פסק דין בתביעה לביטול הסכם ממון

 לפני תביעה לביטול הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין.

הרקע הצריך לעניין: 

1. הצדדים, בני זוג לשעבר, חרדים המשתייכים לזרם החסידי, נישאו בשידוך ביום 97.X.X. מנישואיהם נולדו להם ארבעה בנים, שלושה מהם בגירים ואחד קטין, נכון למועד חתימת פסק דין זה. ביום 11.6.25 התגרשו הצדדים זמ"ז.

    

2. לאחר נישואיהם, וכחלק מהסכמות התנאים לנישואין, נרכשה דירה על שם הצדדים ברח' X בעיר Y אשר מומנה בחלקה הגדול (אם לא במלואה) על ידי הורי התובע. בשנת 2002 מכרו הצדדים את הדירה ורכשו תחתיה ובעזרת הלוואת משכנתא דירה גדולה יותר ברח' Z בעיר Y (להלן: "הדירה ב- Z"). בשנת 2010 רכשו הצדדים דירה להשקעה בפרוייקט "A" (להלן: "דירת ההשקעה") ובשנת 2015 התקשרו בהסכם קבוצת רכישה לרכישת דירה ברח' B (להלן: "הדירה החלופית") אשר לצורך מימונה התכוונו למכור (ואכן מכרו בשנת 2021) את הדירה ב- Z. הדירה החלופית הורחבה ושופצה בעלויות גבוהות מאוד.

    

3. במהלך שנות נישואיהם התמודדו הצדדים עם קשיים שונים במערכת יחסיהם, אשר הובילו למעורבות של גורמי טיפול וייעוץ. משנת 2010 הנתבעת טופלה אצל מטפלת בשם הגב' ל' (להלן: "המטפלת"). בשנת 2011, פנו הצדדים למכון "רטורנו", מרכז גמילה מהתמכרויות (להלן: "רטורנו"). במסגרת זו, התובע קיבל טיפול, וכן התקיימו מפגשי אבחון משותפים לשני הצדדים. בנוסף, טופל התובע אצל ד"ר י', פסיכולוג קליני (להלן: "הפסיכולוג").

    

4. ביום 3.12.14 הגישה הנתבעת תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני בה טענה, בין היתר, שהתובע מתקשה "לתפקד כגבר", נעלם מהבית, סובל מהפרעת אישיות גבולית, מכור לשקרים ולפרונוגרפיה ומסתבך בחובות אותם לא פורע ונושים מתדפקים על דלתם ומאיימים על חייה (להלן: "תביעת הגירושין"). בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 15.1.15 היה התובע מיוצג על ידי עו"ד פ' (להלן: "עו"ד פ'") ואילו הנתבעת לא הייתה מיוצגת. בדיון הודיעו הצדדים על הסכמתם לנסות לשקם את הנישואין ולהגיע להסכם שלום בית. הנתבעת הדגישה "אם המעשים חוזרים על עצמם נעשה הסכם ונבוא לאשר אותו בבית הדין". בהתאם לכך, נקבע שהתיק בבית הדין הרבני יישאר פתוח למשך שישה חודשים על מנת לאפשר לצדדים להגיע להסכם שלום בית.

    

5. לאחר שלדברי הנתבעת חזרו המעשים על עצמם והתובע נעלם שוב מהבית (סעיף 12 לתצהירה) חתמו הצדדים ביום 29.4.15 על "הסכם גירושין ולחלופין שלום בית" בו הוסכם שעל אף הרישום הדירה ב-Z היא בבעלות בלעדית של הנתבעת (סעיף 9 להסכם) וכי הדירה החלופית ודירת ההשקעה יירשמו על שם הנתבעת בלבד ויהיו גם הן בבעלותה היחידה והבלעדית (סעיפים 5-8). כן הוסכם שלצורך ביצוע ההסכם יחתום התובע על ייפוי כח בלתי חוזר לטובת הנתבעת שיאפשר לה לרשום את הזכויות בדירת Z ובדירה החלופית על שמה (סעיף 9). עוד הוסכם שכל אחד מהצדדים יוותר עם הזכויות הסוציאליות והפנסיונות הרשומות על שמו (סעיף 15) ועם חשבון הבנק הרשום על שמו (סעיף 16). הוסכם גם שבמקרה של גירושין יעמוד חיוב התובע במזונות ומדור עבור ארבעת הילדים (שהיו אז כולם קטינים) בסך כולל של 9,500 ₪ (סעיף 20) (להלן: "ההסכם").

   ביום 5.7.15 אושר ההסכם וקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט זה (על ידי כבוד השופטת שמאי-כתב במסגרת תה"ס 32073-06-15).

    

6. לבקשת הנתבעת, שנתמכה בתצהיר התובע, נחתמה ביום 25.7.21 פסיקתה לפיה הדירה החלופית תירשם לבעלות הנתבעת, ולתובע לא תהיה כל זכות בה פרט למגורים כבר רשות כל עוד הצדדים נשואים.

   עם זאת, על אף ההסכם והפסיקתה, נרשמו הזכויות בדירה החלופית ביום 13.4.22 על שם שני הצדדים בחלקים שווים, שנטלו גם הלוואה משותפת מובטחת במשכנתא לצורך מימון הרכישה.

    

7. ביום 29.3.23 עתרה הנתבעת בתובענה לאכיפת ההסכם "בדבר עזיבת התובע את בית המגורים" (תה"ס 67524-03-23 שנמחקה בהסכמה ביום 28.5.25 בכפוף להסכמת התובע שלא להיכנס לבית), וביום 21.3.24 עתר התובע בתביעה העומדת לדיון בפסק דין זה לביטול ההסכם.

   בית המשפט עשה מספר ניסיונות לסייע לצדדים לסיים את המחלוקת בפשרה, אף בתום דיון ההוכחות, ואולם למרבה הצער הניסיונות לא עלו יפה ובשלה העת להכרעה.

    

   תמצית טענות הצדדים:

    

8. לטענת התובע יש לבטל את ההסכם המקפח שנחתם בהעדר גמירת דעת בנסיבות חמורות של כפיה, עושק תרמית טעות והטעיה שהטעתה אותו הנתבעת ואשר למעשה שינו הצדדים בהתנהגות.

    

9. הנתבעת כופרת בטענה שההסכם מקפח וטוענת להעדר פגם שנפל בכריתתו או עילה אחרת לביטולו. כן כופרת הנתבעת בטענה שההסכם שונה על ידי הצדדים בהתנהגות וטוענת שהתובע השתהה במשך 9 שנים בהגשת התביעה לביטול ההסכם.

    

   דיון והכרעה:

    

10. האם קיימת לתובע עילה בדין לבטל את ההסכם היא השאלה העומדת להכרעה.

     

11. הלכה מושרשת וידועה היא שהמקרים בהם ניתן לבטל הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין הם נדירים ביותר, ולא בנקל יתקבלו טענות בדבר בטלות ההסכם. עם זאת, ייתכן ובנסיבות מסוימות יעלה בידי צד להסכם להרים הנטל הכבד הרובץ על שכמו ולהוכיח שבמעמד האישור נתן הוא הסכמתו אך כתוצאה מניצול חולשה גופנית או נפשית שנעלמה מעיני בית המשפט, כמו גם בשל פגמים אחרים בכריתתו. נטל ההוכחה, המוטל על התובע הוא גבוה במיוחד [לעניין נטל ההוכחה במקרה של תביעה לביטול הסכם שאושר כפסק דין די להפנות לפסק דין שניתן על ידי בתה"ס (ירושלים) 27071-11-19 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 27.11.2022), פסקאות 12-16 וההפניות שם].

     

12. עוד יש לזכור שהפסיקה קבעה שהסכם גירושין כולל "חטיבה" שלמה של התחייבויות, שבדרך כלל לאחר אישור ההסכם ובמיוחד לאחר הוצאתו לפועל לא ניתן לבטל רק חלק ממנו ולהפריד בין חלקי הסכם הממון והגירושין. לאור כך פסקו בתי המשפט פעמים רבות שאין מקום לבטל הסכמי גירושין לאחר שהצדדים התגרשו, שכן לא ניתן להחזיר בעניין זה את המצב לקדמותו. ברם, אין זהו המצב בענייננו. שכן ההסכם לא בוצע (והדירה החלופית אף נרשמה בבעלות שני הצדדים בניגוד להוראות ההסכם) וגם הוסכם שההסכם לא יכנס לתוקף עם הגירושין אלא לאחר החלטת בית משפט זה (סעיף 11 לסיכומי הנתבעת). לא נדרשת אפוא הפרדה בין חלקי ההסכם ואין מניעה לבטל את ההסכם כולו.

13. לאחר שמיעת הצדדים, התרשמות ישירה מהעדים ולאחר עיון במכלול החומר שבתיק מסקנתי היא שהתובע עמד בנטל ההוכחה הכבד והמוגבר המוטל עליו והוכיח את טענתו לפגמים ברצון המצדיקים את המסקנה שדין ההסכם להתבטל.

    אחר שבחנתי בעיון ובזהירות את נסיבות הנדון ובחנתי בחון היטב את טענות הצדדים והראיות שעלו והתבררו, מצאתי לקבל את גרסת התובע לפיה הוא סבל מתלות יתר קיצונית בנתבעת והיה חרד מפני אפשרות של גירושין ועל כן היה נכון למלא את כל מבוקשה רק כדי להסיר את איום הגירושין. השתכנעתי שבמצב זה חתם על ההסכם שהיה פרי יוזמה של הנתבעת ונערך על ידי עו"ד מטעמה והוא חד צדדי לטובתה וזאת מבלי שקיבל ייעוץ ומבלי שהתנהל מו"מ. כמו כן, הוכח שהמצג שהאמין בו התובע, ואליו הייתה מודעת הנתבעת, הוא שההסכם נועד להגן על הרכוש מפני נושים בשל חובות שהוא יוצר כביכול וכי אין כוונה לממשו.

     

14. בטרם נכנס לגופה של מחלוקת נדגיש שבעת אישור ההסכם פועל בית המשפט בהתאם להוראות הדין (סעיף 2 לחוק יחסי ממון, תשל"ג-1973; סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995; תקנה 43 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020). תפקידו של בית המשפט המאשר את ההסכם הוא פורמאלי גרידא [ר"ע 359/85 קוך נ' קוך, לט(3) 421]. בית המשפט מקריא לצדדים את ההסכם, מבהיר את משמעותו ונוכח שהצדדים חתמו עליו מרצונם החופשי תוך שהבינו את משמעותו ותוצאותיו.

     

    יש להבחין אפוא בין המידע שעמד בפני בית המשפט בעת אישור ההסכם לבין התמונה המלאה שהתגלתה בהליך הנוכחי. בעת אישור ההסכם הסתפק בית המשפט בבדיקה הפורמלית של הבנת התובע את ההסכם ומשמעויותיו, ובהצהרתו שהוא חותם עליו מרצונו החופשי. אולם בדיעבד, ולאור הראיות שהוצגו בהליך זה, ושיפורטו להלן, התברר שתמונה זו הייתה חלקית וחסרה באופן מהותי. הראיות המכריעות בדבר תלות היתר של התובע בנתבעת, שהינה נדבך משמעותי בתיק זה, כמו גם נסיבות עריכת ההסכם ללא ייצוג לתובע, לא עמדו בפני בית המשפט בעת האישור. הצהרות התובע בעת אישור ההסכם לפיהן הוא מבין את ההסכם וחותם עליו מרצונו מתפרשות כיום, לאור הבנת מצבו, כביטוי לאותה תלות עמוקה ולרצונו "להעביר את רוע הגזירה" של הגירושין וכדי לרצות את הנתבעת. בית המשפט, אשר פעל על בסיס המידע החלקי שהוצג לו לא יכול היה לאמוד את מלוא היקף הפגיעה ברצונו החופשי של התובע באותה העת. לאור הבנה זו, אגש לגוף העניין.

     

    גרסאות הצדדים:

     

15. לטענת התובע הוא התמכר ליחס חיובי מצד הנתבעת (סעיף 3 לכתב התביעה), והחיים המשותפים של הצדדים התאפיינו "ביחסי תלות מוחלטים" שלו בה שהביאו אותו להסכים לכל דרישה שלה ולקבל על עצמו כל האשמה מצדה רק כדי לרצותה. לדבריו הוא חי לצד הנתבעת "מפוחד ומושפל בחיי עבדות, כניעה ושליטה מוחלטים" (סעיף 26). הנתבעת שלטה בכל משאבי הממון המשפחתיים ובהכנסות התא המשפחתי (סעיפים 22, 60) ומשנת 2005 בקירוב (סעיף 54) אסרה עליו להחזיק חשבון בנק ודרשה שכל הכנסותיו יופקדו לחשבון בנק שעל שמה (סעיף 18), בו לא הייתה לו שליטה (סעיף 67). הנתבעת דרשה שיעבוד בעבודה נוספת כעצמאי ואת כל ההכנסות במזומן העביר לידיה מידי ערב (סעיף 15). לדבריו לא היה ברשותו "ולו שקל אחד בכיס" (סעיף 23) וכי לצורך תשלום כל הוצאה נדרש היה לפנות לנתבעת שהחליטה אם לאפשר לו להשתמש בכרטיס האשראי שלה לתשלום הספציפי לאחריו נדרש להשיבו לידיה (סעיף 21).

    בעוד שהוא נדרש לקבל אישור על כל הוצאה עשתה לדבריו הנתבעת בכספים ובחשבון כראות עיניה וכך הסתבר לו בדיעבד שהוציאה בחודשים 3-12/15 מ"חשבון הבנק המשפחתי שבשליטתה הבלעדית" סך של 154,740 ₪ (סעיף 71).

    לימים הסתבר לו גם שהכנסתו משך השנים לא נפלה מזו של הנתבעת אך במהלך החיים המשותפים הוא האמין "לשטיפת המוח" ולאשמות שהטיחה בו הנתבעת שהוא "אפס וחדל אישים, אינו מסוגל לפרנס את התא המשפחתי וכי חייהם הכלכליים של בני הזוג תלויים אך ורק בה" (סעיף 62).

     

16. לטענתו בשנת 2010 פנתה הנתבעת לטיפול אצל המטפלת ולדרישת הנתבעת פנו הצדדים יחד בשנת 2011 לרטורנו לאחר "ששכנעה אותו שהוא מכור לגלגול כספים ולפורנוגרפיה" (סעיף 35), אך לאחר תהליך בירור והערכה חוות הדעת הייתה שהנתבעת תטופל בצורך שלה לשלוט בתובע ואילו התובע יטופל בתלות הקשה שלו בה ובצורך שלו לרצותה. למשמע דברים אלו הודיעה לדבריו הנתבעת שלא תשתתף בטיפול ולא תממן אותו. על כן נאלץ לקבל ממעסיקו דאז המחאות לצורך התשלום לטיפול כמפרעה על חשבון משכורתו, ואולם כעבור 6 חודשים החליטה הנתבעת שגם לסידור זה אינה מסכימה, הטיפול הופסק והוא פוטר מהעבודה (סעיפים 36-40).

    מאז שחשף את מצב הדברים במסגרת הטיפול חלה לדבריו החרפה ביחסה של הנתבעת כלפיו ובעקבות כך "הוא נקלע למצב נפשי קשה" וניסה שוב לרצותה (סעיף 42). כן לטענתו בסמוך לתקופה שהגישה הנתבעת את תביעת הגירושין (בשלהי שנת 2014) נאמר לו מפי המטפלת שאם יעביר לשמה את הזכויות בדירה יהיה לנתבעת ביטחון שהוא לא "יעשה שטויות" בעטיין יפסידו את הדירה ואז ישובו הם לחיי אהבה רגועים וטובים (סעיפים 43-33).

    לטענת התובע ביום 27.4.15 הובילה אותו הנתבעת למשרדה של עו"ד טליה רם (להלן: "עו"ד ט'"), שם כבר היה הסכם מוכן עליו חתם מבלי שנערך בו כל שינוי (סעיף 45 לכתב התביעה). לדבריו על אף שבהסכם נכתב שהוא קיבל ייעוץ, הוא לא קיבל ייעוץ טרם החתימה על ההסכם והנתבעת אף הזהירה אותו שלא יתייעץ עם עו"ד פ' (שייצג אותו בתביעת הגירושין) או עם כל אחד אחר (סעיף 48). עוד נאמר על ידיו שגם במועד אישור ההסכם "עמד מול השופטת, ואישר לה את ההסכם ההזוי, בהתאם לאיומים, לאזהרות ולהנחיות המפורטות שקיבל מהאשה לקראת בואם לבית המשפט" (סעיף 52).

     

17. הנתבעת מצדה הציגה גרסה שונה בתכלית. הנתבעת מסכימה שהתובע בעל "אישיות מתמכרת" והוא התמכר למין, לפורנוגרפיה ולבזבוזים (סעיף 31 לכתב ההגנה) אך "אינה יודעת אם התמכר גם ליחסה החיובי" (סעיף 6). הנתבעת מסכימה גם ש"ייתכן שהתפתחה תלות יתר" של התובע כלפיה אך זאת מאחר שבעקבות התמכרותו היא זו שנאלצה לקחת אחריות על מעשיו (סעיף 89).

