהוי – וכל עוד אין מתעורר חשש שמא העדן הוכוון או שהחשוד 'סומן' לצורך הזיהוי או שהנסיבות תרמוזנה למזהה כי לפניו החשוד – משקלו של זיהוי זה אינו נופל מזיהוי במסדר פורמלי, והוא אף יכול להיות עדיף ואמין יותר מאשר זיהוי 'חי'" (יניב ואקי, דיני ראיות (2020), עמ' 1161 – 1162).

הפסיקה מתייחסת לזיהוי, ובכלל זאת לזיהוי ספונטני, כאל ראיה ככל ראיה אחרת שיש לבחון בהתאם למארג הראיות הכללי. כמו כן ההלכה הנוהגת מחייבת אותנו לבחון פרטנית את איכות הזיהוי. בע"פ 4209/14 קרן נ' מ"י (מיום 15.11.2015) עמד בית המשפט העליון על סוגיית הזיהוי. על פי ההלכה, על בית המשפט לבחון ראשית את מהימנות העד הניצב לפניו, כדי להסיר חשד שמדובר בעד משקר, ולאחר מכן על בית המשפט לבחון את מהימנות הזיהוי בפני עצמו. המטרה של בחינה כפולה זו היא לוודא כי קיימת התאמה בין האמת הסובייקטיבית של העד המזהה לבין האמת האובייקטיבית המשקפת את המציאות. יש לקחת בחשבון בין היתר את מידת הביטחון של העד בזיהוי ואת נסיבות הזיהוי (שם, פסקאות 24 - 25).

בע"פ 2331/08 קסטרו נ' מ"י (מיום 24.02.2009), קבע בית המשפט העליון כי על בית המשפט לבחון את נסיבות הזיהוי, והנסיבות שעלולות היו להשפיע על אמינותו של הזיהוי. לדוגמה, על בית המשפט לבחון את משך חשיפת העד למבצע העבירה, את המרחק ממנו צפה העד במבצע העבירה, את התאורה בעת האירוע, את השתייכותו האתנית-חברתית של החשוד ושל המזהה, נוכח הכרה בכך שזיהוי אדם מקבוצה אתנית שונה מזו של המזהה נגוע בשיעור טעות גבוה יותר מזה של זיהוי אדם מאותה קבוצה אתנית, של המזהה, את הזמן שעבר בין האירוע לבין הזיהוי, ונסיבות נוספות (שם, בפסקה 13). עוד עמד בית המשפט העליון באותה פרשה על הצורך בזהירות יתרה כשאנו עוסקים בזיהוי ספונטני, שאינו מתבצע כחלק מפעולות איתור שיטתיות (שם).

בע"פ 3055/18 אבו רקייק נ' מ"י (מיום 04.08.2020) עמד בית המשפט העליון על הקושי שבהערכת עדותו של מזהה כאשר יש קושי הנובע מעצם ההישענות על העד עצמו ועליו בלבד. כך למשל, העובדה שעד מזהה מכמת את מידת ביטחונו בזיהוי באחוזים גבוהים, אינה בהכרח מלמדת על איכות הזיהוי, שכן מדובר בהערכה סובייקטיבית. מכאן שנדרש המבחן הנוסף, שהוא המבחן החיצוני, בהתאם למכלול הנסיבות שבהן בוצע הזיהוי. כך למשל, מציין כב' השופט הנדל בפסק הדין, כי העובדה שעד זיהה את הנאשם לאחר ששמע את שמו מידי מהמשטרה או מגורם אחר, יש בה כדי להחליש את איכות הזיהוי בשל החשש מזיהומה (שם בפסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט הנדל, אליו הצטרפו יתר השופטים).

בע"פ 3727/93 עזמי נ' מ"י(מיום 17.05.1994) (עניין עזמי), עמד כבוד השופט קדמי על הקושי בזיהוי ספונטני כאשר ישנן נסיבות שהיה בהן לרמוז למזהה על כך שהמזוהה הוא זה שנחשד בביצוע העבירה. כבוד השופט קדמי קבע, כי במקרה שכזה עלול להתכרסם משקלו הראייתי של הזיהוי, אך באותה נסיבות, בשל קיומן של ראיות חיצוניות, דחה את הטענה ואישר את הזיהוי (שם, פסקה 5, לפסק הדין).

