פלוני נ' המרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה בע"מ- חל"צ ואח'

1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת X.X.1964, כתוצאה מתאונה שארעה לגרסתה ביום 30.06.2014 כאשר נפלה ונחבלה בשל הפרש גבהים בריצוף בשביל המכללה של הנתבעת 1 (להלן: "המכללה") המבוטחת על ידי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת").

2. המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשאלות החבות, האשם התורם ושיעור הנזק שנגרם לתובעת.

   רקע ותמצית טענות הצדדים

3. לגרסת התובעת, התאונה התרחשה כאשר הלכה מהקפיטריה שבחצר המכללה לכיוון חדרי הלימוד, נתקלה בהפרש גובה שהיה בין אריח רצפת המעבר לבין מכסה של תא בקרה / תקשורת. כתוצאה מכך, איבדה את שיווי המשקל, נפלה ונחבלה.
   כתוצאה מהנפילה נפגעה התובעת בקרסול ימין, טופלה במרכז הרפואי "העמק" ובקהילה וביום 20.01.2016 עברה ניתוח לטיפול הנגע הסחוסי שהתפתח ובקרסול הותקנו שני מסמרי קירשנר ועוגן.

4. התובעת צירפה חוות דעת מומחה בטיחות מטעמה שמצא כי במקום התאונה קיים מפגע בדמות הפרש גובה של 22 מ"מ בין האריח לבין פני מסגרת הברזל של המכסה הנמוך מהאריח, בו נתקלה התובעת. לשיטתה, מדובר ברשלנות של הנתבעת ובהפרת חובה חקוקה של הוראות התקן הישראלי, של תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 ושל הוראות מתקני תברואה (הל"ת), התשס"ב-2002.

5. מנגד, לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה; התביעה הוגשה בשיהוי קיצוני; התובעת לא הוכיחה כי נפילתה נגרמה עקב מפגע כלשהו ולחילופין, יש לייחס לתובעת אשם תורם משמעותי ביותר עד כדי אשם מכריע; ביחס לנזק נטען, כי לא הוכח קשר סיבתי בין מרבית הנזקים לבין התאונה, כי נכותה הרפואית של התובעת אינה מתורגמת לנכות תפקודית ממשית וכי טענותיה להפסדי שכר, להוצאות ולעזרת צד שלישי מופרזות ואינן נתמכות בראיות מספקות.

6. בדיון ההוכחות העידו ונחקרו בפניי התובעת ועדות מטעמה - הגב' סיגל אמויאל והגב' עידית יציב והמומחים מטעם שני הצדדים.

   דיון והכרעה

   לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות ושמעתי את העדויות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל תוך ייחוס אשם תורם לתובעת, הכל מהטעמים שיפורטו להלן.

    

   שיהוי

7. קודם לדיון בתביעה לגופה אדרש לטענת הנתבעת לפיה יש לדחות את התביעה בשל שיהוי בהגשתה.
   לטענת הנתבעת, התביעה הוגשה בשיהוי קיצוני בחלוף כמעט 7 שנים מהאירוע, אשר גרם לה לנזק ראייתי במספר רבדים, בין היתר, לנוכח פירוק הנתבעת 1, חלוף הזמן והקושי הממשי לברר בדיעבד את מצב השטח ונסיבות האירוע.

8. כידוע, דחיית תביעה מחמת שיהוי בהגשתה שמורה למקרים חריגים ונדירים וזאת בשל פגיעתה בציפייה הלגיטימית של התובע כי יוכל לממש את זכויותיו בתוך תקופת ההתיישנות ועל הטוען טענת שיהוי מוטל נטל כבד להוכחתה (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433(2003) ).
   לאור האמור, "עמדה הפסיקה לאורך השנים על שני תנאים עיקריים אותם יש לשקול בעת בחינת טענת שיהוי המועלית בהליך אזרחי: תנאי אחד הוא כי ההשתהות בהגשת התביעה מבטאת ויתור של התובע על זכותו; והתנאי השני הוא כי בעקבות השיהוי הורע מצבו של הנתבע (יצוין כי תנאים אלה מוצגים לעיתים בפסיקה כתנאים מצטברים ולעיתים כתנאים חלופיים). כמו כן, תנאי נוסף הנזכר בפסיקה הוא כי השיהוי נגרם בשל חוסר תום לבו של התובע" (ע"א 4627/22 מפרקי חברת אגרסקו ואח' נ' קוסט פורר גבאי את קסירר (נבו 7.6.2023)).

9. בענייננו, לא מצאתי לנכון לדחות את התביעה בגין שיהוי ולא שוכנעתי כי השיהוי בהגשת התביעה ביטא ויתור של התובעת על זכותה.
   מהמסמכים והראיות שהוצגו בפניי עולה, כי לאחר האירוע הוחלפו בין הצדדים מספר תכתובות והנתבעת 2 ציינה כי היא בודקת את נסיבות המקרה.
   כך, התובעת הודיעה למכללה אודות האירוע התאונתי לאחר 15 חודשים (ביום 29.10.2015) וביקשה לקבל את פרטי המבטחת שלה. ביום 14.1.2016 השיבה הנתבעת 2 כי "אנו בודקים את נסיבות המקרה, בגמר הבדיקה נודיעך עמדתנו." [הערה: ההדגשות בפסק הדין אינן במקור – מ.מ.ש] וביום 26.1.2026 השיבה ב"כ המכללה וביקשה לקבל את מכתב ב"כ התובעת מיום 29.10.2015. ביום 27.1.2016 השיב ב"כ התובעת לבקשה וחזר על נסיבות התאונה וביום 27.1.2016 אישרה ב"כ המכללה את קבלת הפנייה (נספח ז' לתצהיר התובעת).
   המכתבים שב"כ התובעת הפנה לנתבעת סותרים את טענותיה לשיהוי. גם הנתבעת מסכימה כי התובעת פנתה אליה, אולם מצביעה על כך שהפנייה נעשתה כשנה וחצי לאחר האירוע. לטעמי, אין מדובר "בשיהוי קיצוני", כטענת הנתבעת. התובעת הסבירה בעדותה, באופן המתקבל על הדעת, כי היא התחילה להבין שיש לה "פגיעה רצינית, שנה וחצי אחרי הנפילה. כשאבחנו את זה כשבר תלישה ואמרו לי שאני צריכה ניתוח. עד אז לא חשבתי לרגע שאני צריכה לעשות את הדברים האלה, כי נקע יכול לקרות לכל אדם." (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 6-3).

10. בכך נדחית גם טענת הנתבעת כי השיהוי גרם לה נזק ראייתי ומנע ממנה לבחון האם בכלל קיים מפגע, מתי הוא נוצר אם בכלל ומי אחראי לו, כמו גם סיכול האפשרות לבחון את מקום האירוע, זאת בייחוד בשים לב לאמירת הנתבעת בזמן אמת כי היא פועלת לבדיקת המקרה. הנתבעת גם לא זימנה לעדות עדים שיכלו להעיד אודות מעשי הנתבעת מאז אותו מכתב ולא הבהירה אילו בדיקות נעשו בדיוק, אם בכלל ומה עלה בגורלן.

11. בנוסף, טענת הנתבעת כי גם מומחה התובעת הודה שלא ניתן לבדוק את המקום בשל ערימת חול קשה שהצטברה, אינה מדויקת שכן, הגם שמומחה התובעת העיד שבחוות דעתו ציין כי כשביקר במקום בשנת 2025 הוא לא יכל לערוך מדידה בגלל החול שהצטבר במקום, בעדותו הבהיר כי אם הוא היה בִמקום המומחה מטעם הנתבעת ובשנת 2024 היה בא לבדוק את המקום ורואה שיש חול, אזי הוא היה "הולך ומביא איזשהו כלי שמגרד את זה,... מגרד את החול ומודד" (עמ' 50 לפרוטוקול, ש' 14-6) ולמעשה, בשנת 2025 הוא לא נדרש למדוד את המקום פעם נוספת, מאחר והוא מדד בשנת 2015 כאשר לא היה גרגיר של חול (עמ' 49 לפרוטוקול, ש' 12-11) ומאז "שום דבר לא השתנה" (עמ' 50 לפרוטוקול, ש' 22-18).