    לטענתה משך שנות החיים המשותפים התנהל התובע בחוסר אחריות הן מבחינה זוגית והן מבחינה כלכלית, לא התעניין בהוצאות הבית והיה עסוק בבזבוז כספים "על עצמו" (סעיף 51). בעוד שהיא דאגה לכל הוצאות משק הבית התובע צבר חובות אותם נאלצה לפרוע. לדבריה, התנהלותו הבלתי אחראית של התובע באה לידי ביטוי בכך שהוא לא התמיד במקומות עבודה וכן הסתבך עם בנקים, עם גורמי אכיפה ועם גורמים מהעולם התחתון (סעיף 62). נאמר על ידיה שהתובע גנב ממקומות עבודה, פיזר המחאות ללא כיסוי וכל חשבון שהיה לו משך השנים עוקל. לטענתה התובע גנב ממנה שיק שקיבלה כתשלום של הורים לגן הילדים בו היא עובדת ופדה אותו לרכישת סיגריות (סעיף 44), שכר רכב באמצעות המחאה שגנב ממנה וסיבך אותה בתביעה בסך של 50,000 ₪ (סעיף 45). עוד טענה הנתבעת שהתובע נהג להעדר מהבית "ימים ולילות" (סעיף 63).

     

18. את תביעת הגירושין הגישה לטענתה לאחר "שבאחד הלילות הגיעו אל הבית אנשים מהשוק האפור שחיפשו את התובע ואיימו" עליה (סעיף 63). לדבריה התובע עמד על רצונו בשלום בית, אותו התנתה בנטילת אחריות על מעשיו. על אף שהוסכם בבית הדין שיערכו הסכם הם לא עשו כן עד ששוב נעדר התובע מהבית והיא עמדה על רצונה להתגרש. "אז התחייב התובע שוב וביקש סליחה והזדמנות נוספות והצדדים חתמו על ההסכם שאושר בבית המשפט לבקשת התובע" (סעיף 68). לטענתה התובע הוא שהציע לה לחתום על ההסכם "שייתן לה ביטחון בתמורה לכך שתחזור בה מתביעת הגירושין" והיא נעתרה לתחנוניו הרבים (סעיף 10). לדבריה "התובע, שסירב להתגרש, אך הבין את חששותיה של הנתבעת היה מוכן לעשות הכל כדי שהנתבעת לא תעזוב אותו והתחייב להעביר את הבית על שמה כדי להבטיח שהיא לא תפסיד אותו בעקבות התנהלותו הבלתי אחראית" (סעיף 93).

    כן טענה ש"התנאים בהסכם סבירים ומובנים, התובע בחר לוותר על חלקו בדירה לטובת האפשרות לשלום בית, מתוך הבנה שהתנהלותו הבלתי אחראית היא שגורמת לחוסר הביטחון של הנתבעת ולרצונה להתגרש ומתוך אמונה שהחתימה על ההסכם תסייע לו לשנות את התנהגותו. לשיטתה אף אם התובע טעה, הרי שלכל היותר מדובר כאן בטעות בכדאיות העסקה ותו לא" (סעיף 38). עוד נאמר על ידיה שהתובע היה מיוצג אותה עת בתביעת הגירושין על ידי עו"ד פ' אך בחר מטעמיו שלא להיוועץ בו (סעיף 83).

    בנוסף טוענת הנתבעת שבשנת 2015 החל התובע בטיפול אצל הפסיכולוג ועל אף שלשיטתו הוא הבין שהוא מצוי ביחסי תלות הוא לא ביקש לבטל את ההסכם (סעיף 58). לדבריה בשנת 2021 כאשר נוכחה שהתובע ממשיך בהתנהלותו היא עתרה לבית המשפט לקבל פסיקתה להעברת הדירה החלופית לשמה, וגם בבקשה זו תמך התובע בתצהיר שצורף אליה.

     

19. כעולה מהמפורט לעיל בין הצדדים מחלוקת עובדתית באשר לרקע לעשיית ההסכם, נסיבות ואופן עריכתו, ואישורו. תחילה אכריע במחלוקת זו ולאחר מכן אפנה לבחון אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את ביטול ההסכם.

     

20. אקדים אחרית לראשית ואומר שלאחר שמיעת הצדדים עצמם ושמיעת העדים, ולאחר העיון במכלול החומר, דומני שמסתברת יותר גרסת התובע הן באשר לרקע לעשיית ההסכם ולנסיבות עריכתו ואישורו והן בנוגע למצבו של התובע בעת עריכת ההסכם. אף שגם בגרסת התובע קיימות אי בהירויות סבורתני שהיא עדיפה - בהתאם למאזן ההסתברויות - על גרסת הנתבעת.

    עדותו של התובע הייתה מהימנה וקוהרנטית, והוא הציג ביסוד הדברים גרסה סדורה הנתמכת בעדות הנתבעת בעצמה, בעדות הפסיכולוג, ובשורה של ראיות ואינדיקציות והמצטרפת להתרשמות הישירה של בית המשפט מהעדים שהעידו בפניו. לעומת זאת גרסת הנתבעת נמצאה חסרה, לא עקבית, מתפתחת ומשוללת היגיון. כפי שיפורט להלן, העדפת גרסת התובע אינה אך בשל דחיית גרסת הנתבעת אלא משום שגרסתו מסתברת יותר ועולה בקנה אחד עם העובדות ועם הראיות.

     

    נסיבות עריכת ההסכם

     

21. אשר לשלב עריכת ההסכם טען התובע שלבקשת הנתבעת הוא הגיע עמה למשרד עוה"ד ט' ביום 27.4.15 שם כבר היה ההסכם ערוך ומוכן והוא חתם עליו מבלי שנערך בו כל שינוי (סעיף 45 לכתב התביעה). על אף חשיבות הסוגיה ליריעת המחלוקת לא מסרה הנתבעת בכתב ההגנה גרסה פוזיטיבית באשר לשלב עריכת ההסכם והסתפקה בהכחשה גורפת של גרסת התובע (סעיף 36 לכתב ההגנה).

    סבורתני שלא ניתן לראות בהכחשה הגורפת כהכחשה מספקת של גרסת התובע, על פיה ההסכם נערך על ידי עו"ד שייצגה רק את הנתבעת וכבר היה ערוך ומוכן כשהתבקש לחתום עליו, משלא התייחסה הנתבעת לטענותיו באופן מפורש ומשלא נתנה להם מענה ענייני. בהתאם להלכה הפסוקה הכחשה שאינה מפורטת אינה הכחשה [ע"א 78/88 גנור נ' פורת פ"ד מד (4) 305; ע"א 283/88 המזרח נ' חנוכה מומן פ"ד מה (2) 777; ע"א 1540/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נ' רובינשטיין פ"ד נז (3) 374] ובהתאם להוראת תקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, העדר הכחשה מפורטת אף יכולה להיחשב כהודאה: "הנתבע ייחשב מודה בכל העובדות הכלולות בכתב התביעה, זולת אלה שהכחיש באופן מפורש ומפורט" (ההדגשה הוספה; א.ב.ד).

     

22. גם בתצהיר עדותה הראשית לא פירטה הנתבעת גרסה פוזיטיבית ביחס לשלב עריכת ההסכם, אך טענה לראשונה שהפניה לעוה"ד ט' הייתה כביכול משותפת ("פנינו לעו"ד שתערוך הסכם"), ושההסכם נחתם לכאורה רק שלושה חודשים מאוחר יותר (סעיף 14 לתצהירה). בעדותה גם הוסיפה שהתובע הוא ש"ניהל את המערכה" (עמ' 42 שורה 13 לפרוטוקול). עם זאת, הודתה הנתבעת בחקירתה שהיא זו שפנתה לעורכת הדין לצורך עריכת ההסכם, היא זו ששכרה את שירותיה ונשאה בשכרה (עמ' 41 שורה 36 לפרוטוקול). יוער שבעדותה אף פירטה שעורכת הדין ראשונה שפנתה אליה "אמרה שמבחינה אתית היא לא יכולה" (עמ' 41 שורות 30-31 לפרוטוקול) ואז פנתה לעורכת הדין ט'. כן אישרה הנתבעת שלא הוחלפו טיוטות (עמ' 42 שורות 11-12 לפרוטוקול) והיא זו שהגישה מאוחר יותר את הבקשה לבית המשפט לאישור ההסכם (שם, שורות 14-16).

    כמו כן, בכתב ההגנה לא כפרה הנתבעת בטענות התובע לפיהן הוא לא קיבל ייעוץ משפטי עובר לחתימה על ההסכם ולאישורו וטענה שהתובע היה מיוצג על ידי עו"ד פ' (שייצג אותו בתביעת הגירושין) אך בחר מטעמיו שלא להיוועץ בו והסתיר את עובדת החתימה על ההסכם גם מפני בני משפחתו (סעיף 83 לכתב ההגנה; על כך חזרה גם בסעיף 24 לתצהירה). הטענה בתצהיר לפנייה משותפת לעוה"ד לעריכת ההסכם, המרמזת כביכול על ייצוג משותף בעריכת ההסכם, גם עומדת בסתירה לטענה שהתובע בחר שלא להתייעץ עם עו"ד מטעמו (שהרי אם מדובר בעו"ד שמייצג את שני הצדדים מדוע היה צורך בייעוץ נפרד לתובע?) ואין אלא לדחותה.

     

23. בחקירתה טענה הנתבעת לראשונה גם ש"היא חושבת" שהתקיימו שתי פגישות עם עוה"ד, בראשונה "דיברנו" ובשנייה ההסכם כבר היה ערוך והצדדים חתמו עליו (עמ' 42 שורות 4-12 לפרוטוקול).

     

    בסיכומים לא חזרה הנתבעת על הטענה (החדשה) שהתקיימו שתי פגישות אך פירטה לראשונה גרסה באשר לשלב עריכת ההסכם וטענה שההסכם נכתב במהלך הפגישה כאשר שני הצדדים "מביעים עמדתם בפגישה לעניין הסעיפים שנכתבו בו" (סעיף 21) וכי לאחר כתיבתו קיבלו הצדדים העתקים ממנו "והחתימה על ההסכם ואישורו נעשו בפועל רק ביום 5.7.15" (סעיף 23). כן טענה לראשונה שהצדדים ניהלו מו"מ וקיבלו את טיוטת ההסכם (סעיף 67). די בכך שהנתבעת העלתה לראשונה את גרסתה בסיכומים לפיה ההסכם נערך ונוסח על ידי שני הצדדים במהלך הפגישה תוך ניהול מו"מ כדי לדחותה משהיא בבחינת הרחבת חזית אסורה [רע"א 496/89 סאלם סלאמה אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב פ"ד מה(4) 343]. על כך יש להוסיף שהטענה כלל לא הוכחה על ידי הנתבעת מהבחינה העובדתית.

     

24. ראשית יוער שטענתה החדשה של הנתבעת לפיה ההסכם נחתם במעמד אישור ההסכם (ביום 5.7.15) נסתרת מהבקשה לאישור ההסכם, שהוגשה ביום 15.6.15, לה צורף ההסכם חתום על ידי הצדדים (עם התוספות בכתב יד).

    יתרה מזאת, הימנעות הנתבעת להעיד את עוה"ד אשר ללא ספק הייתה יכולה לשפוך אור על שלב עריכת ההסכם ואומד דעת הצדדים פועלת לחובתה ומחזקת את גרסת התובע. כידוע, "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651, 658 ע"א 8382/06 בוטח נ' כהן (26.8.12) פסקה 28; בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (26.5.11) פסקה 7].

    נטל השכנוע מוטל אמנם על התובע ואולם נטל הבאת הראיות הוא דינמי ועשוי לעבור מצד לצד במהלך הדיון. הנתבעת לא כפרה בכתב ההגנה בטענות התובע לפיהן הוא הגיע למשרד עוה"ד ט' פעם אחת וחתם על ההסכם שכבר היה ערוך ומוכן ועל כן ניתן לומר שהתובע עמד בחובת הראיה בהקשר זה. כאשר העלתה הנתבעת בחקירתה טענות חדשות בנוגע לשלב עריכת ההסכם עובר נטל הבאת הראיות אל כתפיה להוכחת גרסתה. אם רצתה הנתבעת להפריך את הטענה שההסכם נערך לפי רצונה, על ידי עו"ד שייצגה רק אותה, כשהתובע לא מיוצג ואינו מקבל ייעוץ, וללא ניהול מו"מ והחלפת טיוטות היה עליה לזמן לעדות את עורכת ההסכם. משבחרה הנתבעת שלא להעיד את עוה"ד שערכה מטעמה את ההסכם השמיטו ידיה ראיה חיונית ביותר לתמיכה בטענותיה.

     

25. גם בנוגע ליוזמה לערוך את ההסכם עדיפה עלי גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת. התובע טען שהיוזמה באה מהנתבעת ושגם המטפלת שלה העלתה בפניו את הדרישה לערוך הסכם כדי לתת בטחון לנתבעת וכדי לשמר את הנישואין. לעומתו טענה הנתבעת שהיוזמה באה מצד התובע והיא בסופו של דבר "נעתרה לתחנוניו".

     

    טענת התובע לפיה היוזמה באה מצד הנתבעת מעוגנת היטב בחומר הראיות ועולה בקנה אחד עם העובדה שהנתבעת היא שיצרה קשר עם עוה"ד שייצגה רק אותה בעריכת ההסכם, היא שנשאה בשכרה, היא שהגישה את הבקשה לאישור ההסכם ושהוראותיו חד צדדיות לטובתה והיא שהגישה לימים את הבקשה לחתימה על הפסיקתה.

    כן מתיישבת גרסתו עם שורת ההיגיון וניסיון החיים ועם התנהלות הצדדים לאורך השנים שהשליטה על משאביהם הכלכליים וקבלת ההחלטות ביחס אליהם נעשתה על ידי הנתבעת.

    בנוסף, הנתבעת, שביקשה להפריך את טענת התובע שהיוזמה באה אף מצד המטפלת שלה, כללה אותה ברשימת עדיה אך בסופו של דבר נמנעה מלהביאה לעדות. כאשר כללה הנתבעת ברשימת עדיה את המטפלת כעדה מטעמה, היא הצהירה וגילתה את דעתה שמדובר בעדה רלוונטית ומהותית להוכחת גרסתה. משכך, הציפייה ההגיונית והמתבקשת היא שהנתבעת אכן תביא את המטפלת למתן העדות. הימנעות הנתבעת להביא את המטפלת לעדות לאחר שנכללה ברשימת עדיה, ללא הצדקה או הסבר מניח את הדעת, מעצימה את החזקה הראייתית לחובתה, שכן היא מעוררת את החשד שהיא חששה מחשיפתה לחקירה ומשכך שעדותה תערער את גרסתה.

     

26. על אף שבסעיף 24 להסכם הצהיר התובע שעובר לחתימת ההסכם הוא קיבל ייעוץ הוכח שהתובע לא קיבל ייעוץ קודם לחתימה על ההסכם או עובר לאישורו בבית המשפט. לטענת התובע הנתבעת אסרה עליו "להתייעץ עם כל גורם משפטי או מי מטעמו, טרם החתימה על ההסכם, זאת לאחר שניתקה אותו מהוריו, ומכל משפחתו" (סעיף 9 לכתב התביעה) ואף הזהירה והבהירה לו מראש "כי היא לא מסכימה שהוא יהיה מיוצג בבית המשפט בעת אישור ההסכם, וכי עליו להגיע לבית המשפט רק איתה" (סעיף 92). בעדותו חזר על כך שהנתבעת דרשה להסתיר את ההסכם מבא כוחו עו"ד פ' (עמ' 25 שורה 41 - עמ' 26 שורה 5 לפרוטוקול).

    לטענת הנתבעת, התובע חשש שדבר עשיית ההסכם ייחשף לעו"ד פ' שייצג אותו בבית הדין או לבני משפחתו ועל כן הוא זה שביקש שההסכם יאושר בבית המשפט (עמ' 41 שורות 24-26 לפרוטוקול). עו"ד פ' העיד שאכן הופתע לשמוע בדיעבד שהתובע חתם על הסכם מבלי להתייעץ עמו או עם עו"ד אחר ותהה מדוע לא פנו הצדדים לאישור ההסכם בבית הדין כפי שנקבע (עמ' 4, ש 9-11 לפרוטוקול).

     

27. בפסיקה נקבע שהעדר ייצוג משפטי, או כשל בייצוג, מגדיל את סיכויי ביטולו של הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין. אף על פי שהעדר ייצוג כשלעצמו אינו מספיק לביטול פסק דין שאישר הסכם, הוא מהווה נדבך משמעותי במערכת השיקולים של בית המשפט. [תה"ס (ת"א) 963-07-13 ש. מ נ' ו. מ (פורסם בנבו, 16.02.2017) (להלן: "עניין ש.מ") תמ"ש (ת"א) 1365-05-18 מ. פ נ' ב. פ (פורסם בנבו, 24.10.2019) (להלן: "עניין מ.פ."); אבישי גריידי הסכם ממון וגירושין - אישור וביטול (2020), עמ' 266ד7].