יישום הפסיקה במקרנו – נוכח הנסיבות שציינתי ואופן הזיהוי, מדובר ב"זיהוי ספונטני", בוודאי בשלב הראשון של האירוע. שאלת משקלו של זיהוי זה לאחר מכן בהזדמנויות הנוספות, לרבת לאחר הצגת התמונה למתלוננת, היא השאלה שיש לבחון בהינתן מכלול הראיות שבתיק.

אשר לבחינה הראשונה של מהימנות העדות עצמה, נדמה שאין מחלוקת בין הצדדים כי המתלוננת אכן חוותה את שתיארה (פרוטוקול מיום 8.9.2026 בעמ' 26, שורות 12 - 13). מבחינה זו, עדותה של המתלוננת הייתה קולחת, בהירה והגיונית. כמו כן, עמדה המתלוננת על הסערה הנפשית הרבה שבה הייתה נתונה משעה שהבינה שעברה הטרדה מינית במרחב הציבורי, ותיארה את כל מאמציה לגייס את סביבתה, בין בקרב הנוסעים ברכבת, ובין בקרב המאבטחים, על מנת לתפוס את מבצע העבירה במהרה.בהקשר זה, יש לציין את אומץ ליבה של המתלוננת בעת האירוע, וגם לפניי בעת שבחרה להעיד, והאופן שבו העידה ואני מוצא לחזק אותה על כך.

לצד זאת, והגם שכאמור אינני חולק על כך שהמתלוננת עברה את מה שתיארה וחוותה זאת כחוויה קשה מאוד, קיימות סתירות בעדותה וכן קיימים פערי מידע שאינם מאפשרים לאמץ את גרסתה בדבר זהותו של מבצע העבירה.

הפער הראשון נובע מהעובדה שבעת עדותה לפניי הזכירה כל העת את בן זוגה וכיום בעלה, דבר שלא עלה כלל בגרסתה במשטרה (מוצג נ/2). טענתה כי היא הייתה מלווה על ידי בעלה בשלב שבו הגיעה לתחנה המרכזית לאחר שעוכב הנאשם, אינה מתיישבת עם עדותו של המאבטח כפי שהפניתי אליה בתחילה(פרוטוקול מיום 06.07.2026, עמוד 62, שורה 8). אני ער לכך שמדובר בפער בפריפריה של העובדות, אך כפי שיובהר, הוא מיתוסף לפערים נוספים.

הקושי הנוסף שאינו מאפשר לייחס לזיהוי של המתלוננת את הנאשם משקל גבוה, נובע מהיעדר ציון של מאפיינים בולטים אצל האדם שביצע את העבירה. אין מחלוקת, כי הנאשם הוא קירח כפי שגם ציינה בעדותה, אלא שהן בעדותה במשטרה שנגבתה ימים ספורים לאחר האירוע, והן בדבריה לפניי, לא ציינה המתלוננת פרטים נוספים ייחודיים לגבי הנאשם, לרבות העובדה שמדובר באדם דובר ערבית אשר יש לו מבטא משמעותי של דובר ערבית כאשר הוא מדבר עברית. נקודה זו משמעותית שעה שלטענת המתלוננת, היא התעמתה עם הנאשם, שאף השיב לה בעת האירוע עצמו. היה מצופה כי פרט זה היה נכלל בכלל המאפיינים שהייתה מציינת המתלוננת ביחס לזהותו של הפוגע בהיותה יהודיה והוא ערבי. הדברים נכתבים נוכח מציאות חיינו והידע השיפוטי שנצבר בתיקים בהם קיימים מתלוננים ונאשמים משתי קבוצות האוכלוסייה. מעבר לכך, המתלוננת לא ציינה דבר ביחס לגילו המשוער של הנאשם ואף לא ביחס ללבושו. בנוסף, המתלוננת טענה כי למי שביצע את העבירה הייתה צלקת על פניו, דבר שלא נראה על פניו של הנאשם – לא כפי שראיתיו ולא כפי שהוא נצפה בתמונה ואף לא בתמונתו בתעודת הזהות.