    שאלת החבות

    סוגיית קיומו של מפגע

12. להוכחת טענתה בדבר קיומו של מפגע הגישה התובעת חוות דעת של מומחה מטעמה ד"ר אלעזר איל ביקלס (להלן ולעיל: "מומחה התובעת") אשר ביקר במקום ביום 28.12.2015, מדד את הפרשי הגבהים במקום התאונה ומצא כי קיים הפרש של 22 מ"מ בין גובה מכסה תא התקשורת לבין הריצוף הסמוך לו, בו נתקלה התובעת, החורג מהתקן הרלבנטי ומהווה מכשול בטיחותי.
    המוקף בעיגול בתמונה הבאה (נ/6) ממחיש את הפרש הגבהים האמור:

    

13. מומחה התובעת ציין כי בתקן הישראלי, ת"י 1918 (סעיף 2.6.2) נקבע כי לא יהיו שינויי מפלס פתאומיים וכאשר נדרש הפרש גובה אנכי הגדול מ- 6 מ"מ מסיבה כלשהיא, יש לשפע אותו בזווית של 50% וכאשר הפרש הגובה עולה על 13 מ"מ, יש להסדירו ככבש (10% שיפוע), אבן שפה מונמכת, או אמצעי מתאים אחר. לפיכך, הפרש הגובה במקרה דנן, הוא פי שבעה מהמותר ולשיטתו, ניתן בקלות לתקן את המפגע על ידי השוואת פני האריחים עד לגובה פני המכסה.

14. לפיכך, הגיע מומחה התובעת למסקנה כי הנתבעת הפרה את סעיף 152 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, את התקן הישראלי ת"י 1918 – נגישות הסביבה הבנויה על שני חלקיו ואת התקן הישראלי ת"י 1571 – מיסעות מאבני ריצוף מבטון.

15. מנגד, הנתבעת הגישה חוות דעת מטעם מהנדס הבניין דוד אופיר (להלן: "מומחה הנתבעת") שקבע בחוות דעתו כי אין בקביעת מומחה התובעת הוכחה שמדובר בליקוי כלשהוא שהתקיים במקום שנה וחצי לפני הגיעו (של מומחה התובעת) למקום וכי אין באפשרותו לבדוק בעצמו את המקום הנטען לתאונה, כולל את מידות השוחה, המכסה שלה ומידות הפרשי הגובה. בנוסף, מדובר באבן ריצוף אחת הבולטת מעל למכסה ובשאר צידי המכסה, כולל באריח הצמוד לאריח הבולט, נראות היטב שאריות יציקת בטון בשיפועים לפי דרישות התקנים השונים למקרים של הפרשי גובה. עוד ציין, כי לאור חלוף הזמן בין האירוע הנטען לבין בדיקת מומחה התובעת, סביר שבדיקתו אינה מציגה את המצב שהיה במקום התאונה וייתכן שבמשך השנה וחצי שחלפו (ממועד התאונה ועד למועד הבדיקה) – התפרקו או התפוררו חלקי בטון שהותקנו במקום ליצירת שיפועים בין פני הריצוף למכסה השקוע מעט.

16. לאחר עיון בחווֹת הדעת ובחקירות המומחים שהעידו בפניי מצאתי לנכון להעדיף את חוות הדעת של המומחה התובעת על פני זו של מומחה הנתבעת.

17. ראשית, לעומת מומחה התובעת שביקר במקום, מומחה הנתבעת כלל לא ביקר במקום ולא בדק את נקודת הנפילה הספציפית מאחר ולשיטתו "המכללה לא קיימת יותר ולפיכך לא הצלחתי לבקר במקום הנטען לתאונה ונאלצתי להסתפק בצפייה בתמונות שנמסרו לי ושצולמו ע"י המומחה מטעם התובעת" (סעיף 1.3 לחוות דעת מומחה הנתבעת).
    לעומת זאת, מומחה התובעת צירף חוות דעת משלימה (הוגשה ביום 19.5.2025) בה הבהיר כי
    "... לאור נימוק המומחה לאי הצלחתו לבקר במקום, שבתי וביקרתי על מנת לוודא שאמנם כך הדבר. לא הופתעתי כשראיתי שהבניין וחצריו עומדים על תילם. צילמתי שוב את המכסה וערכתי שוב מדידות...". ללמדך, שבפועל לא הייתה מניעה מעשית ממומחה הנתבעת לבקר במקום.

18. שנית, חוות דעת מומחה התובעת נתמכת בתמונות שתיעד בביקורו במכללה ואף בביקור נוסף לאחר קבלת חוות דעת הנתבעת, שעה שהאחרונה אינה נתמכת בתיעוד כאמור.

19. שלישית, בניגוד לטענת מומחה הנתבעת - כי מעיון בתמונות של מומחה התובעת, נראה כי סרט המדידה הונח באלכסון בצורה שמעוותת את המידות האמיתיות הקיימות במקום ולמעשה, מדובר בהפרש גובה מקסימלי הנמוך מ- 2 ס"מ וגם זאת רק בנקודה אחת מסוימת - מומחה התובעת ציין ביחס לאופן הנחת סרט המדידה (עמ' 5 לחוות דעת משלימה) כי: "טעה המומחה בתיאוריו את סרט המדידה "שהונח באלכסון". הסרט לא הונח אלא שקצהו נגע אנכית בסמוך למכסה כשבעלה של התובעת ניצב ואוחז את הסרט בידיו. אמנם כשהתמונה מסובבת ב-90 מעלות (ראו תמונה ב') עקב זווית הצילום ניתן לראות את דופן האריח משופע אך לא כך היה במציאות". בנוסף, טענת מומחה הנתבעת כי המידות האמיתיות עוותו, נסתרה כאשר בסופו של דבר אישר בחקירתו הנגדית כי הפרשי הגבהים עולה על 20 מ"מ, כפי שיפורט להלן.

20. רביעית, מסקנת מומחה הנתבעת כי "כי הפרש הגובה בין פני מכסה השוחה ופני הריצוף המקיף אותה אינו עולה על 20 מ"מ" (סעיף 3.2 לחוות דעתו), נסתרה בחקירתו הנגדית במהלכה אישר כי הפרש הגבהים אכן עולה על 20 מ"מ וכי הדבר אינו עונה על דרישות התקנות.
    כך, בתשובה לשאלות ב"כ התובעת השיב המומחה מטעם הנתבעת כי הפרש הגובה "זה יכול להיות יותר" מ- 2 ס"מ וכי "יכול להיות שזה קצת יותר" מ- 2 ס"מ (עמ' 65-64 לפרוטוקול). לבסוף ציין כי התקנות קובעות "שעד 6 מ"מ לא צריך לעשות תיקון" וכשנשאל "אז תסביר לי איך 20 מ"מ זה תקין" השיב באופן חד משמעי כי "זה לא עונה על דרישות התקנות" (עמ' 73 לפרוטוקול, ש' 32-19).

21. חמישית, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת כי אין בביקור מומחה התובעת כדי להוכיח כי הפרש הגבהים אכן היה קיים במועד התאונה, מאחר וקיים פער הזמנים של כשנה וחצי בין התאונה לבין מועד ביקור מומחה התובעת במקום.
    מומחה התובעת הסביר (עמ' 10 בחוות דעתו המשלימה) והסבריו מקובלים עלי כי: "... משהשינוי בגובה של פני המכסה ששקע אינו נעשה בין רגע ואם בכלל, הרי שהמכשול היה במקום ולו רק תקופה קצרה לפני מועד התאונה וכפי שנותר במשך תשע שנים שעברו מביקורי הראשון ועד היום וכפי שהתובעת ראתה בסמוך למועד התאונה. היה על הנתבעת לזהות את המכשול ולפחות לגדרו או להציב שילוט המזהיר מפניו, כך גם התאונה היתה נמנעת.".

22. בנוסף וכפי שיפורט להלן, מסקנת מומחה התובעת בדבר קיומו של הפרש גבהים במועד התאונה, נתמכה גם בעדות חברתה של התובעת – גב' סיגל אמויאל - שחזתה בנפילתה ולאחריה הצביעה על הפרש הגבהים כגורם לנפילה (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 35-33).