    הפסיקה מבחינה בין מצב שבו צד ויתר ביודעין על ייצוג משפטי, לבין מצב שבו נמנעה ממנו האפשרות להיות מיוצג או שהיה נתון ללחץ. במקרה זה, העובדה שהתובע היה מיוצג זמן קצר קודם לכן בבית הדין הרבני, אך חתם על ההסכם ללא ייצוג וביקש להסתיר את דבר עשיית ההסכם מבני משפחתו ומעו"ד פ' שייצג אותו יכולה להעיד על כך שוויתורו על ייצוג או על קבלת ייעוץ לא היה חופשי ומודע לחלוטין אלא נבע מלחצים או ניצול מצוקה [עניין ש.מ; עניין מ.פ].

     

28. מפרוטוקול דיון אישור ההסכם לא ברור אם בית המשפט היה ער לעובדה שהתובע אינו מיוצג ומכל מקום לא הוצעה לתובע האפשרות לקבל ייעוץ עובר לאישור ההסכם.

    ראו דבריו הקולעים של כבוד השופט שנלר בנסיבות דומות לענייננו על שלב אישור ההסכם והחובה להקפיד ביתר שאת כאשר מדובר בהסכם חד צדדי וחריג, ו"להקפיד שבעתיים" בעת שאחד מהצדדים אינו מיוצג:

    "ככלל, על בית משפט המתבקש לאשר הסכם ממון ו/או ליתן תוקף של פס"ד להסכם הכולל אף הסכם ממון, לבחון, בחון היטב מדוע אכן נמנע אחד מהצדדים להיוועץ עם גורם חיצוני.

    עצם סירוב שכזה, חייב להדליק "נורה אדומה" בפני בית המשפט.

    לא מדובר במקרה ובו בגין העדר יכולת כלכלית, אין ייצוג למי מבעלי הדין. במקרה דנן, מדובר במי שאף לא גילה את אוזנם של המקורבים לו, אודות ההסכם וכריתתו". [ע"מ (ת"א) 1242/04 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 23.5.05), פסקה 36].

     

29. העדר ייצוג משפטי של התובע אינו עומד בחלל ריק. אם נוסיף לכך את העובדה שהנתבעת יזמה את עריכת ההסכם ושילמה לעורכת הדין מטעמה, והתובע חתם על ההסכם ללא טיוטות קודמות או ייעוץ עצמאי, תוך שהוא מסתיר מבני משפחתו ומעו"ד פ' שייצג אותו בבית הדין הרבני את דבר עשיית ההסכם – כל אלו מהווים אינדיקטורים משמעותיים לפגמים אפשריים בגמירות דעתו ובהסכמתו החופשית בבואנו לבחון את תוקפו של הסכם הממון.

     

30. בהסכם נקבע שהדירה ב- Z, הדירה החלופית וכן דירת ההשקעה יהיו כולן בבעלות בלעדית של הנתבעת ולתובע לא יהיו כל זכויות בהן, פרט לזכות מגורים כבר רשות ללא תמורה כל עוד הצדדים נשואים (סעיף 5). נקבע בהסכם שעל התובע יהיה לעזוב את הדירה בתוך 90 ימים לאחר הודעת מטפל או יועץ שאין סיכוי לשלום בית (סעיף 13). והוספו בכתב יד אירועים שבעטיים יהיה על התובע לעזוב באופן מידי: אי העברת משכורת במשך חודשיים או "שימוש בכספים ללא ידיעת האישה כגון השכרת רכב" (מעל סעיף 13).

     

    הנה כי כן, ההסכם מותיר את כל הזכויות במקרקעין שנצברו במהלך הנישואין באופן בלעדי בידי הנתבעת ומותיר את התובע במקרה של פקיעת הנישואין ללא קורת גג.

    בנוסף קובע ההסכם שכל צד יישאר עם חשבון הבנק שלו ועם הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שצבר. אין חולק שהתובע לא החזיק בחשבון בנק, והקופה המשפחתית התנהלה מחשבון בנק שבבעלות ובשליטת הנתבעת בלבד. דומה שאין חולק גם שבמועד עריכת ההסכם ואישורו לא עמדו לזכות התובע זכויות סוציאליות, לעומת הנתבעת שצברה זכויות סוציאליות ופנסיוניות מעבודה כגננת. מכאן עולה שההסכם מותיר את כל הזכויות שנצברו במהלך תקופת הנישואין, מכל מין וסוג, בידי הנתבעת, בעוד שהתובע נותר חסר כל.

    ניכר שנקל להבחין שמדובר בהסכם לא מאוזן בצורה קיצונית. לטענת הנתבעת ההסכם נועד לתת לה בטחון כלכלי. דומה שלא ניתן לחלוק על כך שלצורך כך נטל ההסכם כל בטחון כלכלי מהתובע ולא הותיר בידיו מאום פרט לחיוב במזונות שאף לשיטת הנתבעת היה מוגזם ביחס להכנסתו ["גם לי זה לא היה הגיוני" עמוד 43, שורה 32 ו- 35 לפרוטוקול].

     

    הרקע לעשיית ההסכם

     

31. מתבקשת מאליה אפוא התהייה מדוע שאדם יחליט להיפטר מכל נכסיו ומכל זכויותיו כאשר משמעות הוויתור שהוא עשוי "להיזרק לרחוב" תוך שהוא לוקח על עצמו התחייבויות העולות על הכנסתו, ומה הסבירות שיסכים לתוצאה זו. כעולה מפרוטוקול דיון אישור ההסכם בית המשפט הציף תהייה זו כבר אז:

    "המבקש: לשאלת בית המשפט אני מסביר כי כיוון שיש לי דפוסי התנהגות בעייתיים והתנאי להמשך הנישואין היה מכיוון שאני נוטה להסתבכויות כספיות שאעביר את הנכסים על שמה. הסתבכויות הכוונה היא מסתבך בכספים ויש למבקשת פחד שמא תפסיד את הבית.

    לשאלת בית המשפט, נכון להיום יש לי חובות אך לא מדובר בסכומים גדולים מאד.

    המבקשת: את רוב החובות של המבקש אני כיסיתי ונותרו חובות פעוטים בלבד. ההסכם הוא כדי להגן עלי ועל הילדים שהמבקש לא יוכל לעשות עסקאות ברכוש שלנו.

    המבקש: אני רוצה להבהיר אין מדובר בנאמנות של אשתי כלפי אלא אני מעביר לה את כל הזכויות הקנייניות בנכסים ובכל מקרה שהוא ובכל נסיבות שהן לא אהיה זכאי ולא אדרוש את הנכסים בחזרה ומוסכם כי המבקשת תוכל לעשות כרצונה ברכוש ועל פי שיקול דעתה והוא בבעלות מלאה ובלעדית שלה" (עמ' 1 שורות 16-27 לפרוטוקול).

     

32. לטענת התובע הנתבעת העמידה את עשיית ההסכם כתנאי להמשך הנישואין כדי להבטיח את בטחונה הכלכלי תוך שהבהירה לו שההסכם לא ייאכף, וכי בשל מצבו הסכים לכל דרישה שהעמידה.

    הנתבעת אישרה שההסכם היה תנאי מצדה להמשך הנישואין והסבירה שהוא נועד להעניק לה בטחון כלכלי. בכתב ההגנה טענה הנתבעת שהתובע "הציע לי מיוזמתו לחתום על הסכם שייתן לי בטחון בתמורה לכך שאני אחזור בי מתביעת הגירושין" (סעיף 11), וכי "התובע, שסירב להתגרש, אך הבין את חששותיה של הנתבעת היה מוכן לעשות הכל כדי שהנתבעת לא תעזוב אותו והתחייב להעביר את הבית על שמה כדי להבטיח שהיא לא תפסיד אותו בעקבות התנהלותו הבלתי אחראית" (סעיפים 94-93).

     

33. עלה בידי התובע להוכיח שעל אף הדברים המפורשים בעת אישור ההסכם ההבנה הסובייקטיבית שלו מהנתבעת הייתה שההסכם לא ייאכף. התובע העיד שההסכם להבנתו" היה איזשהו... עניין טכני בלבד, זה לא משהו שישאיר אותי ללא קורת גג, בשום פנים ואופן לא. יותר מזה, גם אבא שלי משלם כל השנים האלה את המשכנתא. זאת אומרת, איזה אבסורד מוחלט שבזמן שאבא שלי משלם את המשכנתא, אני הולך ו... ומוסר את הנכס שלו, שהוא קנה" (עמ' 26 שורות 7-12 לפרוטוקול). וכן "למעשה ההסכם הזה הוא לא בכדי שהוא [י]יושם, אלא בכדי שלנתבעת לא תהיה את הפחד מהעניין של החובות, מהעניין של... כל התחושה הזאת שמישהו יבוא וייקח לה, זה רק נועד להגן עליה" (עמ' 24 שורות 11-14 לפרוטוקול).

    גם על ההבנה של התובע שההסכם לא ייאכף ניתן למצוא סימוכין מהנתבעת שטענה בכמה וכמה הזדמנויות בעצמה שלא התכוונה לנשל את התובע מחלקו ברכוש. בחקירתה הודתה הנתבעת ש"מלכתחילה לא התכוונתי אף פעם לנשל אותו" (עמ' 44 שורות 36-37; עמ' 54 שורות 23-29 לפרוטוקול).

    הנתבעת אישרה שהיא הייתה מודעת בזמן אמת שהתובע חתם והסכים לאשר את ההסכם מתוך ההבנה שההסכם לא ייאכף. בלהט דבריה העידה הנתבעת שבעת אישור ההסכם בבית המשפט אמר התובע דברים שלא באו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון: "'היא לא תנשל אותי, אני סומך על הנתבעת, זה בגלל תפיסת ההתנהגות שלי'" (עמ' 43 שורות 41-42 לפרוטוקול). הנתבעת נשאלה שוב על דברים אלו על ידי בית המשפט: "ש: אמרת כרגע בלהט האמוציות, שהוא אמר, כי אני בטוח שהיא לא תנשל אותי. כן. אני סומך על הנתבעת. זאת אומרת שאת מסכימה שזאת הייתה התובנה שלו. ת: והוא אמר את זה, כן. ש: שלא תנשלו. ת: כן ... וזה גם הייתה המטרה ככה גם להיפרד" (עמ' 44 שורות 5-12 לפרוטוקול).

    דברים אלו תואמים את מה שאמרה הנתבעת גם לרב שרגא דהן שכתב בחוות דעתו לבית הדין: "חשוב לציין כי בשום שלב לא נשמעה טענה מצד האשה כי יש לה רצון להשתלט על כל הנכסים אלא הסבירה שבמצב הכלכלי בו היא נמצאת זו הייתה ההחלטה הנכונה יותר עבורה ועבור משפחתה מתוך ראיה בוגרת ואחראית". הרב דהן אף הוסיף כי: "האשה מבינה כי זוג שנפרד אמור לחלוק את רכושו" (נספח 11 בעמ' 279 לכתב התביעה).

     

34. העולה מהאמור הוא שהנתבעת התנתה את המשך הנישואין בעריכת הסכם לפיו הזכויות בבית יעברו על שמה כדי שיהיה לה הבטחון שהצדדים לא "יפסידו" את הבית בשל התנהלותו "הלא אחראית" של התובע והחובות שהוא יוצר כביכול, והתובע הבין ממנה שההסכם לא ייאכף. בסופו של דבר נערך הסכם רחב יותר שמעניק לנתבעת את מלוא הזכויות בכל הרכוש והזכויות שנצברו על ידי מי מהצדדים במהלך תקופת הנישואין, ולא רק את הזכויות בבית. התהייה ביחס לפער זה נותרה ללא מענה.

     

35. כך גם מקור החשש מפני האפשרות להפסיד את הבית, או הצורך להבטיח את בטחונה הכלכלי של הנתבעת, נותרו אף הם לוט בערפל.

    לטענת התובע הנתבעת שלטה בקופה המשפחתית מחשבון בנק שהתנהל על שמה ולא הייתה לו אליו גישה, והוא האמין ל"שטיפת המח" של הנתבעת שהוא צובר חובות וכי ההסכם נועד להגן על הבית.

    בפרוטוקול הדיון לאישור ההסכם הצהירה הנתבעת שההסכם נועד "להגן" עליה ולמנוע מהתובע לבצע עסקאות ברכוש המשותף (עמ' 1 שורות 21-22). בכתב ההגנה הצהירה שחששה להפסיד את הבית נבע מכך שלתובע "דפוסי התנהגות בעייתיים והוא מסתבך בכספים" (סעיף 87). לטענתה התובע לא עבד באופן רצוף והשתכר סכומים נמוכים ובזבז את כל הכספים שהרוויח. כן לדבריה הסתבך התובע בחובות אותם לא היה פורע, ונושים התדפקו על דלתם ואיימו על חייה (כך טענה גם בתביעת הגירושין) והדגישה שהפחד מנושים היווה את הרקע לעריכת ההסכם (סעיפים 4, 38, 46 לסיכומיה).

    לדבריה היא נאלצה להחליף כרטיסי אשראי בתדירות גבוהה ולקחת הלוואות רבות כדי לכסות את התנהלותו הכלכלית חסרת האחריות של התובע (סעיף 47 לתצהירה) ואף לשלם במקומו את חובותיו לרשויות המס בעסק שהקים (סעיף 48 לתצהירה). בתצהירה הסבירה שגם מאוחר יותר הפסיקתה נדרשה בשל החשש לאבד את הבית בשל כך שהתובע ממשיך להסתבך ("בשנת 2021, לאחר שראיתי שהתובע ממשיך להסתבך ולסבך אותי וחששתי לאבד את הבית פניתי לביהמ"ש ובקשתי לחתום על פסיקתא..."; סעיף 16).

     

36. דומה שאין מחלוקת שמשנת 2007, או סמוך לאחר מועד זה, לא החזיק התובע בחשבון בנק (פרט למקרים נקודתיים בהם נדרש לכך, למשל לצורך קבלת מענק קורונה מאת המוסד לביטוח לאומי בשנת 2020 בקירוב), ומאז התנהלה הקופה המשפחתית מחשבון בנק בבעלות הנתבעת בלבד (תחילה בבנק מסד ולאחר מכן בבנק לאומי) אליו היה מפקיד התובע את הכנסותיו. התובע לא החזיק בפנקס המחאות או בכרטיס אשראי ואין חולק גם שלא הייתה לו כל גישה לחשבון או אפשרות לקבל מידע מחשבון הבנק שנשלט לחלוטין על ידי הנתבעת, ולא נטען גם שהנתבעת העבירה לתובע מידע כלשהו בנוגע לחשבון, להכנסותיה או לקופה המשפחתית.

37. כפי שנראה להלן אין מחלוקת על כך שלעת אישור ההסכם לא היו לצדדים חובות. בנוסף, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שבתקופה שקדמה לאישור ההסכם צבר התובע חובות, לא כל שכן חובות לצרכים אישיים או חובות בהיקפים כאלו שהצריכו להגן על הבית מפני נושים או שהצדיקו את העברת כל הרכוש והזכויות לבעלותה.

    להוכחת טענתה צירפה הנתבעת לכתב ההגנה אסמכתאות לחובות שצבר כביכול התובע לאורך השנים. אשר לתקופה שקדמה להסכם צירפה הנתבעת אישור לקיומו של חוב לביטוח לאומי בסך של 4,131 ₪ בגין דמי ביטוח שלא שולמו בעד התקופה בה לא עבד התובע בשנים 2010-2011 וכן הודעה על הסדר תשלומים לפירעון החוב. כן טענה הנתבעת בכתב ההגנה שהיא זו שנדרשה לפרוע את החובות שיצר התובע "כגון: דוחות וקנסות, גניבות מחנות, חובות על קניות שביצע בהקפה, צ'קים לחברות השכרת רכב וכיו"ב" (סעיף 53) וצירפה פסק דין בו הורשע התובע ביום 31.12.13 על סמך הודאתו בגניבת שקעים מחנות חשמל בשווי של 258 ₪. כן צירפה אסמכתה על תשלום קנסות משטרה בסך כולל של 1,850 ₪ בשנת 2012, אסמכתה על פירעון חוב למכללה (בה למד התובע) בסך של 5,432 ₪ בשנת 2014. אשר לתקופה שלאחר אישור ההסכם צירפה הנתבעת הודעות מס הכנסה על תשלום מקדמות לשנת 2017 והתראת ביטוח לאומי משנת 2017 לפני קיזוז קצבת ילדים בגין חוב דמי ביטוח, אסמכתה לקיום של חוב בסך של 6,469 ₪ בגין רכישת סחורה בהקפה בשנת 2016 וכן הודעות תשלום קנס לעירית Y משנת 2021 בסכומים של מאות ₪ (האסמכתאות צורפו בערבוביה כנספח 19 ובחלקן אינן קריאות).