אשר למבחן השני, הוא המבחן החיצוני לעדות – גם כאן העדות והזיהוי אינם עוברים את מבחני הפסיקה. אין מחלוקת, כי המתלוננת אשר זיהתה את האדם שביצע בה את העבירה, הזעיקה מאבטחים כאשר ראתה את מבצע העבירה בכיכר ספרא, מספר שעות לאחר האירוע הראשוני. אין גם מחלוקת שהתיאור שמדובר באדם קירח, וככל הנראה נמסר גם תיאור של בגדיו, הועבר לאופנוען שהוא חלק מצוות המאבטחים אשר איתר את הנאשם כמי שנמצא דומה לאותו תיאור. אין גם מחלוקת שמי מצוות המאבטחים צילם את הנאשם ואת תעודת הזהות שלו בעת שעוכב, ומידע זה הועבר למתלוננת ככל הנראה עוד טרם הגעתה לתחנה המרכזית, שם זיהתה אותו פיזית מבלי שראה אותה. בנסיבות אלו, כאשר הוצגה למתלוננת תמונתו של הנאשם טרם הזיהוי בתחנה המרכזית, יש בכך לזהם במידה ניכרת את הזיהוי ואת איכותו, משום שהיה בכך "לנעול את דעתה" של המתלוננת בין צפייתה בתמונה ועד לביצוע הזיהוי במקום בו עוכב הנאשם כשהוא מוקף מאבטחים. לכן, יש קושי רב לתת משקל לזיהוי בנסיבות שכאלה. אני שבומפנה לקביעות כבוד השופט קדמי בעניין עזמי (פסקה 5) בהקשר זה ממש.

יש להעיר, כי גם אם הנאשם אינו מתכחש לכך שהוא זה שמצולם בתמונה, הדבר אינו מעלה או מוריד מן הקושי העובדתי הנעוץ בכך שלא הובא לעדות האדם שצילם את הנאשם בזמן אמת, ויכול היה להעיד ביחס לנסיבות הצילום ועיתויו המדויק. יש לכך משמעות במיוחד כאשר מדובר בארבע הזדמנויות בהן זיהתה לכאורה המתלוננת את הנאשם כמבצע העבירה. המאבטח שהעיד לפניי לא יכול היה להגיד בעצמו מי מבין המאבטחים ביצע את אותו צילום, ולכן קיים קושי משמעותי בשרשרת הראייתית של אותו צילום, ויש קושי לתת לו משקל בנסיבות שכאלה. מעבר לכך, אין חולק כי החלפת המסרים בטלפון בין המאבטח למתלוננת, ואף בין המתלוננת עצמן, לרבות צילומי הנאשם, אינם ניתנים לשחזור, והדבר מהווה נזק ראייתי להגנה, ומחזק את הרושם, שלא ניתן להסתמך על הזיהוי.

ראיות חיצוניות לעדות המתלוננת

תחילה אציין, כי אני ער להבדלים בגרסאות שמסר הנאשם בהודעותיו במשטרה לבין גרסתו בעדותו בבית המשפט, יחד עם זאת הנאשם מסר גרסה קוהרנטית ביחס לקורותיו באותו יום, וביחס למעשיו בירושלים.בהקשר לטענת המאשימה בדבר שקרי הנאשם, ולא קבעתי כי היו כאלה, אני מפנה לע"פ 8754/13 סעד נ' מ"י (מיום 15.01.2015), שם נקבע בפסקה 25 לפסק הדין של כב' השופט ג'ובראן, כי על מנת ששקרי נאשם יחזקו את ראיות התביעה, עליהם לעמוד בארבעה תנאים, ובהם: היות השקר מהותי; היות השקר תוצאה של זדון וכוונה להעלים את האמת; היות השקר ברור וחד-משמעי, והוכחת השקר מתוך עדות עצמאית ולא מתוך העדות העיקרית הטעונה סיוע. גם אם גרסותיו של הנאשם אינן זהות בין הודעותיו במשטרה להודעתו לפניי, לא מצאתי כי מתקיימים אותם תנאים שיכולים להפוך את הפערים שביניהן לשקרים שיש בהם לחזק את התשתית הראייתית, אשר ביחס אליה קבעתי שהיא אינה מספיקה מבחינת איכות הזיהוי ונסיבותיו.

על פי גרסת הנאשם, הוא הגיע לירושלים ברכבת מחיפה, על מנת להגיע לפגישה עם רופא בבית החולים שערי צדק. עובדה זו מתיישבת עם האיכונים של הנאשם (ת/5) בין השעות 12:20 ועד 13:24 בבית החולים שערי צדק, ובהקשר זה אני מפנה לעמוד 5 בת/4, הוא מסמך רפואי המציין מפגש עם רופא מומחה באותו תאריך בדיוק.