23. שישית, לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת באשר לשינויים אפשריים בתוואי הקרקע או השיפוע במהלך השנים. מומחה הנתבעת ציין בחוות דעתו (סעיף 2.4.3) כי מפלסי קרקע וריצוף מושפעים מתנועת קרקע טבעית, המשתנה לאורך השנה, בהתאם לסוג הקרקע, תנאי מזג האוויר ורמת רטיבות ולפיכך, הקרקע עשויה "לעלות" או "לרדת" עקב תפיחה או התכווצות. טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבעת. בשים לב לכך שהשליטה במקרקעין הייתה בידיה, מומחה הנתבעת לא השיב כשנשאל מה סוג הקרקע ואיזו תשתית הונחה מתחת לריצוף.
    בהקשר זה, מקובלת עליי מסקנתו של מומחה התובעת שהתייחס בחוות דעתו המשלימה (סעיף ה) לעניין הקרקע והעלה שתי אפשרויות, שלא נסתרו, להסבר של הפרש הגובה (עמ' 9 לחוות הדעת) וחיווה דעתו לגבי שינויים אפשריים בהפרשי הגובה, כדלקמן: "מצבים אלה אינם משתנים בזמנים שלאחר הריצוף אלא בסמוך. משמרכז הלימודים פעל שנים לפני מועד התאונה, הרי שניתן להניח בסבירות גבוהה ביותר שבין מועד התאונה לבין מועד ההבחנה של התובעת ולאחר מכן מועד הבדיקה שערכתי, לא נעשה שינוי. ומכל מקום על פי הוראות הל"ת על התא וחלקיו כולל המכסה לעמוד בפני עומסי קרקע".
    בחקירתו הנגדית הוסיף מומחה התובעת והסביר, בהסבר מניח את הדעת, כי "זה לא ייתכן שיש תנודות של הקרקע, כי אם היו תנודות של הקרקע אז זה לא רק האריח הבודד הזה שאנחנו מדברים עליו, אלא היינו רואים לאורך כל השטח, הפרשי גובה בין האריחים. אין שום דבר כזה ולו אחד...הדבר הזה לא זז מילימטר." (עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 39-31).

24. שביעית, עוד לא מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבעת לפיה הותקן שיפוע תקני שככל הנראה התפורר עם הזמן. בהקשר זה ציין המומחה מטעם הנתבעת בחוות דעתו (סעיף 2.4.7) כי: "... סביר שבדיקת המומחה [של התובעת – מ.מ.ש] איננה מציגה את המצב שהיה במקום בעת התאונה הנטענת, שהרי ייתכן שבמשך שנה וחצי שעברו – חלקי בטון שהותקנו במקום ליצירת שיפועים בין פני הריצוף למכסה השקוע מעט – התפרקו ו/או התפוררו, ואם אכן הייתה ניתנת לי ההזדמנות לראות את המקום (כעשר שנים מאוחר יותר!) ברור לי שלא הייתי יכול ללמוד מהמצב במקום לאחר תקופה ארוכה כל כך, כולל בירור לגבי אחריות המתקינים". אף אם הייתי קובעת כי קיימות שאריות יציקת בטון בשיפועים המלמדים על תיקון הפרשי גובה כמתחייב בתקן, בהינתן שמומחה הנתבעת לא ערך ביקור במקום ולא קבע כי הנתבעת אכן תיקנה את השיפוע וזה התפורר ואת המועדים לכך, קביעתו בהקשר זה הינה בגדר השערה וסברה בלבד, על כל המשתמע מכך. בנוסף, לא הובאה מטעם הנתבעת עדות רלבנטית ביחס לתיקון כלשהו שנעשה.

25. על כן, משהגעתי למסקנה כי יש להעדיף את חוות דעתו של מומחה התובעת ובשים לב לכך שגם מומחה הנתבעת אישר כי בין האריחים קיים הפרש גובה המנוגד לתקנות, שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי במקום הנפילה היה קיים מפגע בטיחותי המנוגד לתקנות בדמות הפרש גובה שהיה בין אריח רצפת המעבר לבין המכסה של תא תקשורת.

    האם התובעת נפלה עקב המפגע

26. בתצהירה פירטה התובעת את נסיבות התרחשות התאונה לפיהן נתקלה באותו הפרש גבהים בריצוף, נפלה ונחבלה.

27. אקדים ואומר, כי עדותה של התובעת הייתה קוהרנטית ויצרה עליי רושם אמין ומהימן ביותר ונתמכה בעדויות וראיות מזמן אמת.

28. התובעת הצהירה (סעיפים 8-6 לתצהירה) כך"התאונה אירעה במכללה בזמן הפסקה. הלכתי למזנון של המכללה כדי לרכוש שתיה, וכשחזרתי לכיתה, נתקלתי בהפרש גבהים שהיה ברצפה, איבדתי שיווי משקל ונפלתי. הרגל כאבה לי מאוד ולא יכולתי ללכת. המדובר היה בחצר מרוצפת של המכללה, בסמוך לקפיטריה, שתלמידים רבים עברו שם כל הזמן. רק לאחר התאונה שמתי לב שברצפה היה מותקן מכסה שהיה נמוך מן המרצפות, שיצר הפרשי גבהים, בגללם נפלתי. בזמן התאונה, כשחזרתי לכיתה מהקפיטריה, לא ראיתי את הפרשי הגבהים ברצפה. לא חשבתי שיהיו ברצפה הפרשי גבהים. המכללה היא מקום ציבורי בו עוברים סטודנטים רבים כל יום, ולא ציפיתי שיהיו שם הפרשי גבהים. לאחר התאונה הרבה אנשים ניגשו אלי כדי לעזור לי לקום, הציעו להזמין לי אמבולנס אבל אני לא רציתי, חשבתי שהכאב יעבור.".

29. בניגוד לטענת הנתבעת כי בחקירתה הנגדית, התובעת לא ידעה לתאר את מנגנון הנפילה וממה נפלה, התובעת הצהירה כאמור כיצד ארעה התאונה ובחקירתה הנגדית לא זכרה האם כשנפלה מישהו שהיא מכירה ראה את הנפילה ולא זכרה לאיזה כיוון נפלה – קדימה או לצד – זאת להבדיל מהיעדר תיאור באשר לנסיבות התאונה, או הסיבה לנפילה (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 17-8).

30. עדות התובעת נתמכה בעדותה של גב' סיגל אמויאל שחזתה באירוע הנפילה. בחקירתה העידה הגב' אמויאל כך "בשבוע השני ללימודים, כשעוד לא הכרתי את א', ירדתי למזנון בהפסקת 10, להביא לי כוס קפה. כשאני בדרכי חזרה לכיתה, ראיתי אישה שאני לא מכירה מועדת, נופלת. רצתי אליה, עזרתי לה לקום. ויש מעקה מצד ימין, עזרתי לה לגשת, לשבת. הגיע מישהו נתן לה כוס מים. זה החלק שלי בעדות." (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 31-25) ובהמשך העידה כי "סליחה אני שכחתי לציין נקודה מאוד חשובה. שבעצם כשהרמתי את א' כן אמרתי, יש פה פערים בגבהים. כן אמרתי לה "בטח שנפלת, יש פה, נפלת בגלל זה"." (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 35-33).
    בחקירתה הנגדית סימנה הגב' אמויאל את מקום הנפילה בסמוך למיקום המפגע, על גבי תמונה שהוצגה בפניה (נ/1) באופן הבא:

    

31. עדות התובעת נתמכה גם בעדותה של גב' עידית יציב, שהגם לא הייתה עדה ישירה לאירוע, התובעת סיפרה לה אודות האירוע בזמן אמת בסמוך לאחר התרחשותו וכלשונה "היא הגיעה פשוט מאוחר מההפסקה, אני הספקתי לדבר איתה, לדעתי, כמה דקות לפני שהתחיל השיעור. כשהיא נכנסה הבנתי שקרה משהו, כי היא נראתה לי אחרת, היא הייתה אדומה, כאובה ואז היא סיפרה לי." (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 16-13).

32. לעומת זאת, הנתבעת לא הציגה עדויות עובדתיות שעשויות להיות רלבנטיות על מנת לסתור את גרסת התובעת והעדות מטעמה. כך, לדוגמא, לא זומנו לעדות עובדים מטעם המכללה ואף לא הוגש תצהיר מטעמם מי מהם, הגם שכאמור, הנתבעת השיבה במכתבה מיום 14.1.2016 כי העניין בבדיקה. כידוע, מחדל מעין זה פועל לחובת הנתבעת ועל כך כבר נאמר "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 603 (1990(.

33. לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת כי עוד קודם לתאונה לקתה התובעת בחוסר יציבות וכי היא סובלת מחוסר שיווי משקל באופן שכיח ותדיר והייתה עשויה ליפול בשל כך. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי יש בטענה זו כדי לשנות ממסקנתי. בראש ובראשונה, הטבלה אליה הפנתה הנתבעת (בסעיף 23 לסיכומיה) בה צוין, בין היתר, כי מטרת הטיפול היא "הליכה ללא תחושת חוסר נוחות ויציבות בקרסול" – הינה מיום 31.7.2014, קרי מהתקופה שאחר התאונה ולא קודם לכן.
    שנית, טענת הנתבעת כי התובעת הייתה עשויה ליפול בשל בעיה רפואית קודמת, היא טענה רפואית אותה יש לתמוך בחוות דעת, אולם אף המומחה מטעם הנתבעת – ד"ר ביאליק – לא סבר כי לתובעת קיים עבר רפואי קודם בקרסול בעטיו התרחשה התאונה. גם המומחה מטעם בית המשפט ייחס את הנכות של התובעת לחוסר יציבות בקרסול כתוצאה מהתאונה והצדדים לא ביקשו לחקור אותו אודות חוות דעתו.

34. עוד לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת כי נסיבות האירוע כלל לא הוכחו וכי גרסת המפגע גובשה בדיעבד, מאחר בתיעוד הרפואי בסמוך לאחר האירוע ובכל המסמכים הרפואיים והתלונות במהלך שנה וחצי מאז האירוע - לא מופיע אזכור למפגע או לנסיבות מיוחדות של היתקלות בהפרש גבהים, כך גם במכתב הפניה הראשון למכללה בו צוין כי "מרשתנו נפגעה בשטח המכללה" - ורק במכתב מאוחר יותר מיום 27.1.2016 נטען לראשונה כי התובעת נפלה עקב הפרשי גבהים. בנסיבות העניין לא מצאתי כי יש בכך כדי לשנות ממסקנתי.

35. אין חולק שלרישום הרפואי הראשוני יש חשיבות רבה בהוכחת אופן קרות האירוע ו"כבר נקבע כי בהוכחת הארוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה שברישומי בית החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי הניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדויקים" (ת"א (נצ') 1105-01 אבו ליל מוחמד נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ, (נבו 23.4.2007); ע"א (חי') 2018-04 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (נבו 7.11.2004)).

    עם זאת, יש לזכור כי לא תמיד הרישומים הללו מקיפים או מדויקים באופן מלא. לעיתים, הרישום הרפואי עשוי להיות חסר ביחס לפרטי התאונה או סיבתה (כמפורט בת"א (שלום חי') 40559-03-16 א. ו נ' עיריית קריית אתא (נבו 19.09.2017)). במקרים כאלה, נדרש בית המשפט לבחון את מכלול הראיות כדי להגיע למסקנה בדבר נסיבות האירוע.
    אמנם על פי הפסיקה קיימת חשיבות לתיעוד רפואי ראשוני, הנתפס כתיאור אותנטי של נסיבות האירוע. יחד עם זאת, יש לבחון את הנסיבות בכל מקרה ובפרט את טיב הפגיעה ועוצמתה, יכולתו של הנפגע להקפיד על ניהול הרישום וכן מודעותו לחשיבות התיעוד המדויק של נסיבות התאונה בזמן אמת.
    קיומו של רישום רפואי חסר או בלתי מדויק אינו נדיר כלל, כפי שנדון בפסיקה ונקבע כי "רישום רפואי אינו חזות הכל, וניתן לומר שקיימת ידיעה שיפוטית שלעיתים לא כל הנאמר בעת ביקור אצל רופא אכן נרשם במסמך הרפואי ולא תמיד בעלי דין מודעים לחשיבות הרישום באותו הרגע ואף לא חשים בנוח לבקש מהרופא לתקן את הרישום." (ת.א. (קריות) 51776-03-11 בחר נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (נבו 13.12.2014); ת.א. 70321-10-18 פלונית נ' עיריית גבעתיים (נבו 16.12.2021); ת.א. (שלום נצ') 25717-08-10 שיבלי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו 28.6.2014); ת.א. (שלום חי') 18524-06-19 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (נבו 3.2.2022); ת.א. (שלום טב') 9748-04-19 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (נבו 28.2.2022); ת.א. (ת"א) 47679-10-12 מסארוה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (נבו 17.6.2015); ת"א (שלום ת"א) 2217-08-22 פלונית נ' לירן עתניאל (נבו 3.5.2026)).

36. בענייננו, איני סבורה כי יש באותם רישומים רפואיים ראשוניים המציינים רק את עצם הנפילה כדי לקעקע את עדות התובעת. נוכח הנסיבות בהן הגיעה התובעת לטיפול רפואי, אני סבורה כי ניתן לקבל את גרסתה בנוגע לכך שבמידע הרפואי הראשוני לא נכללה התייחסות לשאלה מדוע קרתה התאונה ובנסיבות אלה קיים קושי לדרוש מהתובעת כי תקפיד על פרטי הרישום ותוודא את רישום פרטי האירוע אשר אינם רלוונטיים לטיפול הרפואי גרידא.

37. הגם שבהפניה למיון מיום האירוע צוין כי "סיבת הפנייה: חבלה – ברגל" (עמ' 31 לראיות התובעת) ולא צוין בדיוק מה קרה לפרטי פרטים, ברישום בקופת חולים כחודש לאחר התאונה צוין כי "ב- 30/06/2024 בזמן הליכה נקעה את הקרסול הימני" (עמ' 79 למוצגי נתבעת) ותיאור זה מציין את אשר קרה מבחינה רפואית. בנוסף, כאמור עדותה של התובעת בנוגע לנסיבות התאונה אינה עדות יחידה והיא נתמכה כאמור בעדויות נוספות שלא נסתרו והיו אמינות ועקביות ואני סבורה כי יש לתת להן משקל ניכר.

38. לאור האמור, אני קובעת כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי נפלה כתוצאה מהמפגע בדמות הפרשי הגבהים בין אריח הריצוף לבין מכסה תא התקשורת.

     

    האחריות הנזיקית

39. על פי החוק והפסיקה, על בעל מקרקעין ועל המחזיק בהם מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי מבקרים בשטחם, למנוע מפגעים וסיכונים בלתי סבירים (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, לז(1) 113 (1982) (להלן: "עניין ועקנין") וכן ע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (נבו 18.2.2016)). אין מחלוקת כי הנתבעת 1 החזיקה במקרקעין בזמנים הרלבנטיים לתביעה.

40. עילת התביעה בענייננו היא עוולת הרשלנות, המוגדרת בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). על פי פסיקת בית המשפט יש לבחון אם כן האם התקיימה חובת אחריות מושגית וקונקרטית בין הנתבעת לבין התובעת והאם יש קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק (עניין ועקנין).

41. בענייננו, בזמנים הרלבנטיים לתביעה הייתה המכללה בעלת השליטה והמחזיקה במקום שבו ארעה התאונה, היא הפעילה במקום את המכללה, פיקחה על המקום ובהתאם חלה עליה חובת זהירות מושגית כלפי צדדים שלישיים המבקרים בו (ע"א 343/74 גרובנר נגד עירית חיפה פ"ד ל(1) 141); ע"א 683/77 ברוק נגד עיריית תל אביב - יפו, פ"ד לד(1) 157, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נגד תנעמי, פ''ד נח(1) 1, ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נגד מימוני (נבו 14.12.2006) ע"א 1531/04 סידי נגד מלכה (נבו 19.2.2007); ת"א (שלום קריות) 42290-01-16 פלוני נ' מכללת רמות בע"מ(נבו 24.10.2018)).

42. כידוע, חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת לפי מבחן הצפיות ובהתאם, המכללה הייתה יכולה לצפות שקיומו של מפגע בחצריה עלול להכשיל את ההולכים שם באופן בו הם עלולים להיפגע ובהתאם היה עליה לנקוט בפעולות המתחייבות על מנת למנוע מפגעים ולשמור על בטיחות באי המקום, כגון יצירת שיפוע או כבש במקום המפגע.