     

38. הנתבעת נחקרה ממושכות בסוגיית החובות הנטענים והתקשתה להצביע על חובות שיצדיקו את החשש הנטען ואת העברת כל הזכויות ברכוש לבעלותה (עמ' 45 שורה 5 - עמ' 51 שורה 21 לפרוטוקול) לבסוף הצביעה על אותו נספח 19 לכתב ההגנה. אך כפי שבואר לעיל גם בו לא ניתן למצוא ראיה להוכחת הטענה. באסמכתאות שצורפו לא הובא ולו בדל של הוכחה לקיומם של חובות במועד אישור ההסכם (5.7.15). כפי שפירטו בדיון אישור ההסכם (עמ' 1 שורות 19-21 לפרוטוקול) למעשה הצדדים היו תמימי דעים שאותה עת לא נצברו לחובתם חובות, ובוודאי לא חובות שסיכנו את הבית. מהאסמכתאות שצירפה הנתבעת ביחס לשנים שלפני אישור ההסכם וביחס לשנים שלאחר אישור ההסכם ניתן ללמוד לכל היותר על קיומם של חובות בסכומים של אלפי ₪ במצטבר לשנה אשר ספק אם ניתן לייחס את חלקם, ולא כל שכן את כולם, לתובע דווקא (כגון חובות למסגרות חינוך ולעיריה, או חובות לביטוח לאומי או לרשויות המס ואף חובות בגין רכישת ציוד לצורכי עבודה שבהחלט ניתן לראות בהם כחובות משותפים).

    בעדותה טענה התובעת לקיומם של חובות נוספים שיצר הנתבע לאנשים פרטיים, למעסיקים ולשוק האפור אך אלה לא הוכחו על ידיה.

    הנתבעת טענה אף שנאלצה ליטול הלוואה מהבנק בסך 77,000 ₪ על מנת לפרוע את חוב התובע כלפי נושים מהשוק האפור (שלאחר שהתדפקו על דלת ביתם הגישה את תביעת הגירושין; עמ' 41 שורה 4; עמ' 42 שורה 21 לפרוטוקול) אך לא צירפה כל ראיה אף להוכחת נטילת ההלוואה הנטענת. כידוע, הימנעות הנתבעת להביא ראיה לטובתה שבהישג ידה פועלת לחובתה [ע"א 5842/92 פלוני נ' אלמוני פ"ד מח(3) 837, 840-841).

    אף אם אקבל שהנתבעת ראתה את עצמה כמי שנאלצה להתמודד עם חובות אלו ולדאוג לפירעונם יש לזכור שרק לה הייתה גישה לחשבון הבנק ולמשאבי הצדדים. מכל מקום, מאליו מובן שאין חובות בסדר גודל כזה יכולים להסביר וויתור על כל הזכויות בכל הרכוש המשותף. רק כדי לסבר את האוזן נאמר שהתובע העריך את שווי הדירה החלופית בסך של 7 מיליון ₪ בקירוב (סעיף 47 לכתב התביעה והנתבעת לא כפרה בכך בסעיף 38 לכתב ההגנה).

     

39. אין חולק שהכנסות התובע מעבודתו כשכיר הופקדו לחשבון הבנק שבשליטת הנתבעת. לטענת התובע מרבית השנים נאלץ לעבוד הן כשכיר והן כעצמאי כדי לרצות את הנתבעת. גם את כל הכנסותיו במזומן מעבודתו כעצמאי נדרש להעביר מידי ערב לידי הנתבעת. כספים אלו - הפקידה בחשבונה או ששמרה בכספת. לטענת הנתבעת מרבית שנות הנישואין התובע לא עבד, וכשעבד הייתה הכנסתו נמוכה. הנתבעת אישרה שהנתבע עבד כעצמאי (גם בתקופות בהן עבד כשכיר) ושהשתכר מעבודתו כעצמאי במזומן אך טענה שהכנסתו לעיתים הייתה אף פחותה מההוצאות שהוציא בגינה.

    הנתבעת גם לא חלקה על כך שהחזיקה בכספת בבית ("לצורך לשלם לפועלים ששיפצו את הבית"; סעיף 49 לתצהירה) בה, כעולה מדבריה, הוחזקו סכומים משמעותיים שהיא משכה מחסכונותיה והחזיקה במזומן כדי לשלם לבעלי מקצוע בשיפוץ והרחבת הדירה החלופית, (סעיף 54 לכתב ההגנה). ברם, הנתבעת לא הביאה כל ראיה להוכחת הטענה שמשכה את כספי חסכונותיה במזומן ועובדה זו מדברת לחובתה. הנתבעת גם לא הוכיחה שבנוסף לעבודתה כגננת היא עבדה בעבודה נוספת כלשהי ממנה השתכרה לכאורה כספים במזומן.

     

40. הנתבעת אישרה שהנתבע מסר לה כספים שהרוויח במזומן מעבודתו כעצמאי אלא שלדבריה כך ארע פעמים בודדות והיא לא הספיקה ליטול את הכספים לפני שעשה כן התובע בעצמו: "בפעמים הבודדות שהתובע היה מביא כספים הוא היה מניח לי את הכסף על השידה, אולם לא לקחתי את הכסף, משום שמיד לאחר מכן הוא ביקש כסף להוצאות" (סעיף 63 לתצהיר עדותה הראשית; ההדגשה הוספה – א.ב.ד).

    התובע לא החזיק בכרטיס אשראי או בפנקס שיקים, לא הייתה לו גישה לחשבון הבנק ואף התובעת הצהירה שהוא נדרש לבקש ממנה כספים "להוצאות".

     

    הנתבעת העידה שבעצה משותפת עם המטפלת העניקה תחילה בידי התובע סך של 200 ₪ ליום להוצאותיו ולאחר מכן חדלה מכך ומסרה בידיו את כרטיס האשראי לתשלום הוצאותיו כדי שיהיה לה מעקב אך בכל פעם שהייתה "התפרצות" של בזבוזים "נאלצתי לבטל את כרטיס האשראי" (עמ' 35 שורות 9-23 לפרוטוקול). דברים אלו והמעקב שביקשה התובעת לעשות אחר הוצאות התובע לצרכיו אינם מתיישבים עם הטענה שהיא לא נטלה את הכספים שהרוויח במזומן "משום שמיד לאחר מכן הוא ביקש כסף להוצאות". כמו כן צירף התובע התכתבויות בדוא"ל בינו לבין הנתבעת בהן מפורטים סכומים "שהביא הביתה" מעבודתו כעצמאי (נספח 7 לכתב התביעה עמ' 47).

     

41. הנתבעת תיארה את התובע כ"מכור לבזבוזים", שכל שקל שהיה בכיסו בוזבז מיד ולדבריה נאלצה לבטל את כרטיס האשראי שהחזיק בו עקב "שיכרון הבזבוזים" שלו (סעיפים 53, 58 לתצהירה). בחקירתה הסבירה "בזבוז, אני קוראת לזה שבן אדם, הוא קונה בעבורו אוכל ב 4,000 שקל בחודש, כשהוא לא באותה תקופה מכניס את הסכום הזה, זה נקרא בזבוז, זה שיקול דעת, שבן אדם יכול לקנות 10 פחיות כל הביום ב... בערך כל שעה [ע]גולה,... זה נקרא בזבוז" (עמ' 34 שורות 34-39 לפרוטוקול), אך התקשתה להצביע על הסכומים הללו (עמ' 36 שורות 19-20 לפרוטוקול) ולא סיפקה הוכחות ממשיות לטענותיה (עמ' 34 שורה 33 לפרוטוקול). בסופו של דבר עלה שטענותיה מתמצות ברכישת מזון ושתיה שקנה התובע לעצמו בזמן שעות העבודה מכרטיס האשראי במקום לקחת אוכל מהבית (עמ' 37 שורות 4-24 לפרוטוקול). הנה כי כן, כשלה הנתבעת גם בהוכחת טענתה להיותו של התובע "מכור לבזבוזים".

     

42. בעדותה כפרה הנתבעת בטענה שלתובע לא היה כסף אפילו לנסיעות וטענה: "התובע החזיק רכב והיה לו ממקום העבודה אז כך שבעיית הנסיעות לא הייתה לו, זה פשוט כלום, מנטרה שחוזרים עליה" (עמ' 34 שורות 22-24 לפרוטוקול). כפי שכבר פורט לעיל עדות הנתבעת התפתחה בחקירתה ונמצאו בה סתירות מהותיות. עדות זו היא דוגמא אחת לכך. טענה זו עומדת בסתירה חזיתית לטענה שהתובע לא עבד מרבית השנים (סעיף 52 לכתב התביעה). בהתייחס לשנים בסמוך לפני מועד אישור ההסכם טענה הנתבעת שהתובע לא עבד או שעבד כעצמאי ואז בוודאי לא היה לו רכב ממקום העבודה. לכתב ההגנה צירפה אישור מביטוח לאומי לפיו התובע לא עבד בשנים 2010-2011 (נספח 19), והעידה שגם בשנת 2012 התובע לא עבד (עמ' 47 שורה 7 לפרוטוקול) וכי בשנים 2014-2015 עבד כעצמאי (עמ' 48 שורה 19 לפרוטוקול). כמו כן הטענה אינה מתיישבת עם החשש שהתובע ישכור רכבים (חשש שעלה בתביעת הגירושין ואף בהסכם נקבע כטעם לעזיבה מידית של התובע את הבית).

     

43. הוכח שהתובע נדרש לבקש מהנתבעת כספים במזומן או את כרטיס האשראי שלה לכל הוצאה שהייתה לו, אף למימון צרכיו ההכרחיים והיומיומיים (דוגמת תשלום נסיעה, רכישת מזון ושתיה, סיגריות), למימון הטיפול ברטורנו ואף כדי לרכוש ציוד וחומרים שישמשו אותו בעבודתו כעצמאי. הפסיכולוג העיד שהורי התובע הם שנשאו בעלות הטיפול של התובע וכי לעיתים לא הגיע התובע לפגישה משום שלא היו לו כספים כדי לממן את עלות הנסיעה אליה (עמ' 22 שורות 9-10 לפרוטוקול). אם אכן כדברי הנתבעת התובע שמר לעצמו את הכספים שהרוויח במזומן מדוע נדרש היה לבקש ממנה כספים להוצאותיו? ומדוע מסרה בידיו את כרטיס האשראי שלה לצורך רכישות בסיסיות אלו (בעלות של 40 ₪ ליום בקירוב)? אם היו לו כספים במזומן מדוע ביקש ממעסיקו דאז מפרעה על חשבון משכורתו כדי לממן את תשלום הטיפול ברטורנו לאחר שסירבה הנתבעת להמשיך לשאת בו מחשבונה?

     

44. גרסת הנתבעת לחובות שיצר התובע, היותו מכור לבזבוזים שהוצאותיו עלו על הכנסותיו, ואשר סיכנו את הבית לא הוכחה והיא אף אינה מסתברת ואינה מתיישבת עם השכל הישר ועם השתלשלות רכישת הנכסים על ידי הצדדים.

    לדבריה התובע לא עבד באופן רצוף וקבוע במשך השנים, הכנסתו הייתה דלה והוא בזבז (על צרכיו האישיים וצרכי עבודתו כעצמאי) יותר ממה שהכניס. קרי, לשיטתה מהכנסתה השוטפת כגננת היא נשאה בכל הוצאות הבית והילדים, פרעה את הלוואת המשכנתא וכן פרעה חובות שיצר כביכול התובע. טענה זו להכנסה דלה, לא קבועה שאין בה די להוצאות התובע בעצמו אינה מתיישבת עם הצהרתה בתביעת הגירושין שהכנסת התובע עולה על שלה ועם חיוב המזונות השוטף שנקבע בהסכם.

    בנוסף, אם יש בגרסתה ממש הכיצד עלה אם כן בידי הצדדים לצבור נכסים, לרכוש נכס להשקעה ואף להרחיב ולשפץ את הדירה החלופית בעלות גרנדיוזית נטענת בסך של מיליוני ₪? לכך לא ניתן מענה מצד הנתבעת שאף אישרה שהיא התעניינה ברכישת שני נכסים בקבוצת הרכישה (עמ' 53 שורות 1-5, 14-19; עמ' 52 שורות 9-10 לפרוטוקול).

    העובדה שהצדדים רכשו נכסים והרחיבו ושיפצו את הדירה החלופית בעלויות גבוהות מחזקת את טענת התובע שהכנסותיו (המדווחות ושאינן מדווחות) שמשו נדבך חשוב בקופה המשפחתית וכי מצבם הכלכלי של הצדדים היה איתן ואפשר צבירת נכסים, ומחלישה את טענת הנתבעת להתנהלות בזבזנית מצדו שעלתה על הכנסותיו והובילה את הצדדים לגירעון.

     

45. השתכנעתי אפוא שהתובע עבד כעצמאי במהלך שנות הנישואין, אם בנוסף לעבודתו כשכיר או אם רק כעצמאי, וכי גם את הכנסותיו במזומן שקיבל מעבודתו כעצמאי העביר לידי הנתבעת ששלטה בקופה המשפחתית. בהעדר חשבון בנק או כספים נותר התובע תלוי לחלוטין בתובעת מבחינה כלכלית אף לצורך סיפוק צרכיו הבסיסיים וההכרחיים. התובע צבר חובות בהיקפים של אלפי ₪, שלא ניתן לייחס אותם (ולמצער את כולם) כחובות אישיים שלו, וגם אם היוו הם מטרד לא מדובר בהיקף כזה שסיכן את רכוש הצדדים.

    שאלת התובע הכיצד אפשר היה שלא יצבור חובות אם לא היה לו אמצעי עצמאי לשלם הוצאות מסתברת על פניה. מבלי לקבוע מסמרות היא גם יכולה להסביר ולו חלק מהסתבכויותיו הנטענות (כדוגמת גניבת שיק מהנתבעת כדי לרכוש סיגריות או אי תשלום חניה וצבירת דו"חות).

     

46. הנה כי כן, הנתבעת דרשה לחתום על ההסכם כתנאי להמשך הנישואין כדי להעניק לה ביטחון כלכלי שלא תאבד את הבית בשל התנהלותו הלא אחראית כביכול של התובע. הנתבעת פנתה לעו"ד ט' לצורך עריכת ההסכם עליו חתם התובע מבלי שהתנהל מו"מ ומבלי שהוחלפו טיוטות בין הצדדים עת התובע אינו מיוצג ומבלי שקיבל ייעוץ. בהסכם ויתר התובע על מלוא זכויותיו בכל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין (ולא רק על זכויותיו בבית). אין חולק שהתובע האמין שההסכם נדרש על מנת להעניק ביטחון כלכלי לנתבעת ואין חולק גם שהתובע האמין שהמדובר בהסכם שלא ייאכף. לא הוכח שהיו נושים מפניהם נדרש היה להגן על הרכוש, שלצדדים היו חובות שהעמידו את רכושם בסיכון כלשהו, ולא השתכנעתי שהנסיבות היו כאלו בעטיין היה חשש אובייקטיבי לסיכון הרכוש המשותף. נקל להסיק בנסיבות אלו שכדי "לקנות" את המשך הנישואין נדרש התובע לוותר על כל זכויותיו ברכוש המשותף. וכפי שסיכמה הנתבעת בעצמה "התובע ביקש לעצמו שנים נוספת עם הנתבעת וקיבל את מלוא מבוקשו" (סעיף 99 לסיכומיה).

     

    עילת העושק

     

47. כעת יש להידרש לשאלה המשפטית: האם עומדת לתובע עילה בדין לבטל את ההסכם. לאחר שמיעת כל העדויות, ובחינת טענות הצדדים וראיותיהם נחה דעתי שההסכם נחתם על ידי התובע מדעת ובכל זאת דבק בהתקשרותו פגם ברצון ועומדת לו זכות לבטלו בשל עילת העושק המעוגנת בהוראת סעיף 18 לחוק החוזים, התשל"ג-1973 הקובעת כדלקמן: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

     

48. עילת הביטול מסוג עושק כוללת שלושה יסודות מצטברים – מצבו של העשוק, התנהגותו של העושק ותנאי חוזה שנוצר כתוצאה מן הניצול שהינם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל [גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי, 344 (2005) (להלן: "שלו"); ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי ,(פורסם בנבו, 19.11.07) (להלן: "עניין מחקשווילי") ע"א 6235/15 חלאק נ' כריים (פורסם בנבו, 15.12.17)].

     

    יסודותיה של עילת העושק הם מצטברים [ע"א 9609/01 מול הים נ' עו"ד שגב פ"ד נח(4) 106, 121-120 (2004)] שלובים זה בזה וקיימת תלות הדדית ביניהם [ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן (פורסם בנבו, 30.12.99) (להלן: ("עניין ויינגרטן")] והחובה להוכיח את קיומם מוטלת על הטוען להם.

    עילת העושק היא אחד הביטויים הברורים לתפיסה העכשווית של דיני החוזים המציבה גם את הדרישה לצדק והגינות חוזית לצד מתן ביטוי לרצון הצדדים (עניין מחקשווילי). בהוכחת עילת העושק נסתרת החזקה בדבר הסכמתו הסובייקטיבית של החותם ורואים את החוזה כבר ביטול [ע"א 2409/10 מגורי נ' מלאכי (פורסם בנבו, 23.8.12)].