בנוסף, דו"ח האיכונים (ת/5) מתיישב עם גרסת הנאשם ולא עם גרסת המתלוננת ביחס לזמנים שבהם שהה ברכבת. כתב האישום וגרסת המתלוננת מייחסים את האירוע לנאשם בשעה 17:30, כאשר בפועל מדו"ח האיכונים עולה כי הנאשם  שהה בכיכר ספרא בשעה 14:07 ולפני כן שהה בשערי צדק בין השעות 12:20 ל-13:24.  גם אם אצא מנקודת הנחה שנפלה טעות בכתב האישום ביחס לשעת האירוע, שהתרחש, לפי עדות המתלוננת מוקדם יותר בצהריים, כי אז באותן שעות היה הנאשם בשערי צדק על-פי האיכון. מעבר לכך, הפעם השנייה שנטען כי המתלוננת זיהתה את הנאשם הייתה בכיכר ספרא, לא יכולה הייתה להיות בשעה שבה הוא אוכן בכיכר ספרא, נוכח חלוף הזמן מקרות האירוע, הליכתה של המתלוננת לכותל לפגוש את בן-זוגה, וחזרתם יחד לכיוון כיכר ספרא.

אם לא די בכך, המתלוננת טענה כי הנאשם ברח בריצה באיזור תחנת הדָּוִידְקָה. אלא שמדו"ח האיכונים ת/5 עולה כי הנאשם לא היה בקרבת הדָּוִידְקָה לכל אורך היום, ומעבר לכך, הנאשם המציא מסמכים רפואיים (נ/3 ו-נ/4) המוכיחים כי נקבעו לו שיעורי נכות בשל בעיות אורתופדיות קשות, דבר השולל את יכולתו לרוץ, כפי שגם עלה מגרסותיו בתיק.

מעבר לדרוש אציין, כי לכאורה ניתן היה לתייג את גרסתו הראשונית של הנאשם בת/1 כ"עדות כבושה" שיש להצדיק את כבישתה בהסבר מניח את הדעת. בהקשר זה ראו ע"פ 3834/10 והבה נ' מ"י (מיום 6.3.2013) בפסקאות 101 - 102. אלא שגם הפערים בין ת/1 ל-ת/2 ולעדות שלפניי אינם גדולים והפערים אינם בעניינים שבמהות. אשר לטענת הנאשם בעדותו כי יש לו אח תאום, אני יוצא מנקודת הנחה כי מדובר בטענה שנועדה לחזק את הספק, ואולם אין בה צורך נוכח הממצאים שקבעתי ונוכח היעדר הכחשה מצד הנאשם ביחס לנוכחותו בירושלים, נסיעתו ברכבת הקלה, ואף אישורו כי הוא זה שמופיע בתמונה שהוצגה למתלוננת. מכל מקום, גרסתו העדכנית של הנאשם הייתה מפורטת ומגובה הן במסמך שהמציא הן באיכונים מת/5. בהקשר זה, יש לזקוף לחובת המאשימה כמחדל חקירה את העובדה שחקירתו הראשונה של הנאשם (ת/1, מיום 21.9.2023) בוצעה רק בחלוף למעלה מחודש מעת קרות המקרה (07.08.2023), וחקירתו הנוספת בוצעה כעבור חלוף זמן ניכר נוסף (ת/2, מיום 16.6.2025).  לא מצאתי למחדל זה הסבר סביר.

לפני סיום – כידוע, בית המשפט בהליך פלילי יכול להרשיע אדם רק כאשר הוא משוכנע מעבר לספק סביר באשמתו. כפי שנקבע בפסיקה, משמעותו של ספק סביר היא שהספק שהתעורר יהיה בעל ממשות שסבירותו תעמוד במבחן המציאות ושלא יהווה ספקולציה חסרת עיגון בהיגיון ובהוויית החיים. בהקשר זה ראו ע"פ 2331/08 קסטרו נ' מ"י (20.04.2009). נוכח כל האמור, אני קובע כי גרסתו של הנאשם הגיונית ומגובה בראיות חיצוניות, ויש בכל אלה לעמוד בדרישות הוכחת הספק הסביר, ואף מעבר לכך. 

סיכומם של דברים

נוכח האמר לעיל, אני מזכה את הנאשם מן המיוחס לו מחמת הספק.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 ימים מהיום.

ניתנה היום, כ"ה תשרי תשפ"ז, 06 אוקטובר 2026, במעמד הצדדים