43. כאמור, במקרה דנן מדובר בהפרשי גבהים בריצוף שנבנה בניגוד לתקן ויצר סיכון בלתי סביר שהתממש ולפיכך מתקיימת חובת זהירות קונקרטית שהופרה על ידי המכללה. בנוסף, מאחר וכאמור הפרשי הגבהים מנוגדים לדין, אזי הפרה זו מהווה גם הפרת חובה חקוקה. לפיכך אני קובעת כי יש להטיל על הנתבעת 1 אחריות למפגע בגינו נפלה התובעת.

    אשם תורם

44. בהתאם להוראות סעיף 68(א) לפקודה והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בבואו של בית המשפט לקבוע קיומו של אשם תורם הוא בוחן את נסיבות העניין ואם נהג הנפגע כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה לפי מבחן האדם הסביר, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (נבו 2.12.2009); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

45. בענייננו, האירוע אירע בשעות הבוקר בתאורה מלאה (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 22-21). אמנם התובעת לא הלכה במקום מספר רב של פעמים במועד התאונה, שכן האירוע התרחש בהפסקה הראשונה בשבוע השני ללימודיה במכללה (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 11) וככלל לא מצופה מסטודנט ללכת כשעיניו בקרקע וכאמור, על הנתבעת חלה החובה העיקרית להעמיד לטובת באי המקום את הריצוף בחצריה נטול ממפגעים – אולם מאידך, על הבאים בשערי המכללה להשגיח השגחה סבירה בסביבתם. מהתמונות שהוצגו בפניי ניתן להתרשם כי אותו מכסה התא היה גלוי לעין במקום בו שדה הראיה היה פתוח ולפיכך, מצאתי לנכון להטיל על התובעת שיעור אשם תורם ברף מתון ובשיעור של 15%.

    סוגיית הנזק

    הנכות הרפואית

46. לאחר האירוע, טופלה התובעת במרכז הרפואי "העמק" ואובחנה עם חבלה בקרסול ימין. התובעת סבלה מכאבים וטופלה בפיזיותרפיה ואובחנה עם קרע של רצועת ATFL ושבר תלישה מנותק של עצם ה-Tallus.

47. בהמלצת רופאיה, ביום 20.1.2016 עברה התובעת ניתוח בו טופל הנגע הסחוסי שהתפתח ובקרסול הותקנו שני מסמרי קירשנר (KW) ועוגן (Arthrex 3.0). עם סיום הניתוח נותרה התובעת עם גבס במשך כשבועיים ולאחר מכן עם מגף הליכה, כאשר נאסרה עליה הדריכה.
    ביום 9.3.2016 אובחן כי אזור פצע הניתוח לא התרפא והתגלה זיהום בגינו אושפזה התובעת. מאחר והזיהום לא חלף, התובעת אושפזה שוב למשך שבעה ימים שלאחריהם שוחררה עם סד גבס.

48. התובעת צירפה חוות דעת ערוכה ע"י ד"ר ולנטין ז'טלני אשר העריך את נכותה הצמיתה בשיעור של 31.6% בשל הגבלה בתנועות קרסול ימין, השפעה על כושר הפעולה שהנזק במשטח הפרקי בעצם הטאלוס גורם ובשל הנזק העצבי שנגרם בעקבות הצלקות בקרסול.

49. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית ערוכה ע"י ד"ר ביאליק אשר העריך בעניינה נכויות בשיעור של 10% בגין השפעה קלה של תוצאות האירוע על כושר הפעולה הכללי.

50. לאור הפערים בין חוות הדעת, מוּנה ד"ר אורי אופנהיים כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). המומחה קבע בחוות דעתו כי לתובעת נכות בשיעור של 10% בשל פגיעה סחוסית במפרק הקרסול עם הגבלת תנועה קלה לפי סעיף 35(1)ב לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") וכן נכות בשיעור של 3% בשל אי יציבות תפקודית ופגיעה ידועה ברצועת בקרסול (כאשר המומחה הסביר כי מכיוון שלא קיימת בתקנות תקנה מפורטת לעניין אי יציבות הקרסול, הוא נעזר בקובץ תקנות הנכים של אגף השיקום, בו קיים סעיף מפורט, הדן באי יציבות בגלל פגיעה רצועתית בקרסול וקבע את הנכות לפי סעיף 48(3)ב'). בשקלול, שיעור הנכות הרפואית לפי המומחה הינו 12.7% נכות.

51. כידוע, ככלל יאמץ בית המשפט את חוות דעתו של המומחה שמוּנה מטעמו, אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים סטייה ממנה (ע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון מסארווה (נבו 23.3.2014)). לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחה, מצאתי כי זו מבוססת ומנומקת היטב וממילא האמור בה לא נסתר על ידי מי מהצדדים והם לא ביקשו לחקור את המומחה אודותיה.

52. לפיכך, לא מצאתי לסטות ממסקנות המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו ואני קובעת כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת בגין התאונה הינה בשיעור של 12.7%.

    הנכות התפקודית

53. לטענת התובעת, מאחר ותפקידה דרש הליכה מרובה ומאחר ופגיעות אורתופדיות הן תפקודיות מטבען, קל וחומר אצל אנשים שתפקידם כרוך בהליכה מרובה כדוגמתה, אזי הנכות התפקודית עולה על זו הרפואית ולכן עתרה לקבוע את נכותה התפקודית בשיעור של 20%.

54. מנגד, לטענת הנתבעת, הנכות הרפואית אינה תפקודית כלל, זאת בשים לב לעיסוקה המקצועי של התובעת - כמנהלת חינוך לגיל הרך – אשר הינו תפקיד ניהולי במהותו ואינו דורש מאמץ פיזי חריג, או עבודה פיזית מאומצת ואין כל קשר סיבתי בין הנכות הרפואית הקלה בקרסול לבין יכולתה להמשיך לבצע את עבודתה; התובעת הודתה בדיון כי לא לקחה ימי מחלה והמשיכה לעבוד באופן רציף אף לאחר הפגיעה; התובעת לא הגישה תיעוד רפואי כלשהו לאחר שנת 2017 על אף שראיותיה הוגשו בשנת 2025; לתובעת עבר רפואי עשיר של מגבלות רפואיות בקרסוליים, חוסר יציבות ובעיות בגב וככל שקיימת מגבלה תפקודית הרי שאין קשר לתאונה זו; התובעת שבה לעבודתה כפי שעבדה לפני התאונה ובאותה רמת שכר וככל שחלו שינויים בהיקף עבודתה, אלו אינם קשורים לתאונה אלא לנסיבותיה האישיות.

55. הלכה היא כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על בסיס מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. יש לבחון את השפעת הנכות הרפואית שנקבעה על נפגע מסוים וכן יש ליתן את הדעת לאופי הפגיעה והיקפה, תוך התחשבות בגיל הנפגע, השכלתו וכישוריו ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע. לראיות המעידות על השלכה תפקודית, כגון שינוי בשכר, יינתן משקל ממשי (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (נבו 8.6.1995) (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (נבו 21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו 23.8.2010)).

56. במקרה דנן, התובעת פירטה בתצהירה ובעדותה את מגבלותיה ומכאוביה בעקבות התאונה. התובעת הצהירה (סעיף 29 לתצהירה) כי כתוצאה מהתאונה עברה טיפולים רבים וצרכה משככי כאבים, ללא הועיל ובאשר להשפעת הנכות עליה הצהירה (סעיף 18 לתצהירה) כי "אני סובלת מכאבים בקרסול ימין כל הזמן. כשאני הולכת למרחקים די קצרים הקרסול מתחיל להתנפח לי, הכאבים מתגברים ואני זקוקה להפסקה. קשה לי מאוד לעלות ולדרת במדרגות, זה מגביר את הכאבים ואני בדרך כלל משתמשת בגרב אלסטית כדי להקל על הכאב ולהוריד את הנפיחות. הגרב עוזרת בקצת. קשה לי מאוד לסובב את הקרסול ימינה ושמאלה, זה גורם לי לכאב. קשה לי להניח את הרגל על הצד בו עברתי ניתוח. גם זה גורם לי לכאב. מאז התאונה אני סובלת מחוסר יציבות של הקרסול. אני סובלת מירידה בתחושה בחלק החיצוני של הקרסול ועד לאצבעות, הדבר לא נעים לי בכלל ובמיוחד כשאני צריכה לנעול נעליים או לגרוב גרביים, המגע של הרגל עם נעל ממש מפריע ולא נעים. בשל התאונה קשה לי להרים משקלים כגון קניות, תיק כבד וספרים ועוד. בנוסף, הכאב גורם לי לפגיעה בריכוז ומקשה עלי מאוד ביום יום במיוחד בעבודה. מאז התאונה אני לא נועלת נעלי עקב. ביתי... התחתנה ביום 24.8.23 ואפילו בחתונה שלה לבשתי שמלה וסנדלים פתוחות. אציין שבחופה לבשתי אוברול ונעל סגורה אך מיד לאחר החופה החלפתי לסנדלים.".