     

49. עילת הביטול בשל עושק מניחה שהצדדים חתמו על החוזה תוך ידיעת הנסיבות [ע"א 8622/06 פלוני נ' עיזבון המנוחה פלונית ז"ל (פורסם בנבו, 3.3.09)]. כבר נקבע ש"עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין" [ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פ"ד מ(4) 533, 541 (1986) (להלן: "עניין רבינוביץ")]. כן נקבע שהמצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון חייבים "להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטיה של ממש מנתיבו הנכון" [ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון פ"ד לו(1) 762, 767 (1981) (להלן: "עניין סאסי")].

     

50. יסודות סעיף 18 אוצלים זה על זה, וחרף הצורך לבסס קיומו של כל יסוד בנפרד לא ניתן לנתק ביניהם. כלומר, לא די ברווח בלתי סביר שמפיק צד אחד לחוזה. אפילו גרועים תנאי החוזה במידה בלתי סבירה מן המקובל, נדרש קיומו של ניצול מצד אחד ומצוקה מן הצד האחר. עם זאת, ברור שרווח בלתי סביר מחשיד את העסקה ומחייב הסתכלות מדוקדקת בה, שמא הופק הרווח על ידי ניצול מצוקה. ככל שחד צדדיותה של העסקה רבה יותר כן תיקל הוכחת אי הגינותה [עניין רבינוביץ, 769].

    מנגד, מצוקה של אדם, כמו גם חולשתו וחוסר ניסיונו צריכים להביא לידי התבוננות בוחנת בחוזים שערך. מצוקה יכולה לחשוף אותו לניצול ולהעלות את מידת הסבירות שיחתום על חוזים גרועים.

     

51. בפסיקה נקבע שהבחינה תהיה זהירה ודווקנית עוד יותר לגבי אפשרות ביטול הסכם גירושין או הסכם ממון מפאת אילוץ ועושק [תמ"א (ת"א) 4504/90 זקין נ' זקין (פורסם בנבו, 29.3.93); תמ"ש (כ"ס) 3351/07 מ.נ. נ' מ.ש., (פורסם בנבו, 8.3.09)]. וכך נקבע בעמ"ש 1015/08 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 26.5.13):

    "בעת שנדרשים אנו לשאלה אם יש לבטל הסכם ממון ו/או הסכם גירושין מחמת פגם בכריתתו, ובמיוחד מעילת העושק... כאמור, אכן מצד אחד עלינו לבחון שמא נפל פגם בכריתת ההסכם, אולם מאידך, עלינו להיות זהירים ובמיוחד מעת שעסקינן בהסכם גירושין או הסכם בין בני זוג, אשר אינו כהסכם "כלכלי" אשר ניתן לבחון נסיבותיו ותנאיו ביתר קלות. כך הדגשנו את הקשיים העלולים להיגרם אם בית המשפט יבטל הסכמים שכאלו מחמת העילה האמורה. מכל מקום, דווקא נוכח הקשיים האמורים, דומה כי יש לתת משמעות יתרה להתרשמות הערכאה הדיונית מבני הזוג, בעת שזאת דנה בעניינם של בני הזוג, התרשמות שהינה בעלת חשיבות רבה בהכרעה בסוגיית הביטול דנן".

     

52. לפיכך, שקלתי ובחנתי את קיום יסודותיה של עילת העושק בענייננו בזהירות המתבקשת כמצוות הפסיקה. כן שמתי לנגד עיני שחוזים נערכים לעיתים קרובות מתוך אילוץ כלכלי כלשהו, אשר יסודו בשיקולי כדאיות בהתאם לזמן ולנסיבות (שכן זוהי בדרך כלל טיבה של כל פשרה) ובמיוחד אמורים הדברים בהסכמי ממון וגירושין בהם תנאי ההסכם הם תוצאה אפשרית של פשרות וויתורים הדדיים בין בני זוג [בג"ץ 2609/05 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (2011) פסקה 13 לפסה"ד].

    כן עמד לנגד עיני שעריכת ההסכם ואישורו נועדו גם על מנת לקדם ערך נעלה מבחינתו של התובע באותה עת – שיקום היחסים עם הנתבעת ורצונו בשלום בית. הבחירה באפשרות זו, גם אם היא אפשרות פחות טובה מבחינתו, אינה מלמדת כשלעצמה על מצוקה או על העדר אלטרנטיבה. "הנטיה של בית המשפט תהיה בדרך כלל לכבד את הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה, ודבר זה נכון לגבי חוזים מסחריים וגם לגבי הסכמי גירושין. באלה האחרונים, יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג. על כן, יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, עניין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר.... ההעדפה של מגרעות יחסיות איננה יוצרת עדיין מצב של מצוקה, היינו הצורך לבחור לעתים בין שתי רעות אינו יוצר אותן נסיבות קיצוניות הצריכות להצדיק מתן גושפנקא לביטולו בדיעבד של חוזה, שהרי יש גם אינטרס ציבורי בקיומם של חוזים וביציבותן של התקשרויות, וההתערבות של הערכאה השיפוטית צריכה להיות מופנית לאותם מקרים בהם מתווספות על שיקולי הכדאיות גם נסיבות אישיות קשות היוצרות מצב של היעדר ברירה, ואינן מותירות חלופה סבירה למי שנדחק לפינה שאין מוצא ממנה. המצב האמור של היעדר מוצא הוא שמהווה אחד מהמרכיבים המעניקים לניצול של העשוק את הסממן הבלתי מוסרי" [ע"א 5490/92 פגס נ' פגס, (פורסם בנבו, 29.12.94)].

    בצעידה זהירה בנתיב זה, כפי שעלה מהמסכת העובדתית שפורטה לעיל וכפי שאראה להלן, השתכנעתי שעלה בידי התובע להוכיח את קיומם של כל התנאים המצטברים שביסודותיה של עילת העושק. לטעמי, כל אחד מיסודות העילה מתקיים במלוא תוקפו.

     

53. היסוד הראשון: מצבו של העשוק. על מצבו הירוד של העשוק ניתן ללמוד באמצעות חוות דעת או תעודה רפואית ערוכה כדין, כאשר כבר נקבע כי דרישה זו יש למלא בדווקנות ויש להצביע ספציפית על מצב העשוק בעת כריתת ההסכם, ככזה שלא היה כשיר להתקשר בהסכם ממון בעת שזה נכרת ואושר, אם בשל מצוקה נפשית או קוגניטיבית [עמ"ש (מחוזי ת"א) 1137-06-10 פלוני נ' פלונית (2012) פסקה 14 לפסה"ד (להלן: "עניין פלוני")].

     

54. התובע טען שהיה תלוי בתובעת תלות קיצונית ששיבשה את שיקול דעתו. לדבריו בשל תלות היתר שפיתח בנתבעת לטובת שימור היחסים אתה הוא ריצה אותה ומלא אחר כל מבוקשה וקבל אחריות על כל אשמה שייחסה לו, גם אם לא היה מאחוריה דבר. להוכחת טענתו צירף התובע תצהיר מהפסיכולוג (שהוכתר כחוות דעת) המבוסס על 29 פגישות טיפוליות שקיים עם התובע בין התאריכים 19.11.2015 עד 2.9.2016, כולל פגישה אחת משותפת עם הנתבעת (תצהיר הפסיכולוג צורף לבקשה מיום 6.11.25). הפסיכולוג פירט שמקורותיו לתצהירו ולעדותו היו הרישומים שערך בתיק המטופל בזמן אמת אשר נועדו לאפשר המשכיות טיפולית ולא כדוקומנטים רשמיים, ועל זכרונו מתקופת הטיפול. בתצהירו פירט הפסיכולוג:

    "הנושא של היחסים בינו ובין אשתו עלה שוב ושוב בשיחות בינינו. הוא תיאר את מאמציו לרצות אותה, אשר כללו אחריות לעבודות הבית ("אני מנקה את הבית", "מגהץ"). הוא פחד מאוד מניתוקה ממנו, והביע חרדות בגבול הפניקה כשהנתבעת היתה "מפרידה את המטות". לצערי, לא הגענו להבנה מהו המקור לעומק הפניקה במובן הפסיכואנליטי, ברבדים הארכאיים הראשוניים של סימביוזה מול הפרדות ואינדיווידואציה...

    "הטפול הופסק לאור כך שאביו של התובע הפסיק לממן את הטיפול ואילו אשתו סירבה להוציא כספים מחשבון הבנק שלה לשם נכנסה משכורתו של התובע. אך ניתן לסכם כך: מדובר בגבר אינטליגנטי מאוד עם פער גדול בין המשל לבין הפרסונה המתפקדת. הוא הראה רגשות מורכבים של תלות וחרדה. הוא חווה ילדות בעייתית, אך בלי התמיכה הדרושה לפתח "אני" אדקווטי. הוא חווה קשר ומחויבות לילדיו, ופעל למענם כפי הבנתו לגבי זהות והזדהות. שימור היחסים עם הנתבעת אשתו היה ערך עליון, וחוה תלות-יתר בה. מנגנון התלות-יתר שבש את תהליכי השפוט וההחלטה. יתכן כי מציאות זאת של שבוש תהליכי השפוט וההחלטה השפיעה על התובע לא להמשיך את הטפול איתי ב-2016 ולנקוט צעדים לא מותאמים בתחומי חנוך ילדים, יחסים חברתיים וכלכלה".

     

55. בדיון קדם המשפט טענה הנתבעת שעובר לעשיית ההסכם עבר התובע אבחונים שאישרו שכושר שיפוטו היה תקין (עמ' 5 שורות 31 ואילך לפרוטוקול מיום 17.9.24) אך לא צירפה אותם ולא היה בפיה הסבר מדוע נדרש התובע לאבחונים אלא אם כבר אז עלתה תהייה בשאלת כושר שיפוטו.

     

56. הנתבעת לא חלקה על כך שהתובע פיתח בה תלות יתר ואף הודתה שבמהלך הטיפול של התובע ברטרונו (כבר בשנת 2011) הסבירה לה מנהלת המרכז שהתובע פיתח בה תלות יתר. ברם, לטענת הנתבעת התובע סובל מהתמכרויות ("בעיקר לפרונוגרפיה ולבזבוזי כספים", סעיף 88 לכתב ההגנה; "להימורים", סעיף 93) וכי התלות בבן הזוג "המושיע" היא תופעת לוואי להתמכרות עצמה וכתוצאה ממנה העביר אליה התובע את האחריות שתפתור את כל הבעיות שיצר (סעיף 38 לתצהירה; סעיף 90 לכתב ההגנה).

    סבורתני שאין הכרח לקבוע מסמרות בשאלה מה מקור הסיבה לתלות היתר שפיתח התובע בנתבעת – אם כתופעת לוואי של התמכרות או בעיה אחרת ממנה הוא סובל או אם כתוצאה ממערכת היחסים ביניהם. בעילת העושק אין דרישה שהמנצל גרם למצב המצוקה שבו נמצא הצד השני המתקשר בחוזה [גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019), 434 (להלן: "שלו וצמח")]. קרי, אין צורך להכריע האם מצב המצוקה של התובע נגרם ממקור עצמאי או ממקור שקשור בצד העושק – הנתבעת. גם אם נניח לצורך הדיון שכטענת הנתבעת תלות היתר היא תופעת לוואי של בעיה אחרת ממנה סובל התובע השאלה הצריכה הכרעה היא האם תלות היתר שפיתח התובע בה פגעה בשיקול דעתו בחתימה על ההסכם.

     

57. לצורך כך מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר C (להלן: "המומחה"). בחוות הדעת מיום 20.12.25 (להלן: "חוות דעת המומחה") הדגיש המומחה בפרק הדיון את הקושי המובנה בחוות דעת רטרוספקטיבית ושמסקנתו אינה נשענת על בדיקה ישירה כי אם על סמך עדויות וראיות: "קיים קושי ברור לתת חוות דעת על החלטה ומצבים שהתקיימו לפני 9 וחצי שנים. התבקשתי ליתן 'חוות דעת לבחינת מצבו הנפשי של האיש, כושר השיפוט שלו על מה שהוא חותם במועד עריכת ההסכם ואישורו" וכן "שאלת התלות הנטענת של האיש באישה והשפעתה על האמור". יש קודם כל להדגיש שבהחלט מורכב להעריך מצב נפשי של אדם בסיטואציה שהיתה לפני תשע וחצי שנים. הערכת מצב נפשי של אדם נבדקת בדרך כלל בעזרת בדיקה קלינית ועוד כלים וכל אלה בלתי אפשריים רטרואקטיבית. על מנת לבחון את שאלות בית המשפט יש להתייחס לעדויות השונות שהועברו לידיעתי באשר לסוגיות הנדונות" (עמ' 8).

    בסיכום חוות הדעת הדגיש המומחה שמסקנתו אינה אלא הערכה "מנקודת מבט של סבירות" של העדויות והראיות שהובאו לפניו: "יש לחזור ולהדגיש שלא ניתן להגיע להערכה חד משמעית מסביב לשאלות שבית המשפט העלה בגלל הנסיבות של חוות דעת זו.

    ההערכות להלן הן מנקודת מבט של סבירות. מתוך כל העדויות האלה, אין הוכחה שהתובע היה בהתמכרות תלותית לאשתו: נכון שהשתדל בתקופות ההסכם לרצות אותה וחיפש שלום בית, אך אין סיבה להניח שהוא היה בעל שיפוט לקוי. שיפוט משובש מתקיים במצבים קיצוניים כגון פסיכוזה, התמכרות ותלות קיצונית. אין הוכחה שכך היו פני הדברים כאן".

     

58. המומחה קבע "ששיפוט משובש מתקיים" במצב של "תלות קיצונית" אך מסקנתו הייתה ש"מתוך כל העדויות האלה, אין הוכחה שהתובע היה בהתמכרות תלותית לאשתו". על כך חזר המומחה גם בעדותו. למסקנה לפיה התובע לא חווה תלות יתר בנתבעת הגיע המומחה מתוך הערכת הראיות ו"העדויות השונות" שהובאו לפניו (עמ' 8 לחוות הדעת), וביניהן כתבי הטענות, פרוטוקול דיון אישור ההסכם, מכתב מרטורנו נושא תאריך 11.9.10 (להלן: "המכתב מרטורנו"), שיחה עם המטפלת, שיחה עם הפסיכולוג ותצהיר הפסיכולוג. בנוסף, לדברי המומחה הוא קיבל "חומר רב" משני הצדדים, שכלל "חומרים על חובות, חשבונות מעוקלים, הגבלות בשיקים, הלוואות שהתובע לקח ולא החזיר, קנסות ופסק דין על גניבה" (עמ' 2).

    כן ביסס המומחה את מסקנתו על בחינת ההיגיון שבהתנהגות התובע וההיגיון הכלכלי של ההסכם: "סביר להניח שרצה לפעול על מנת להרגיע את המצב ולמנוע גירושין, כלומר היה היגיון מסוים בהתנהגותו. נראה שאשתו ניסתה לשים לו גבולות לאור התנהלותו הכלכלית וזה ההיגיון שבהסכם. ההיגיון בהסכם שכזה שבו התובע מוותר על בעלות על נכס מופיע בדבריו שבהם הוא מודה שיש לו דפוסי התנהגות בעייתיים, נטיה להסתבכויות כספיות ועוד. אכן, בפרוטוקול של בית המשפט שקדם להסכם צוין מפורשות ששני הצדדים, כלומר גם התובע, חתמו על ההסכם מרצונם החופשי ללא לחץ או השפעה כלשהי" (עמ' 10; ההדגשה במקור – א.ב.ד).

     

59. לאחר ששקלתי את כל השיקולים הנוגעים לעניין מצאתי לדחות את מסקנת המומחה לפיה התובע לא חווה תלות יתר בנתבעת. ראשית נדגיש שגם חוות דעת מומחה שמינה בית משפט היא בגדר ראיה ואין היא בבחינת "כזה ראה וקדש" אלא היא מהווה כלי עזר עבור בית המשפט בבואו להחליט בנושא שאינו בידיעתו השיפוטית [דנ"א 6211/13 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (פורסם בנבו, 23.12.13)]. בית המשפט רשאי לקבל את מסקנת המומחה או לדחותה, כולה או חלקה, והוא המעניק לה את כוחה הראייתי [שוחט ושאווה, סדרי הדין בבית המשפט לענייני משפחה, תש"ע-2009, בעמ' 291-291] והסקת המסקנות ממכלול הנתונים והראיות נתונה לבית המשפט.

     

     

60. בשל משך הזמן שחלף מאז הטיפול לא ניתן היה לקבל מרטורנו רישומים או מסמכים כלשהם בנוגע לטיפול. המומחה ביסס את מסקנתו בין היתר על המכתב מרטורנו בו נכתב: "התובע נמצא אצלנו בטיפול מה- 28/7/11 כתוצאה מדפוסי התנהגות לא תקינים הנובעים מהתמכרות לבזבזנות, גלגול כספים, נכנס לחובות גדולים והגיע אלינו כדי לטפל בעצמו ולקבל כלים להתמודד עם התמכרותו" (צורף כנספח 20 לכתב ההגנה). המומחה פירש את המכתב האמור כאישור לגרסת הנתבעת בדבר בזבזנותו של התובע והתמכרויותיו (עמ' 9 לחוות הדעת; עמ' 4 שורות 35-36 לפרוטוקול).