57. התובעת בעלת תואר ראשון בחינוך לגיל הרך ותואר שני בייעוץ חינוכי. עובר לתאונה עבדה התובעת כמנהלת מערכת חינוך לגיל הרך בשני קיבוצים במקביל: בקיבוץ X ובקיבוץ X, בהיקף משרה של 110%.
    בשנים שלאחר התאונה חלו שינויים בעיסוקה של התובעת, תנודות בשכרה וירידה בהיקף משרתה. בשנה"ל שהחלה בסמוך לאחר התאונה, עבדה התובעת רק בקיבוץ X ולא עבדה כלל בקיבוץ X. בהמשך, בחודש 7/2015 יצאה התובעת לתקופת אבטלה, בחודש 1/2016 עברה את הניתוח הראשון ובחודש 4/2016 עברה את הניתוח השני, שלאחריהם שהתה בתקופת אי כושר.

58. התובעת הצהירה (סעיף 22 לתצהירה) כי בשנה"ל שהחלה בחודש 9/2017 ובשנה שלאחריה, היא כבר לא יכלה לעבוד כמנהלת מאחר ו"ההתרוצצויות היו קשות לי" והיא מצאה עבודה כיועצת חינוכית בתיכון קולינארי "X" בX, כאשר העבודה כיועצת הייתה קלה לעומת עבודתה כמנהלת, עם פחות התרוצצויות, אולם שכרה נפגע.
    בשנה"ל 2018/19, 2019/20, ו- 2020/21 שבה התובעת לעבוד כמנהלת מערכת חינוך בקיבוץ X והצהירה (סעיף 23 לתצהירה) כי "היה לי קשה עם הרגל, אבל הייתי חייבת להשתכר שכר גבוה יותר".
    בין השנים 2023-2022 התובעת לא עבדה מאחר ובעלה חלה והיא נאלצה להתפטר על מנת להיות לצידו. לאחר פטירתו המצערת של בעלה, חלתה התובעת ועברה ניתוח וטיפולים, כך שבפועל היא לא עבדה עד סוף שנת 2023.
    בחודש 1/2024 שבה התובעת לעבודה, בתחילה במקום עבודה אחד כמרצה לחינוך בגיל הרך במכללת X ומחודש 4/2024 החלה לעבוד במקביל בעבודה נוספת במרכז קהילתי כמדריכה חינוכית של הצוות והמנהלת.

59. מכלל הראיות שהוצגו בפניי ניתן להסיק כי לנכותה האורתופדית השפעה תפקודית על התובעת. סקירת קורותיה התעסוקתיים לאחר התאונה מלמדת על פגיעה תפקודית וגריעה מכושר השתכרותה בשיעור משמעותי. בנוסף, בסמוך לאחר התאונה נאלצה התובעת לצמצם את עבודתה כמנהלת לקיבוץ אחד ובהמשך הפסיקה לעבוד בתחום הניהול ועברה לעבודה כיועצת חינוכית. לאחר מכן, ניסתה התובעת לשוב ולעבוד בעיסוקה כמנהלת על מנת להשביח את שכרה ולהקטין ככל האפשר את נזקה, אולם היא לא הצליחה להתמיד בכך והפסיקה לעבוד כמנהלת והחלה לעבוד במקביל בשתי עבודות כמרצה וכמדריכה חינוכית, בשכר הנמוך בהשוואה לשכרה עובר לתאונה.
    בניגוד לטענת הנתבעת כי אופייה התעסוקתי של הנתבעת בתחום הניהול אינו דורש מאמץ פיזי חריג או עבודה פיזית מאומצת, בתצהירה (סעיפים 21-20) פירטה התובעת בהרחבה את אופי העבודה של מנהלת חינוכית בקיבוץ, הכרוך בהליכה מרובה בשונה מעבודת מנהלת בעיר והסבירה מדוע מגבלותיה כתוצאה מהתאונה אינן מאפשרות לה להמשיך בעבודה זו, הכרוכה ב"התרוצצויות", כלשונה.

60. מנגד, הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי לתובעת עבר רפואי עשיר של מגבלות רפואיות בקרסוליים, חוסר יציבות ובעיות בגב וכי ככל שקיימת מגבלה תפקודית הרי שאין קשר לתאונה זו וכאמור, המומחה מטעמה לא ציין בחוות דעתו כי לתובעת יש מגבלות נוספות זולת הנכות כתוצאה מהתאונה.

61. לפיכך, על יסוד מסקנות המומחה מטעם בית המשפט, קורותיה התעסוקתיים של התובעת מאז התאונה ועד היום, להפחתה בשכרה והיקף משרתה לאורך השנים, שוכנעתי כי ההשפעה התפקודית של הנכויות שנותרו לתובעת בעקבות התאונה גבוהה מסך הנכויות (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי נ' טוויג (נבו 31.7.2014); ת"א 33863-02-19 נ.ר. נ' הפול חברה לביטוח בע"מ (נבו 19.8.2020)) וכי הנכות הרפואית שנותרה לתובעת בעקבות התאונה אינה משקפת כראוי את הפגיעה התפקודית שנגרמה לה ולמגבלות שנותרו לה ולכן יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על 17% נכות.

62. מכאן אפנה לכימות הנזק, כאשר תמצית טיעוני הצדדים בשאלת הנזק תובא להלן אגב דיון בכל רכיב מרכיבי הנזק.

     

    ראשי הנזק

63. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלבנטיים הנדרשים:

    התובעת ילידת: X.X.1964
    מועד התאונה: 30.06.2014
    גיל התובעת בעת התאונה: 50
    גיל התובעת כיום: 62.5
    שיעור הנכות הרפואית: 12.7%
    שיעור הנכות התפקודית: 17%

    
    בסיס השכר

64. את בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי התובעת יש לקבוע בהתאם ובהשוואה לשכר שהתובעת השתכרה בפועל עובר לתאונה.

65. הלכה פסוקה היא, כי בעת עריכת חישוב הנזק יש ליתן את הדעת לא רק לשכר הממשי שהפסיד הנפגע, כי אם גם לתנאים הסוציאליים הנלווים לו, לרבות הכנסה מקרן השתלמות וקופות גמל (ע"א 4312/92 צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ נגד רולל ואח' (נבו 19.06.1995), פסקה 3; ת.א. (מחוזי-ירושלים) 15026-03-12 עיזבון המנוח ארטור רייזין ז"ל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו 22.8.2016; ת"א (שלום הרצ') 754-08-12 ד.פ נ' פבל אוסטפנקו(נבו 8.12.2016)).
    בענייננו, ניתן ללמוד על ההכנסה מקרן ההשתלמות מתלושי המשכורת שצירפה התובעת משכרה עובר לתאונה בקיבוץ X ומשכך, מצאתי להביאה בחשבון בקביעת בסיס שכרה.