    דומני שקשה לבסס על המכתב מרטורנו כשלעצמו ממצא השולל את המסקנה שהתובע חווה תלות יתר בנתבעת. בעדותו אישר המומחה שהוא לא ידע שההערה בכתב יד על גבי המכתב: "מכתב מרטורנו שאוכל להחזיר את חובותיו ויעשו לי הנחה על הריביות היה חייב בכל מקום כסף", נכתבה על ידי הנתבעת וכן אישר שהוא לא בדק את מטרת המסמך (עמ' 4 שורות 13-20 לפרוטוקול). קרי, המדובר במכתב שככל הנראה הוכן ביוזמת הנתבעת לצורך הפחתת ריביות ואינו חלק מההליך הטיפולי שניתן לתובע. כמו כן, התובע טען בעצמו שהפניה המשותפת לרטורנו נעשתה בטענה שהוא מכור "לגלגול כספים ולפרונוגרפיה", אלא שלדבריו לאחר תהליך האבחון נמצא שהוא סובל מתלות יתר כלפי הנתבעת ובכך יתמקד הטיפול.

    המומחה אישר שהוא לא התייחס להתכתבות של הנתבעת עם מנהלת המרכז מיום 17.10.11 ממנה ניתן ללמוד שהטיפול של התובע ברטרונו אכן התמקד (למצער גם) בנושא של תלות יתר וריצוי (נספח 12 לכתב ההגנה; החל מעמ' 5 שורה 33 עד עמ' 10 שורות 8-14 לפרוטוקול).

    יתרה מזאת, כנזכר לעיל, הנתבעת הודתה בעצמה שבמהלך טיפול התובע ברטרונו הסבירה לה מנהלת המרכז שהתובע פיתח בה תלות יתר (סעיף 38 לתצהירה). כשעומת עם דברים אלה השיב על כך המומחה: "זה מה שהיא כתבה" (עמ' 11 שורה 10 לפרוטוקול).

     

61. המומחה סבר שהתובע לא חווה תלות יתר בנתבעת גם משום שמצא היגיון כלכלי בהסכם שבו לאור התנהלותו הכלכלית וויתר התובע על בעלותו בנכס. המומחה פירט בחוות דעתו את דברי הנתבעת לפיהם בתקופת ההסכם צבר התובע חובות בסך של 600,000 ₪ (עמ' 7). בחקירתו העיד שהנתבעת הציגה בפניו "אישורים על חובות" שלא בדק את אמינותם (עמ' 12, שורות 32-34 לפרוטוקול). על אף שהעיד שהתייחס לדברים של כל אחד מהצדדים "מאוד בערבון מוגבל" והעדיף להשאיר הבדיקה ל"אנשי מקצוע שאמורים להיות אובייקטיביים" (עמ' 7 שורה 38 – עמ' 8 שורה 4 לפרוטוקול) ניכר שלמעשה נתן המומחה משקל לטענות הנתבעת ביחס לחובות והסתמך עליהן בדרך להסקת מסקנתו.

    כאשר התבקש להצביע על חובות ספציפיים לשנים 2011-2015 שהוצגו לפניו לא מצא המומחה כאלה, והשיב ש"אם אין מסמכים בתקופה הזאת, זה אומר שהשיטה שלה לשלוט בתקציב היתה נכונה" (עמ' 15 שורה 26 לפרוטוקול).

    המומחה לא הצליח להסביר מדוע ההסכם הגיוני לשיטתו אם אין חובות אך הסכים שאם לא היו חובות אזי הצהרת התובע בדיון אישור ההסכם על צבירת חובות היא "בעייתיות מאד" (עמ' 16 שורות 10-15 לפרוטוקול). מכל מקום, המומחה מצא היגיון כלכלי בכך שהתובע ויתר על זכויות בבית לאור כך שצבר חובות בהיקף ניכר. הנחה עובדתית זו על יסודה ביסס בין היתר המומחה את מסקנתו שגויה מיסודה.

     

62. בנוסף, מסקנת המומחה שלפיה לא נפגעה יכולתו של התובע להפעיל שיקול דעת בעת כריתת ההסכם מעוררת קושי שעה שאחד הנימוקים המרכזיים שעליהם היא נסמכת הוא שההסכם עצמו היה "הגיוני" וכי הדברים שאמר התובע בעצמו בעת אישורו (שהוא נוטה להסתבכויות) מלמדים על כך. הנמקה זו לוקה לטעמי במעגליות (עמ' 13 שורות 27-32 לפרוטוקול). ההסכם ותוכנו הם התוצר שביחס אליו מתעוררת שאלת הפגיעה בכושר שיפוטו של התובע ומשכך אין להניח את סבירותו או הגיונו של ההסכם כנקודת מוצא ולהסיק ממנה שהתובע היה כשיר לקבל החלטה להתקשר בו.

    במילים אחרות, לא ניתן ללמוד בהכרח על תקינות של תהליך קבלת ההחלטה מן התוצאה שאליה הגיע מקבל ההחלטה, שהרי ייתכן בהחלט שאדם שנפגעה יכולתו להעריך את משמעות החלטותיו ואת חלופותיהן יחתום על הסכם שתוכנו נראה בדיעבד סביר והגיוני. הדברים שאמר התובע בעת אישור ההסכם אינם יכולים, כשלעצמם, לשמש ראיה מספקת לכך שתהליך קבלת ההחלטה שקדם לחתימתו היה תקין. לכל היותר יש לבחון אותו כחלק ממכלול הנתונים ובשים לב לאפשרות שהאמירות עצמן הושפעו מן המצב הנפשי או הקוגניטיבי שבו היה נתון התובע באותה עת. השאלה אינה אם ההסכם נראה למומחה הגיוני בדיעבד, אלא אם בעת כריתתו היה התובע מסוגל להפעיל שיקול דעת עצמאי, להבין את משמעות ההתקשרות, לשקול את חלופותיו ולהעריך את השלכותיו.

     

63. הקושי במסקנת המומחה מתחדד נוכח הסתמכותו על דברי התובע בעת אישור ההסכם שלפיהם חתם עליו ללא לחץ או השפעה כלשהי כביטוי לכך שלא נפגעה יכולתו להפעיל שיקול דעת. הנמקה זו מעוררת קושי של ממש שכן היא מניחה למעשה את המבוקש להוכיח: אם השאלה העומדת לבחינה היא האם בעת כריתת ההסכם הייתה לתובע יכולת שיפוט תקינה, הרי שלא ניתן לראות בהצהרתו באותו מעמד, שלא הופעל עליו לחץ, ראיה מכרעת לכך שהצהרה זו משקפת את המציאות. עצם אמירתו של אדם שאינו נתון ללחץ או להשפעה אינה מלמדת בהכרח על יכולתו לזהות את הלחץ או את ההשפעה המופעלים עליו, להעריך את משמעותם או להתנגד להם.

    גם במובן זה מסקנת המומחה לוקה במעגליות: הוא מסיק שלא נפגעה יכולת השיפוט של התובע מן העובדה שהתובע עצמו הצהיר שחתם ללא לחץ או השפעה, בעוד שהשאלה הטעונה בחינה היא, בין היתר, אם יכולתו של התובע באותה עת להעריך באופן עצמאי את מצבו, לזהות את ההשפעה המופעלת עליו ולגבש עמדה חופשית ובלתי תלויה אכן הייתה תקינה. אין די אפוא בכך שהתובע ידע לומר שהוא חותם "ללא לחץ". יש לבחון האם אמירה זו אכן שיקפה את מצב הדברים ואת יכולתו השיפוטית של התובע או שמא דווקא הפגיעה בשיפוט היא שעמדה ביסוד חוסר יכולתו לזהות ולהכיר בהשפעה שהופעלה עליו.

    מכאן גם שאין לייחס לאמירה זו משקל עצמאי ומכריע בבחינת שאלת הפגיעה בשיקול הדעת. היא יכולה להוות נתון אחד מתוך מכלול הנסיבות, אך אין היא יכולה לשמש נקודת מוצא שממנה נשללת עצם האפשרות שהתובע היה נתון אותה עת להשפעה שפגעה ביכולתו להפעיל שיקול דעת חופשי ועצמאי.

     

64. הנתבעת הודתה כאמור שכבר בשנת 2011 בעת שטופל התובע ברטורנו נאמר לה מפי מנהלת המרכז שהתובע פיתח בה תלות יתר. אין חולק שהטיפול של התובע ברטורנו הופסק משלא הסכימה הנתבעת לשלם את עלות הטיפול מהקופה המשותפת ולאחר שנפסקה גם האפשרות של תשלום הטיפול כמפרעה מתוך שכרו. הנתבעת לא כפרה בטענת התובע שלאחר מכן מצוקתו החריפה ולאור כך הוא אף פנה למטפלת שלה לקבלת עזרה (סעיף 42 לכתב התביעה; עמ' 17 שורות 21-24 לפרוטוקול) וטענתה התמצתה בכך שלמטפלת לא היה קשר להסכם ולתנאיו (סעיף 35 לכתב ההגנה). התובע היה חרד מפני אפשרות של פירוד ופשיטא שמצוקתו החריפה בעקבות תביעת הגירושין שהגישה התובעת והחשש לאבדה, חשש שעלה שוב לאחר שחזרה הנתבעת על רצונה להתגרש בטרם נערך ההסכם. ביום 5.7.15 אושר ההסכם וזמן קצר לאחר מכן, בחודש 11/15 החל התובע את הטיפול אצל הפסיכולוג.

     

65. כפי שביאר המומחה בחוות הדעת, הערכת כושרו הקוגניטיבי והנפשי של התובע באופן רטרוספקטיבי מעלה קושי ומורכבות מובנים משאין חוות הדעת נשענת על בדיקה קלינית ישירה של הנבדק בזמן אמת. לפיכך, נפסק שחוות דעת כזו ניתנת לביצוע מהימן רק אם קיים חומר רפואי מבוסס, אובייקטיבי ומתועד המתייחס למצבו של הנבדק סמוך מאוד למועד הרלוונטי [תמ"ש 20083-02-15 ש' ט' נ' כ' פ' (פורסם בנבו, 9.9.17)]. התובע טופל על ידי הפסיכולוג בסמוך לאחר מועד אישור ההסכם שערך רישומים של הטיפול. המומחה לא עיין ברישומי הטיפול הפסיכולוגי (מענה לשאלות הבהרה מיום 26.5.25) על אף שניכר שיכול היה להיעזר בהם כדי ללמוד למשל על התלונות והסימפטומים של התובע כפי שסיפר לפסיכולוג [באשר לאפשרות לעיין בתרשומות ראו ת"א (מרכז) 35053-09-23 אלמוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 6.10.24)].

    המומחה שוחח עם הפסיכולוג ועיין בתצהירו בו צוין מפורשות שהתובע פיתח תלות יתר בנתבעת וכי "מנגנון תלות היתר שיבש את תהליכי השיפוט וההחלטה" אך מצא שיש לקחת את דברי הפסיכולוג "בערבון מוגבל".

    המומחה פירט שהפסיכולוג "ידע חלקית על מעידותיו הרבות של התובע בתחום הכלכלי והתעסוקתי, חובותיו ועוד (כפי שהודה בבית המשפט כשמודה שיש לו דפוסי התנהגות בעייתיים, נטייה להסתבכויות כספיות ועוד) אך לא נראה שבמסמך קשר את התנהלות האשה השתלטנית לכאורה עם הקשיים האלה. לכן נראה שיש לקחת את דברי הפסיכולוג בערבון מוגבל" (עמ' 9 לחוות הדעת).

     

66. קשה לקבל מסקנה זו המבוססת על ההנחה שהפסיכולוג לא היה מודע לחובותיו ומעידותיו של התובע.

    ראשית, ההנחה להעדר ידיעה של הפסיכולוג אינה מבוססת שכן המומחה לא פירט אם בדק עם הפסיכולוג מה היה רוחב ידיעותיו בנוגע לכך. בחקירתו העיד הפסיכולוג שהתקיימה שיחה קצרה בה נשאל על ידי המומחה רק לגבי התרשמותו מהתובע (עמ' 18 שורה 37 לפרוטוקול). כן העיד הפסיכולוג שהוא כן היה מודע לדפוסים הנטענים, עליהם שמע גם מהתובע בעצמו ("המון מילים של התובע, המון המון משקר, דחיינות, פורנו, יודע שאני פוגע בעצמי", שם שורות 12-13; "לקחת כספים, לשאול, ללוות כספים וכדומה" עמ' 22 שורה 8 לפרוטוקול; ושהנתבעת ניהלה את החשבונות בשל התנהלותו הנטענת, עמ' 26 שורות 14-30 לפרוטוקול), ועל כך שמע גם מהנתבעת בפגישה בה השתתפה (עמ' 25 לפרוטוקול).

    שנית, ההנחה לקיומם של חובות בהיקפים גדולים כפי שטענה הנתבעת בפני המומחה נמצאה אף היא לא מבוססת ושגויה.

    שלישית, גם אם נניח, מבלי לקבוע כך, שהנחת המומחה מבוססת, לא ברור מדוע יש בה כדי לשלול או לגרוע ממשקלה של התרשמות הפסיכולוג שטיפל בתובע בזמן אמת, אשר התרשם שהתובע חוות תלות יתר בנתבעת.

     

67. המומחה רשאי כמובן לחלוק על מסקנות הפסיכולוג ואולם קביעת המשקל שיינתן לתצהיר הפסיכולוג אינה בתחום סמכותו המקצועית של המומחה והיא מסורה לבית המשפט. בית המשפט לעולם אינו מתפרק מהפונקציה השיפוטית שלו הנשארת תמיד בידיו ואינה מועברת למומחה [רע"א 3906/95 אמר נ' הדר חברה לביטוח, פ"ד מט(3) 303, 308]. בית המשפט הוא שמכריע במשקל של תצהיר הפסיכולוג שניתן על סמך תרשומות טיפולים שנעשו לתובע בזמן אמת ואשר העיד ממקור ראשון על התרשמותו.

     

68. בעדותו הסביר הפסיכולוג שהטיפול בתובע התמקד בנושא "הצורך שלו להתאים את עצמו לצרכים של אחרים, ההיענות שלו לדרישות" (עמ' 19 שורות 8-9 לפרוטוקול); "בהתנהלותו והצורך, הצורך והניסיון לעזור לו לעמוד על דעתו ורצונותיו, ולא להכנע לרצונות של הסביבה" (עמ' 24 שורות 27-28 לפרוטוקול).

     

    הפסיכולוג הדגיש בחקירתו שהתובע ביטל את רצונו כדי להתאימו לרצון אחרים וכי "זה אפיון שלו בכלל, זה לא היה ספציפי כלפי אשתו" (עמ' 25 שורה 6 לפרוטוקול). כמו ברטורנו גם הפסיכולוג התרשם שהתובע חווה תלות יתר בנתבעת (עמ' 26, שורות 3-10; עמ' 30 שורות 1-12 לפרוטוקול) וכי "וככה אופיינו הרבה מהשעות שלו איתי, של תחושה שהוא חייב לרצות את אשתו, וניסיונותי לעבוד על זה לא צלחו" (עמ' 20 שורות 32-33 לפרוטוקול). הפסיכולוג העיד שהתובע היה במצב של חרדה לעשות כל מה שהוא תפס כנחוץ כדי שהנתבעת לא תעזוב אותו (עמ' 21 שורות 12-14 לפרוטוקול) וחווה תגובות של פניקה "אם הוא לא מביא את התועלת הרצויה" (שם, שורות 6-10).

    הפסיכולוג התרשם שמנגנון תלות היתר של התובע "שיבש את תהליכי השיפוט וההחלטה" שלו בתחומים רבים: משפחתיים, אישיים וזוגיים, ושגרם לו לקבל החלטות מבלי להתחשב ברצונותיו ובצרכיו האישיים ואף בניגוד אליהם (עמ' 3 לתצהירו; עמ' 21 שורות 28-21; עמ' 30 שורה 27 לפרוטוקול), והסביר שאדם במצב כזה עלול להצהיר בבית משפט דברים שאינם אמת או אינם מדויקים, בניגוד לרצונו, כדי "להעביר את רוע הגזירה" (עמ' 30, שורות 30-38; עמ' 31, שורות 1-26 לפרוטוקול). לדבריו מצבו של התובע מתיישב לא רק עם האפשרות שהסכים לומר בדיון אישור ההסכם כל מה שדרשו ממנו אלא יתכן שהוא אף תכנן מה לומר כדי להשיג תוצאה מסוימת תוך אמונה שהתנהגות זו תמנע את התוצאה הלא רצויה (פירוד) ללא תובנה לאפשרות שהוראות ההסכם יבוצעו "אבסולוט, אבסולוט, לא, לא מבין"... "ההבנה כלפי חוץ. בלב בלב לא מאמינים שזה יקרה" (עמ' 31 שורה 38 - עמ' 32 שורה 26 לפרוטוקול).