66. התובעת צירפה תלושי שכר להוכחת נתוני השתכרותה. בשים לב לכך שהתאונה התרחשה בסוף חודש 6/2014, מהנתונים שהוצגו בפניי נלמד כי עובר לתאונה השתכרה התובעת מעבודתה בקיבוץ X שכר חודשי ממוצע בסך של 7,929 ₪ (כולל הפרשת המעסיק לקרן השתלמות ובהתאם לסכומים מצטברים לחודש 6/2014) ומעבודתה בקיבוץ X השתכרה שכר חודשי ממוצע בסך של 5,997 ₪ (בהתאם לנתונים מצטברים לחודש 6/2014) ובסך הכל התובעת השתכרה סך של 13,926 ₪ לחודש ובשערוך למועד מתן פסק הדין סך של 16,077 ₪ ולפיכך, בסיס השכר יועמד על סכום זה.
    התובעת לא הוכיחה בראיות מתאימות את טענתה כי שכרה צפוי היה לעלות ובאיזו שיעור ולפיכך לא מצאתי לנכון לקבוע את בסיס השכר בגובה של 18,000 ₪.

     

    הפסד שכר לעבר

67. כידוע, הפסדי עבר הינם בגדר "נזק מיוחד" שיש להוכיחו בראיות, שכן לאור טבעו ואופיו ניתן בדרך כלל להציגו במדויק (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי ואח', פ"ד לט(1), 477, 489).

68. לטענת התובעת, במשך כ-7.5 שנים (ממועד התאונה ועד לסוף שנת 2021, אז למרבה הצער חלה בעלה) עולה תמונה של גריעה מתמשכת ורצופה בשכרה שאינה מקרית וגם בחזרתה לעבודה, לאחר פטירת בעלה (בחודש 1/2024) שכרה עדיין נמוך באופן ממשי משכרה עובר לתאונה.
    מנגד, לטענת הנתבעת, התובעת לא הוכיחה כי הפסקת עבודתה בקיבוץ X נבעה מן התאונה וממילא, התובעת הודתה כי לא נעדרה מעבודתה עקב התאונה ולא ניצלה ימי מחלה בגינה; העובדה שהתובעת החלה בלימודי תואר שני יש בה כדי להוות הסבר חלופי וסביר לשינויים התעסוקתיים שחלו בחייה; לא הוכח קשר סיבתי בין הפסקת עבודתה לבין התאונה ביחס לכל התקופה; יש לחשב את הפסדי השכר לעבר לתקופה שמיום הניתוח הראשון (20.1.2016) למשך חמישה חודשים בלבד ולהעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך כולל של 67,500 ₪.

69. לאחר עיון בראיות ובנתונים שהוצגו בפניי ובשים לב לתנודות בשכרה במהלך השנים, הפסד שכרה של התובעת יחושב תוך חלוקה לתקופות הבאות:

70. 1.9.2014 – 30.6.2015 (10 חודשים) - התובעת עבדה באותה שנה"ל רק בקיבוץ X והפסיקה לנהל במקביל את המסגרות החינוכיות בקיבוץ X.

71. לאחר עיון בטענות הצדדים, שוכנעתי כי כתוצאה מהתאונה במועדים אלו התובעת נאלצה לוותר על עבודה באחד הקיבוצים ועל כן היא זכאית לפיצוי בהתאם.

    התובעת הצהירה (סעיף 20 לתצהירה) כי: "שני הקיבוצים מצויים במרחק של כ-9 ק"מ זה מזה. תפקידי היה מנהלת מערכת החינוך לגיל הרך. מדובר בתפקיד מקביל של מנהלת בית ספר בעיר. מדובר היה בשני קיבוצים ובכ-150 תלמידים בגילאי לידה עד 6 שנים. כל מערכת חינוך בכל אחד מן הקיבוצים כוללת מספר מסגרות חינוכיות: בית תינוקיה, פעוטון, גנון וגנים. בניגוד לעיר, הקיבוצים בנויים כך שמסגרות החינוך מתפרשות על פני איזורים ומיקומים שונים בקיבוץ, כך שהתפקיד שלי היה כרוך בהליכה מרובה, ממסגרת אחת לשניה..." ובהמשך (סעיף 21 לתצהירה): "בשל מצבי הגופני, בשנת הלימודים שהחלה בחודש 09/2015 [צ.ל. 09/2014 – מ.מ.ש] המשכתי רק במסגרת אחת בX. גם במסגרת אחת התקשיתי לתפקד מאוד בשל מצב הקרסול ובחודש 07/2015 יצאתי לאבטלה...". בהקשר לעבודתה כמנהלת, התובעת העידה כי: "ניהלתי בX, סיימתי, עזבתי את X היה לי קשה לנהל את שתי המערכות בהליכה בין כל היחידות. צריך להבין איך בנויה מערכת חינוך בקיבוץ. זה לא בניין, זה לא מעון." (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 10-8).
    הגם שבאותה תקופה התובעת לא לקחה ימי מחלה, מקובלת עלי עדותה כי היא התאמצה ועבדה קשה (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 30-24).

72. לאור עדות התובעת שלא נסתרה ובשים לב לכך שבתקופה זו התובעת טרם עברה הליך ניתוחי שעשוי היה להקל על כאביה, אני סבורה כי קיים קשר סיבתי בין הפסקת עבודת התובעת בקיבוץ X לבין פגיעתה כתוצאה מהתאונה. לפיכך, הפסד שכרה ביחס למועדים אלו יחושב כסך של 5,997 ש"ח (השכר שהרוויחה בקיבוץ X עובד לתאונה) במכפלת 10 חודשים ובסך הכל: 59,970 ₪.

73. 1.7.2015 – 31.8.2016 (14 חודשים) – כאמור, בשנה"ל זו עברה התובעת שני ניתוחים (בימים 20.1.2016; 1.4.2016) ולא עבדה. מחודש 7/2015 ועד חודש 1/2016 קיבלה התובעת דמי אבטלה ובין הימים 31.5.2016-20.1.2016 הוכרה כנכה 100% בנכות כללית וקיבלה קיצבה מלאה מהמל"ל.

74. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שהוצגו בפניי, לא מצאתי לנכון להורות על פיצוי התובעת בגין הפסקת עבודתה בין החודשים 7/2015 – 1/2016. בחודשים אלו קיבלה התובעת דמי אבטלה ובמסמכי התביעה שהגישה למל"ל לנכות כללית (עמ' 118 לראיות הנתבעת) כשנדרשה לפרט עבור תעסוקתה ב-15 חודשים האחרונים, התובעת הציגה מצג כי "עבדתי והפסקתי לעבוד, פרט את הסיבה סיימתי קדנציה – פיטורין", משמע הצהירה כי הפסקת העבודה לא היתה כתוצאה התאונה, אלא כתוצאה מפיטורים.
    לפיכך, הפסד שכרה יחושב בגין התקופה שלאחר הניתוח, עבורה הוצגו אישורי אי כושר ל – 173 ימים (5.77 חודשים; נספח כ"ח לראיות התובעת) ובסך הכל 92,764 ₪ (=16,077X5.77).

75. 1.9.2016 – 31.12.2021 (64 חודשים) – כאמור, בחלק מתקופה זו עבדה התובעת כיועצת חינוכית ולאחר מכן, חזרה לעבוד בתפקיד מנהלת מערכת חינוך. בשים לב לכך שבתקופה שהתובעת עבדה כיועצת חינוכית, היא הייתה סטודנטית לתואר שני בייעוץ חינוכי ולאור התנודות והשינויים בשכרה בתקופה זו, כך שבחלק מהחודשים הוכח הפסד בשכרה ובחלק מהחודשים (בעבודתה כמנהלת) הגם שחלה עליה בשכרה, היקף משרתה היה נמוך בהשוואה לזה של לפני התאונה, מצאתי לנכון לקבוע את הפסד השכר בסך של 174,918 ₪ (המבטא מכפלה של שיעור הנכות התפקודית בבסיס השכר ולמשך 64 חודשים).

76. 1.1.2022 – 31.12.2023 (24 חודשים) – התובעת לא עתרה לפיצוי בגין הפסד שכר בתקופה זו.

77. 1.1.2024 – 1.4.2025 (15 חודשים) – כאמור, בתקופה זו שבה התובעת לעבוד כמרצה לחינוך בגיל הרך ובמקביל בעבודה נוספת במרכז קהילתי כמדריכה חינוכית של הצוות והמנהלת.

78. בדו"ח רציפות שצירפה התובעת ניכר הפסד בשכרה עד לחודש 3/2025. לכן, ההפסד בגין תקופה זו יחושב בהתאם למכפלת שיעור הנכות התפקודית בבסיס השכר, למשך 15 חודשים ובסך הכל 40,996 ש"ח.