     

69. המומחה קבע בחוות דעתו שמצב של תלות קיצונית משבש את כושר השיפוט. בעדותו הסביר "אם יש תלות יתר, אז סביר שהאדם התלוי יעשה את כל מה שביכולתו כדי לרצות את הצד השני" (עמ' 2 שורות 11-12 לפרוטוקול), אך כדי שתשפיע על השיפוט במעמד של אישור הסכם "צריכה להיות ממש קיצוני בתלות" (שם, שורה 36), וכי זהו מצב "מאוד נדיר" (שם, שורה 39). כן העיד המומחה שאדם שחווה תלות יתר יעשה כרצונו של הצד השני במקרה שיחוש איום ושאמירה "אני אעזוב אותך" יכולה להוות איום והדגיש שוב שמדובר במקרים קיצוניים (עמ' 3 שורות 3-25 לפרוטוקול).

     

70. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים שהתובע חווה תלות יתר בנתבעת. מקובלת על בית המשפט עדות הפסיכולוג שמדובר היה בתלות קיצונית ששיבשה את שיקול דעתו. הפסיכולוג העיד "כעד עובדתי" על מה שראה ושמע בזמן אמת במהלך הטפול וכעד סברה מקצועי, ולא כעד מומחה. הפסיכולוג פגש את התובע בסמוך לאחר אישור ההסכם, כאשר מצבו הנפשי היה "חי" וגלוי והוא ניזון בעיקר מהדיווח הסובייקטיבי של המטופל ומצבו בחדר הטיפולים.

     

    ההתרשמות המקצועית של הפסיכולוג ממצבו הנפשי של התובע ומאישיותו מבוססת על הטיפול בו בזמן אמת (בסמוך לאחר מועד עריכת ההסכם) ועל המידע והנתונים בדבר התנהגותו ומצבו הנפשי שנאספו במהלך הטיפול ותועדו בתרשומת מסודרת. ידוע כי בדיקה בזמן אמת נושאת משקל סגולי רב, במיוחד בתחום הנפשי שבו התסמינים עשויים להיות זמניים או משתנים וקשה לשחזרם בדיעבד.

    עדות הפסיכולוג הייתה מהימנה ומצאתי ליתן לה משקל רב. עדות הפסיכולוג הייתה זהירה וההתרשמות הישירה של בית המשפט ממנה שהיא מבוססת על התיעוד העובדתי מזמן אמת תוך שמירה על אובייקטיביות מקצועית. הפסיכולוג הדגיש שהתייחסותו היא רק לדברים ששמע מהתובע ("אני לא יכול להתייחס מעבר לזה"; עמ' 19 שורה 23 לפרוטוקול) וכי התנהגותו התלותית והמרצה של התובע אינה ספציפית כלפי הנתבעת, שהיא בעלת שורשים עמוקים מיחסיו במשפחת מוצאו ומעברו. כמו כן הוא פירט שמצבו של התובע והשיפוט הלקוי כתוצאה ממנו גרמו לקשיים בתחומי חיים שונים.

     

71. חוסר העצמאות של התובע ותלותו המוחלטת בנתבעת מבחינה כלכלית מחזק אף הוא את המסקנה שתלות היתר שחווה התובע בנתבעת שיבשה את שיקול דעתו. הוכח כמפורט לעיל שהתובע תלוי היה בנתבעת שתעניק בידיו כספים במזומן או כרטיס אשראי לצורך הוצאותיו הקיומיות וההכרחיות, ושהנתבעת עקבה אחר הוצאותיו. הנתבעת טענה בעצמה שביטלה "לעיתים" את הכרטיס ממנו שילם התובע הוצאות "שתיה וסיגריות וכן עבור חומרים לעבודות הפרטיות" (סעיף 53 לכתב ההגנה) וכי בעקבות התנהלותו "נאלצה לעיתים לאיים על התובע כי אנתק לו את הטלפון" (סעיף 62 לכתב ההגנה). מטענות הנתבעת בעצמה הצטיירה תפיסה מטרידה של שליטה בכל הכנסות הבית, ובכלל זה בכל הכנסות התובע, ומניעת גישה לאמצעי תשלום לצרכים שוטפים.

    התובע העיד בבכי על מצוקתו בתקופות בהן הנתבעת ניתקה אותו מכל אמצעי תשלום ולא נתנה לו כסף מזומן והוא נאלץ להסתדר בלי פרוטה. "אני לא הייתי אדם ברשות עצמי, אני הייתי תלוי בה באופן מוחלט ותלוי בקפריזות שלה באופן מוחלט. לא יודע, אני לוקח אות[ה] כל בוקר לגן, אני זוכר. ואני לא יודע אם בדרך היא תביא לי את האשראי ואני יוצא לעבודה, הייתי עובד באותה תקופה בכל רחבי הארץ, איזור תל אביב צריך להיכנס לחניונים בלי שקל בכיס, יכול למצוא את עצמי במצבים מאוד מאוד קשים שאני פשוט, ואני עובד ומכניס כסף.." (עמ' 7 שורה 38 – עמ' 8 שורה 1 לפרוטוקול).

    כן העיד התובע: "..אני זוכר את הפגישות אצל הפסיכולוג שהיה מתחנן אלי תפתח חשבון בנק בשביל עצמך, תעשה עם עצמך משהו... זה היה גדול ממני, זה היה גדול ממני וחזק ומאוד מאוד.. בלתי אפשרי מבחינתי. גם כל פעם ניסיון ליצור עצמאות בכל מיני דברים, בכלל, באופן כללי, לא רק בזה, גם מול המשפחה, זה לא רק אנשים אחרים" (עמ' 31 שורות 26-33 לפרוטוקול).

    גרסת התובע נתמכה בעדות הפסיכולוג: "מה שהדהים אותי, וזה נשאר סלול, שאת הכנסותיו, התובע הפקיד בחשבון שרק לאשתו הייתה זכות לנהל, ושקרה שהיה מגיע אלי ואמר לי, יש לו רק את הכרטיס ואת הכסף לנסוע חזרה אז זה נתן צביון מסוים ולא נתן לנו צ'אנס מלבד אם התובע היה מורד, שהדברים ישתנו" (עמ' 20 שורות 1-3 לפרוטוקול). הפסיכולוג הסביר שהתובע העדיף לסבול את המצב הקשה משום שלא היה מסוגל להתעמת עם הנתבעת "כדי לשנות את המשטר": "התובע היה מוכן לצאת מהבית בלי כסף, או לבטל פגישות מכיוון שלא היה לו דמי נסיעה, במקום לשנות את המשטר, לעשות את השינויים הנחוצים" (עמ' 22, שורות 9-10 לפרוטוקול).

    הוכח שהצורך של התובע לרצות את הנתבעת בא על חשבון הצרכים והרצונות שלו. עובדה זו מלמדת על דפוסי כניעה וציות. הישארותו במצב זה ללא יכולת להתנגד או להשתחרר ממנו מחזקים את המסקנה שתלות היתר גרמה לשיבוש בתהליכי השיפוט של התובע.

     

72. תנאי ההסכם והסתרת עשייתו מבני המשפחה ומבא כוחו (ואף מהפסיכולוג) מחזקים אף הם את המסקנה לפגיעה בשיפוט. הפסיכולוג הסביר שכמו במצב אחר של התמכרות "לא משנה איזה התמכרות, היא מעבירה אנשים על דעתם, והם מוכנים לעשות את הכל". בעוד שאדם מן היישוב יחשוב אם קיימת אלטרנטיבה, יתייעץ או יהיה קשוב לאזהרות, "הסיבוך היה לא לעשות, לא לקבל את העצה, לא לחשוב" (עמ' 30 שורה 37 – עמ' 31 שורה 6 לפרוטוקול).

     

73. עלה אפוא בידי התובע להוכיח שבעת החתימה ואישור ההסכם הוא היה תלוי בנתבעת באופן קיצוני שמנע ממנו לשקול באופן חופשי האם הוא מעונין להתקשר בהסכם וכי החתימה על ההסכם נבעה משיפוט לקוי באופן שמנע ממנו להבין את משמעות ההסכם והשלכותיו וכי מצוקתו הייתה חמורה וקיצונית עד "שהסיטה את שיקול דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון" [עניין סאסי]. השתכנעתי שעקב מצוקתו היה התובע בהול ולחוץ לצאת מהמצב אליו נקלע וניתן בהחלט לקבוע שחתימה על ההסכם הייתה הברירה היחידה שעמדה בפניו.

     

74. היסוד השני – התנהגותו של העושק. באשר להוכחת ניצול מצוקת "העשוק" על ידי הצד שכנגד, יש לבחון אם הצד שכנגד לא רק שידע על הפגם אצל הטוען לעושק, אלא הפיק מהמצוקה טובת הנאה לעצמו שמתבטאת בכריתת הסכם שתנאיו משופרים מאוד עבורו, ואינם מקובלים, כאשר המבחן לכך הוא אובייקטיבי. בהקשר לכך נפסק כי אין להשוות בין הסכמי ממון "מקובלים" אלא שלכל הסכם יש שיקולים המיוחדים לו [עניין פלוני בפסקה 15 לפסה"ד]. בנסיבות בהן לא קיימים הסכמים "מקובלים", על בית המשפט לעצב את "המקובל" וליצוק לתוכו תוכן, תוך התחשבות בנסיבות הספציפיות על רקע דרישות הצדק וההגינות [עניין מחקשווילי בפסקה 14 לפסה"ד].

     

75. כפי שפורט לעיל, הנתבעת הייתה מודעת היטב למצבו של התובע, ולעובדה שחווה תלות יתר בה שבאה לידי ביטוי בריצוי. בדיון שהתקיים בתביעת הגירושין בית הדין הרבני הצהירה הנתבעת "אני הבנתי שהוא יקח על עצמו את כל המעשים שהוא עשה" (נספח 5 לכתב ההגנה). השתכנעתי שבאופן דומה ידעה הנתבעת היטב שהתובע גם יעשה את כל שתדרוש. לדברי הנתבעת בעצמה ההסכם נערך לאחר ששוב ארע אירוע שגרם לה לחדש את רצונה להתגרש והיא העמידה את ההסכם כתנאי להמשך הנישואין. השתכנעתי שעקב מצוקתו היה התובע בהול ולחוץ לצאת מהמצב אליו נקלע וכדי להוריד את רוע הגזירה מעליו (כלשון הפסיכולוג) הסכים לחתום על ההסכם. הנתבעת הייתה מודעת לחולשת התובע שיעשה כל דבר על מנת להבטיח שלא תיפרד ממנו, והיא ניצלה זאת תוך שהיא הציגה לו מצג להיות ההסכם 'הסכם מגירה' שלא ימומש.

    הצהרות הנתבעת כי "מלכתחילה לא התכוונתי אף פעם לנשל אותו" וכי "היא מבינה שהרכוש יחולק שווה בשווה", בעוד ההסכם בפועל מנשל את התובע מכל רכושו, מהוות ניצול של מצוקתו ותלותו. הצהרות אלו יצרו אצל התובע מצג שווא שנועד להרגיעו ולגרום לו לחתום על ההסכם מתוך אמונה כוזבת. הנתבעת, שהייתה מודעת למצבו הרגשי של התובע ולרצונו למנוע את הגירושין בכל מחיר וכן מודעת לאמונה הכוזבת שלו, ניצלה זאת כדי להשיג הסכם שתנאיו מיטיבים עמה באופן מובהק [תה"ס (חיפה) 39917-05-22 ז.ל נ' ל.ל (19.12.2024), פסקה 42; תה"ס (ירושלים) 27071-11-19 פלונית נ' אלמוני (27.11.2022), פסקה 85].

    אף אם לא נקבע שהנתבעת ניצלה את מצוקתו של התובע במודע יש לזכור שהמבחן אם התקשר התובע בחוזה עקב הניצול הוא מבחן סובייקטיבי "די בכך שהניצול יביא, על פי מבחן סובייקטיבי, להתקשרות בחוזה, אפילו לא כגורם בלעדי או מכריע להתקשרות זו, כדי שתקום עילת הביטול בשל עושק" [שלו וצמח, 434].

     

76. הנתבעת ידעה גם שהתובע מסתיר מעו"ד פ' ומהוריו את החתימה על ההסכם (סעיף 7 לתגובתה מיום 31.7.23 בתה"ס 67524-03-23). לדבריה התובע הוא שביקש לאשר את ההסכם בבית המשפט (ולא בבית הדין שם היה הליך פתוח שהמתין לאישור הסכם) כדי למנוע אפשרות שדבר עשיית ההסכם ייוודע לעו"ד פ' או לבני משפחתו (עמ' 41 שורות 24-26 לפרוטוקול). נקל לשער שהתובע ביקש להסתיר מהם את ההסכם משום שידע שהם יניאו אותו מלחתום עליו. הנתבעת ידעה על כך ושתפה פעולה עם צעד זה. אף אם אדחה את טענת התובע על פיה הנתבעת אסרה עליו להתייעץ עם עו"ד מטעמו העובדה שהוא לא היה מיוצג והעובדה שהנתבעת ידעה על רצונו להסתיר את ההסכם ממשפחתו ומעורך דינו הקודם יכולות להצביע על חוסר תום לב מצד הנתבעת, אשר ניצלה את מצבו של התובע כדי להחתימו על הסכם שאינו מסוגל להבין את משמעותו והשלכותיו.

     

77. מכוח הוראות סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים חייבים צדדים למשא ומתן וצדדים לחוזה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. סעיפי תום הלב יוצרים נאמנות כפולה: נאמנות של כל צד כלפי משנהו ונאמנות שני הצדדים גם יחד לרוח העסקה ולמטרתה. כדברי כבוד השופט ברק שהניחו את היסודות לתורת תום הלב: "אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה" [בג"צ 59/80, שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828, בעמ' 834] ובמקום אחר הטביע את האמירה שדרישת החוק היא כי "אדם לאדם – אדם" [ד"נ 22/82, בית יולס בע"מ נ' רביב משה, פ"ד מג(1) 441, בעמ' 484]. משמעות הדברים היא שעל כל צד לחוזה לנהוג תוך שיתוף פעולה עם הצד האחר והתחשבות באינטרסים שלו, להגשמת כוונתם המשותפת של הצדדים, בהתאם לרוח העסקה [ע"א 5786/15 אזורים נ' חסן (פורסם בנבו, 3.9.17)]. קל וחומר אמורים הדברים בהסכמים משפחתיים, כאשר הצדדים להסכם הם בני זוג. לאור יחסי האמון המיוחדים ביניהם, טיב ההסכם שמעניק את כל הרכוש בידי הנתבעת ומותיר את התובע חסר כל, נקל לקבוע שבמקרה מעין זה על הצדדים לנהוג בתום לב ביתר שאת.

    עוד יש להדגיש שמלבד המצוקה בה היה נתון התובע בעת עריכת ההסכם ואישורו, הרי שבמערכת היחסים בין הצדדים הוא גם היה חלש במובהק לעומת הנתבעת ששלטה למעשה בכל המשאבים הכלכליים של התא המשפחתי ושלטה גם על עריכת ההסכם. לפיכך, ניתן להתייחס לתובע גם כצד המוחלש בעת עריכת ההסכם. פער הכוחות בין הצדדים בעת עריכת ההסכם מטיל אפוא על הנתבעת חובת תום לב מוגברת כלפי התובע שהפרתה מצביעה אף היא על ניצול מצוקה.

     

78. היסוד השלישי: תנאי ההסכם. כפי שנקבע בפסיקה, להבדיל מהסכם כלכלי רגיל, כאשר עסקינן בהסכם גירושין, קשה יותר לבחון את סבירותם של תנאי ההסכם, שכן בהסכמי גירושין "יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג. על כן, ייתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, עניין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר..." (ראה עניין פגס הנ"ל); וכפי שנקבע לעניין זה בע"א 162/72 אברהם אמזלג נ' רונן אמזלג, פ"ד כז(1), 582: "כל החוזים וכל הפשרות כך - ולעניין זה אינו שונה הסכם גירושין מכל הסכם אחר: מי שרוצה להשיג מה שלבו חפץ, מוותר על שלו או מוסיף משלו ובלבד שישיגנו. ... הטענה הנשמעת תדירות בבתי-משפט אלה, כאילו אשה אינה קשורה בהסכם שחתמה עליו מפני שאחרת לא היה בעלה נותן לה גטה, או כאילו בעל אינו קשור בהסכם שחתם עליו מפני שאחרת לא היתה אשתו מקבלת גטה ממנו - טענה בלתי- רלבנטית היא, כל עוד אין בידי הטוען עילה חוקית אחרת לביטול ההסכם" (עמ' 587-588).

    דברים אלה נכונים ויפים הם גם ביחס לצד החפץ בשלום בית, ולא בגירושין, אשר יהיה מוכן להסכים ל"כל תנאי", העיקר שקשר הנישואין יימשך.

    לפיכך, בנסיבות בהן נטען לביטול הסכם גירושין או הסכם ממון, אך ורק מפאת תנאיו הבלתי סבירים, כביכול, לא יהיה די בטיעון זה, ויהא צורך בבחינת אותם רכיבים נוספים לבטלות ההסכם, בעילות השונות, כל אחת ורכיביה [עמ"ש 1277/07 פלונית נ' פלוני, (פורסם בנבו, 18.8.09) (להלן: "עניין פלונית")]. "חלוקת רכוש בהסכם ממון שלא שווה בשווה בין בני הזוג, או ויתור על רכוש על ידי צד אחד מבני הזוג הינה דבר שביום יומו מעשה הנעשה מתוך שיקוליו של כל אחד מבני הזוג ובלבד שנעשה מתוך רצון חופשי" [תמ"ש (י-ם) 25203/00 א.ז. נ' ח.ז., (פורסם בנבו, 26.8.08)].