79. לפיכך, הפסד השכר בגין העבר הינו בסך כולל של 368,648 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך כולל של 426,397 ש"ח. בצירוף פנסיה בשיעור של 12.5% סך כולל של 479,697 ₪.

     

    הגריעה מכושר ההשתכרות

80. ככלל, אין בהכרח התאמה בין הפסד כושר ההשתכרות ולבין שיעור הנכות הרפואית והנכות התפקודית, כשם שאין בהכרח התאמה בין שתי האחרונות עצמן (עניין גירוגיסיאן הנ"ל). אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד תוך התחשבות בכלל הנסיבות.

81. כאמור, מהנתונים שהוצגו בפניי נלמד כי גם כיום שנים לאחר התאונה, שכרה של התובעת לא השביח.

82. בניגוד לטענת הנתבעת כי לאחר התאונה שבה התובעת לעבודתה, הכנסותיה גדלו ולפיכך, בעתיד לא תחול עליה כל מגבלה או הפסד שכר - אזכיר כי על פי הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות, בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (נבו 23.11.1994)).

83. בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובעת היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומה, את גילה במועד התאונה ואת שנות העבודה שנותרו לה (ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537).

84. בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובעת ולמקצועה, למעט שנות העבודה שנותרו לה, לסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותה לאור שיעורה, טיבה וטבעה ולגילה במועד התאונה ולהפסדיה במהלך השנים שלאחר התאונה, מצאתי כי יש לקבוע לתובעת פיצוי בהתאם לתחשיב אקטוארי מלא בסך כולל של 137,897 ₪ (שכר של 16,077 ₪ במכפלת שיעור הנכות התפקודית ומקדם היוון לארבע וחצי שנים (50.4547)) ובצירוף פנסיה בשיעור של 12.5% סך כולל של 155,134 ₪.

     

     

     

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

85. התובעת עתרה לפיצוי בסך של 150,000 ₪. לטענתה, במצבה לאחר הפגיעה היא הייתה זקוקה לעזרה מבעלה, סבלה משבר תלישה, קרע ברצועה ושינויים ניווניים בקרסול שהקשו עליה בדריכה ובהליכה עד לניתוח שנערך שנה וחצי לאחר התאונה; יש לקחת בחשבון את היותה אלמנה, שכן יהא עליה להיעזר יותר בצד שלישי תמורת שכר.

86. מנגד, לטענת הנתבעת התובעת לא הציגה ראיה לעזרה הנטענת ולפיכך, אין מקום לפצותה בגין ראש נזק זה.

87. הלכה היא, כי עזרת הזולת שניתנה על ידי קרוב משפחה של הניזוק אינה מהווה עילה לשלילת פיצוי בגין רכיב זה (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח(1), 277, 279) ויש לבחון האם היה הניזוק זכאי לקבלה ולא אם ניתנה בפועל.

88. בשים לב למאפייני הנכות, לגילה של התובעת ולמצבה המשפחתי והתרשמותי מפגיעתה, סביר להניח שהתובעת נזקקה לעזרה בעקבות הפגיעה בקרסול, הניתוחים והאשפוזים בעקבותיהם ויש מקום לפסוק פיצוי בגין שווי עזרה שניתנה לה וכן בגין העזרה שתזדקק לה בעתיד.

89. לפיכך, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים שצוינו לעיל, עזרה זו מוערכת בסכום גלובלי, לעבר ולעתיד בסך של 40,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות וניידות

90. התובעת זכאית לקבל החזר הוצאות רפואיות הכלולות בסל הבריאות. על אף האמור, אין אלה מכוסות במלואן ואף ייתכן כי התובעת תידרש להוצאות שאינן מכוסות (ע"א 4986/91המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום(נבו 22.3.1994)).

91. התובעת עותרת לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך כולל של 140,000 ₪ לעבר ולעתיד. לטענתה, היא תושבת קיבוץ X, על קו הגבול עם ירדן באזור בית שאן, המרוחק כ-80 ק"מ מבית החולים "העמק" בעפולה ויש לקחת בחשבון שהוציאה הוצאות כדי להגיע לטיפולים ולבדיקות שעברה אצל רופאים בתל אביב, כפר סבא, בית שאן ועוד. התובעת צירפה קבלות בסך של כ-10,000 ₪.

92. מנגד, לטענת הנתבעת, אין לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה. למעלה מ-75% מהסכום הנתבע אינו נתמך בקבלות, חשבוניות וכו' והתובעת לא הציגה תשתית ראייתית לקשור בין ההוצאות הנטענות לבין התאונה ולא הוכיחה כי מדובר בהוצאות שהיו הכרחיות, סבירות הנובעות ישירות מהפגיעה הנטענת.

93. בשקלול האמור ובשים לב לקבלות שצורפו, מצאתי להעמיד ראש נזק זה בסך כולל של 20,000 ₪.

     

     

     

     

    נזק לא ממוני

94. בשים לב לאופי הפגיעה, לשני הניתוחים שעברה התובעת ולתקופת אשפוזה, אני מעריכה את הנזק הבלתי ממוני בסכום של 65,000 ₪.

     

    ניכויים

     

    ניכויי מל"ל

95. יש לנכות מסך הפיצוי את תגמולי המל"ל בסך של 2,594 ₪ שקיבלה התובעת בשנת 2016 (עמ' 301 לראיות הנתבעת) ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית – סך של 3,784 ₪. יובהר, כי לא מצאתי לנכון לנכות את תגמולי מל"ל שהתובעת קיבלה בשנים 2023-2022 (עמ' 304-302 לראיות הנתבעת) מאחר וכאמור, בתקופה זו לא נדרש וממילא לא נפסק לתובעת פיצוי.

     

    ניכוי השתתפות עצמית

96. לטענת הנתבעת 2, יש לנכות מסך הפיצוי לתובעת את ההשתתפות העצמית של הנתבעת 1 כאמור בפוליסה בין הנתבעות.

97. התובעת מצידה לא השיבה לטענת הנתבעת במסגרת סיכומי התשובה מטעמה ואין מחלוקת כי המבוטחת, נתבעת 1, נמצאת בהליכי פירוק.

98. בפוליסת ביטוח צד שלישי שהפיקה הנתבעת 2 לנתבעת 1 (עמ' 400 לראיות הנתבעת) צוין בפרק "השתתפות עצמית" כי "המבוטח יישא בסכום הרשום להלן מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישולמו על ידי המבטח עקב מקרה הביטוח המכוסה על פי פוליסה זו לגבי כל מקרה ביטוח בנפרד...השתתפות עצמית לביטוח צד שלישי: 3,985 .".

99. לכן חל במקרה זה סעיף 69 (א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 הקובע כי במקרה של פשיטת רגל או צו פירוק נגד המבוטח, זכויות המבוטח עוברות לצד שלישי אשר רשאי לתבוע את המבטח על פי זכויות אלה ובסיפת אותו סעיף נקבע כי טענה שהמבטח יכול לטעון נגד המבוטח תעמוד לו גם נגד הצד השלישי.
    לפיכך, בשים לב להוראות הפוליסה לעיל ולפסיקה דומה בעניין שניתנה אך לאחרונה (ת.א (חי') 44131-06-23 פלוני נ' א.נ.מ.נ מוריה - מרכז גריאטרי בע"מ (נבו 23.8.2026)) יש לנכות מסך הפיצוי את ההשתתפות העצמית בסך של 3,985 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום קרות הביטוח ועד למועד מתן פסק הדין, סך של 5,814 ₪.

     

     

     

     

     

    סיכום נזקי התובעת

סוף דבר

1. לאור מכלול האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

2. הנתבעת תשלם לתובעת, את נזקה בסך של 636,258 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6% מהפיצוי, בצירוף הוצאות חוות הדעת וכן הוצאות משפט (בהתאם לקבלות).

3. הסך האמור ישולם בתוך 30 יום מהיום בתוספת ריבית שקלית כדין ממועד פסק הדין ועד למועד הפירעון.

4. זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי מרכז לוד.

5. פסק הדין מותר בפרסום שעה שאינו כולל פרטים מזהים של התובעת.

    

    

    

   ניתן היום, ה' תשרי תשפ"ז, 16 ספטמבר 2026, בהעדר הצדדים.