     

79. בענייננו המטרה העילאית והראשונה שעמדה לנגד עיניו של התובע הייתה השבת חיי הנישואין למסלולם הרגיל וסילוק האפשרות של גירושין. עם זאת, התובע עמד בנטל הראיה והוכיח פגם ברצון - שחתימתו על ההסכם לא נעשתה לאחר ששקל את שיקוליו ובחר את הדרך הרצויה לו מתוך רצון חופשי.

     

80. בתי המשפט בוחנים את סבירות התנאים באופן אובייקטיבי, אך בהסכמי גירושין וממון מתחשבים גם בנסיבות הספציפיות וברצון הצדדים. כאשר ההסכם חד-צדדי באופן קיצוני, הוא מחשיד את העסקה ומחייב בדיקה מדוקדקת [עניין ש.מ, פסקה 112; תה"ס (ראשון לציון) 13518-03-23 א' כ' נ' ק' כ' (05.02.2025), פסקה 44 ואילך; תמ"ש (אשדוד) 20117-02-10 ד.א נ' א.א (20.08.2014), פסקה 63].

    כמו כן, כאשר הסכם הממון כולל תנאים חריגים העדר ייצוג משפטי של הצד המקופח מחזק את הטענה שתנאים אלו לא נחתמו מתוך הסכמה חופשית ומודעת. בית המשפט יבחן האם ההסכם מקפח באופן חריג את התובע, ובחינה זו מושפעת בין השאר מהשאלה האם היה מיוצג.

     

81. לטענת התובע חוסר ההגינות זועק כאשר לפי ההסכם הוא נותר "ערירי וחסר כל" (סעיף 51 לתצהירו) ללא רכוש כלל וחסר בית ("הומלס" כלשונו; סעיף 27 לסיכומיו) ואילו הנתבעת נותרת עם מלוא הזכויות בדירה החלופית ובדירת ההשקעה.

    לדבריו חוסר ההגינות זועק עוד יותר משום שהוריו הם שמימנו את דירת המגורים הראשונה שרכשו הצדדים. בין הצדדים מחלוקת בנוגע לכך. בעוד שהתובע טוען שהוריו מימנו את רכישת הדירה במלואה (תצהיר תובע סעיף 16) טוענת הנתבעת שהוריו מימנו רק חלק (כ-45,000 דולר) ושהיתרה שולמה ממענק (תצהיר נתבעת סעיף 26, כתב הגנה סעיף 12, סיכומי נתבעת סעיף 94). עם זאת, אין חולק שעל בסיס רכישת דירה זו ביצעו עסקאות של רכישה ומכירה דירות בהמשך נישואיהם, כפי שהעיד התובע: "בלי הבית ברחוב X, אין בית ברחוב Z" (עמ' 30 שורה 3 לפרוטוקול).

82. לעומתו טוענת הנתבעת שתנאי ההסכם סבירים ובסיכומיה מסתמכת היא גם על מסקנת המומחה שמדובר בתנאי הגיוני לאור חששותיה "לאבד את הבית בעקבות ההלוואות שנאלצה לקחת כדי לכפות על מחדליו ולכסות את חובותיו של התובע" (סעיף 75 לסיכומיה). כן טענה הנתבעת לראשונה בסיכומים ש"בזמן חתימת ההסכם התגוררו הצדדים בדירה אחרת, ששוויה של מחציתה היה כגובה חובותיו של התובע באותו זמן" (סעיף 68). יש לדחות את הטענה משהיא בבחינת הרחבת חזית אסורה. יש לדחות את הטענה גם לגופה משהיא עומדת בסתירה להצהרות בדיון אישור ההסכם לפיהן אותה עת לא היו לצדדים חובות. כפי שפורט לעיל גם לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את הטענה העובדתית שנצברו חובות לעת אישור ההסכם, ולא כל שכן חובות משמעותיים בשווי מחצית דירה.

     

83. לטעמי לא יתכן חולק בנסיבות הייחודיות של ענייננו שתנאי ההסכם "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל".

    ראשית, סבורתני שהעובדה שההסכם מותיר את התובע חסר כל בניגוד למצגים שהציגה הנתבעת על פיהם אין לה כוונה לנשלו מרכושו ועל כוונתה לחלוקה שווה מלמדת כשלעצמה על כך שתנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

    שנית, מדובר למעשה בהסכם חד צדדי לטובת הנתבעת ואין בו איזונים כלל. התובע נותר ללא קורת גג וללא זכויות בנכסים הרשומים בבעלות משותפת ובנכסים ברי האיזון שנצברו במהלך החיים המשותפים, בעוד שהנתבעת נותרה עם הדירה החלופית, עם הדירה להשקעה ועם מלוא הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שצברה משך החיים המשותפים.

    גם בעניין המזונות הוצג פער ניכר בין התחייבותו של התובע (9,500 ₪ לחודש בתוספת מחציות) לבין כושר השתכרותו בפועל בתקופה הרלוונטית בסך של 6,200 ₪ לחודש בקירוב (סעיף 10 לכתב התביעה; סעיף 50 לתצהירו). כשנשאלה על כך השיבה הנתבעת "גם לי זה לא היה הגיוני" (עמוד 43 שורה 32 לפרוטוקול).

     

84. הנתבעת התנתה את המשך חיי הנישואין בעשיית ההסכם. התובע שלא היה מיוצג ולא קיבל ייעוץ, חתם על ההסכם תוך שהוא מאמין שההסכם לא ייאכף ומבלי שהבין את משמעותו ואת השלכותיו. השתכנעתי שהתובע היה נתון להשפעתה המוחלטת של הנתבעת והיה נכון לחתום על כל הסכם ועל כל הוראה ובלבד שתתפוגג סכנת הגירושין. במצב דברים זה קשה לטעמי לקבל את טענת הנתבעת שתנאי ההסכם סבירים הם בשל רצונו של התובע בשלום בית [עמ"ש (ת"א) 1015-08 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו 26.5.2013)‏‏ פסקה 26; עניין פלונית, בעמ' 30].

     

     

85. סיכומו של דבר הוא שכל אחד מהיסודות המצטברים של עילת העושק מתקיים בענייננו. גם בבחינת הקשר הסיבתי בין היסודות מצטיירת תמונה עגומה וקיצונית שבה ניצלה הנתבעת את מצוקתו של התובע שהיה תלוי בה והיה נכון לרצותה ולמלא אחר כל דרישותיה ובלבד שתוסר חרב איום הגירושין שהונחה מעל צווארו. הנתבעת התנתה את המשך הנישואין בעשיית הסכם שיעניק לה את מלוא הזכויות בכל הרכוש שנצבר על ידי הצדדים במהלך החיים המשותפים ומנגד מותיר את התובע חסר כל, תנאים שהסכים התובע לקבל בהעדר חלופה אפשרית אחרת לשמר את הנישואין ותוך הבנה שההסכם לא ייאכף. ספק אם אדם אחר שלא במצבו של התובע היה מסכים לחתום על ההסכם ולהעמיד את עצמו בסיכון אכיפתו. קל וחומר אדם במצבו של התובע שהיה תלוי באופן מוחלט בנתבעת – למצער מבחינה כלכלית – לא היה מעמיד את עצמו במצב כזה.

     

86. התוצאה היא שיש להיעתר לתביעה לביטול ההסכם מפאת עילת העושק ומשכך מתייתר הצורך לדון ביתר טענות התובע לביטול ההסכם. עם זאת, ובבחינת למעלה מן הדרוש, מצאתי להתייחס בקצרה אף לטענת הטעות וההטעיה ולטענת ביטול ההסכם בהתנהגות.

     

87. אמנם התובע הצהיר בדיון אישור ההסכם שהוא מבין את משמעות ההסכם ואת תוצאותיו ואולם הנתבעת אישרה שהתובע חתם על ההסכם מתוך תובנה שהוא לא ינושל מזכויותיו ושההסכם לא יבוצע. הצהרות הנתבעת על פיהן "מלכתחילה לא התכוונתי אף פעם לנשל אותו" וכי "היא מבינה שהרכוש יחולק שווה בשווה", מחזקות את טענת התובע שהוא לא הבין את משמעותו המלאה של ההסכם, או שהייתה הבנה משותפת שונה מזו שהשתקפה בהסכם הכתוב. קרי, התובע ידע מהו ההסכם שעליו חתם אך טעה באשר לנסיבה מהותית הנוגעת לאופן מימושו או לכוונת הנתבעת והטעות נגרמה עקב מצג שהציגה לו או אי גילוי. בעובדה שהתובע הבין במעמד החתימה ואישור ההסכם שההסכם לא יבוצע ובעובדה שהנתבעת ידעה שהוא טועה או הציגה בפניו מצג שגרם לטעותו ניתן למצוא את יסודות עילות הטעות וההטעיה לביטול ההסכם הקבועות בהוראות סעיפים 14 ו- 15 לחוק החוזים. עם זאת, לאור מצב התלות והמצוקה של התובע מסופקתני אם ניתן היה לקבל שאלמלא הטעות או ההטעיה הוא לא היה מתקשר בהסכם. הוכח שהתובע ריצה את הנתבעת ועשה את כל מה שהוא מצא כנחוץ על מנת לשמר את יחסיהם. ניכר אפוא שבמצבו גם אילולא הטעות הוא היה חותם על ההסכם.

     

88. בהסכם נקבע שהדירה החלופית תירשם לבעלות התובעת בלבד. לשם כך אף נחתמה פסיקתה ביום 25.7.21. על אף האמור נרשמו הזכויות ביום 13.4.22 בבעלות הצדדים בחלקים שווים, שגם נטלו הלוואת משכנתא משותפת. התובע מבקש ללמוד מכך על ביטול ההסכם בהתנהגות, או למצער על יצירת שיתוף בדירה החלופית.

    הנתבעת דוחה את טענות התובע בדבר ביטול ההסכם בהתנהגות וטוענת שפעולותיה לא סתרו את ההסכם ולא יצרו שיתוף מחדש בדירה. לדבריה רישום הזכויות בדירה החלופית על שם שני הצדדים מעידה על תום ליבה והתמסרותה הכנה לשיקום הנישואין ומפוגגת כל בדל של טענה לניצולו של התובע. עם זאת טוענת היא שמדובר ב"רישום טכני" וש"ברי היה לצדדים כי למרות הרישום הטכני המשותף, במצב של פרידה וגירושין הדירה תועבר במלואה לרשות הנתבעת כפי שנכתב בהסכם" (סעיף 65 לסיכומיה). לשיטתה ההסכמה לקבלת הפסיקתה מחזקת את ההבנה שרישום הזכויות היה "טכני" בלבד, וכי כוונת הצדדים הייתה שהדירה תהיה בבעלותה היחידה.

     

89. בהתאם לפסיקה הסכם ממון ניתן לביטול, ככל הסכם אחר, מחמת פגם שנפל בו, מחמת שינויו במפורש או מכללא לרבות בדרך של התנהגות. עם זאת, מדובר בחריג לכלל, והנטל הראייתי המוטל על הטוען לשינוי או ביטול בהתנהגות הוא גבוה במיוחד. יש להוכיח "בסיס ראייתי מוצדק" ו"דפוס התנהגות מתמשך ועקבי של שני הצדדים", המעיד על גמירת דעת ברורה ומוחלטת לסטות מהוראות ההסכם [בע"מ 2943/18 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 6.12.18); תה"ס (ת"א) 64455-11-16 א.ג נ' י.ג (פורסם בנבו, 3.12.17); תלה"מ (חיפה) 46747-02-21 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 13.12.23); תה"ב (צפת) 4944-11-14 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 27.12.18); תלה"מ 64204-09-19 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 3.1.24); תלה"מ (חיפה) 46747-02-21 פלונית נ' פלוני (13.12.2023); שלו וצמח, עמ' 242; דניאל פרידמן, נילי כהן חוזים - כרך ג (2003), עמ' 27].

     

90. ההסכמה לחתימה על הפסיקתה שתאפשר את רישום הזכויות בדירה החלופית לבעלות הנתבעת אינה מתיישבת על פני הדברים כשלעצמה עם דפוס התנהגות מתמשך ועקבי המעיד על זניחה מוחלטת של ההסכם. עם זאת, לאחר מכן נרשמו הזכויות בדירה בבעלותם המשותפת של הצדדים – בניגוד להוראות ההסכם ובניגוד להוראות הפסיקתה. עובדה זו כמו גם ההצהרה לרשות המסים כבעלים משותפים ונטילת משכנתא במשותף - מחזקת את אומד דעתו של התובע שלא ינושל מהבית ומרכושו ואף את כוונתה המוצהרת של הנתבעת שלא לנשלו מרכושו.

     

91. טענת הנתבעת להיות הרישום טכני בלבד אינה מובנת ולא ברור מהי המשמעות שהנתבעת מבקשת לצקת למושג זה. יש לדחות גם את טענת הנתבעת להיות הפסיקתה, שהתקבלה בהסכמה, "הוכחה ניצחת" להבנה שלאחר פרידה וגירושין הדירה החלופית תועבר במלואה לבעלותה ולו בשל העובדה שלאחריה נרשמו הזכויות בבעלות משותפת של הצדדים. הנתבעת לא הסבירה מה מנע ממנה לרשום את הזכויות בדירה על שמה בלבד כלשון ההסכם המפורשת ובעזרת הפסיקתה שביקשה וקיבלה מבית המשפט.

     

    גם הטענה העובדתית לפיה היה ברור לצדדים שמדובר ברישום טכני בלבד ושלאחר הגירושין יועברו הזכויות לבעלותה נטענה לראשונה בסיכומים ולא הוכחה.

    בנוסף, הטענה אינה מתיישבת עם מטרות ההסכם – להעניק לתובעת בטחון כלכלי באופן שימנע מהתובע לסכן את הרכוש שירשם על שמה בלבד – ואינה מתיישבת עם השכל הישר וההיגיון. לפי שורת ההיגיון ולפי דברי הנתבעת בעצמה דווקא לפני הגירושין יש חשיבות לרישום הזכויות על שם הנתבעת בלבד כדי למנוע מהתובע לעשות בהן עסקאות (פרוטוקול אישור ההסכם, עמ' 1, שורות 21-22). ודוק. לטענת הנתבעת החתימה על הפסיקתה נדרשה היות והתובע המשיך באותו דפוס התנהלות.

     

92. בסיכומיה טענה הנתבעת: "לו הייתה הנתבעת מחשבת מהלכים בכדי לנשלו מכל נכסיו לא הייתה מסכימה בשום מצב כי הנכס יירשם גם על שמו ולו לתקופה קצרה וברור שהייתה ממהרת לרשום את הדירה על שמה בלבד" [סעיף 64; ההדגשה במקור – א.ב.ד]. ואכן מהעובדה שהדירה נרשמה בבעלות שני הצדדים, בניגוד מפורש להסכם, ניתן ללמוד שהנתבעת לא התכוונה לבצע את ההסכם כפי שאכן הצהירה וכפי שהבין התובע בעת אישור ההסכם.

     

93. לאור המסקנה שהגעתי אליה שיש להיעתר לתביעה לביטול ההסכם מכח עילת העושק מתייתר הצורך להכריע בשאלה אם רישום הדירה החלופית בבעלות משותפת לצדדים עולה כדי שינוי או ביטול בההסכמה של ההסכם. עם זאת, עובדת רישום הזכויות בבעלות משותפת מחזק את אומד דעתו של התובע בעת אישור ההסכם שההסכם לא ייאכף והוא לא ינושל מנכסיו, אומד דעת לו הייתה מודעת הנתבעת היטב, ועליו הוא הסתמך.

     

94. חוזה שיש בכריתתו משום עושק אינו בטל מאליו כי אם ניתן לביטול. הוראת סעיף 20 לחוק החוזים קובעת שביטול החוזה צריך להיעשות "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". במקרה של עושק, כאשר התנאים הוכתבו בשל מצוקת המתקשר הרי שהוא יודע על התנאים הללו מרגע ההתקשרות ובאותו זמן מתחיל מרוץ הזמן הסביר – וזאת גם אם המשך מצב המצוקה מונע מהמתקשר את ביטול החוזה. לפיכך קיימת עמדה לפיה יש להחיל את הוראת הדין שנקבעה לעניין מועד מסירת הודעת הביטול בגין עילת הכפייה גם ביחס לעילת העושק [ראו: סעיף 116 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח הממשלה 712; שלו וצמח, בעמ' 466]. במצבים כאלו יש לגלות אפוא התחשבות במצבו של העשוק אחרי כריתת החוזה כדי לקבוע מהו הזמן הסביר לפי הנסיבות.

     

    המבחן הוא מבחן אובייקטיבי, סבירות הזמן אינה נמדדת על פי אמות מידה כלליות ומופשטות המנותקות מההקשר העובדתי, אלא כל מקרה לאור מכלול נסיבותיו [שלו, עמ' 365-366; בג"צ 3421/05 אנדראוס נ' שר האוצר (פורסם בנבו, 18.6.09, סעיף 19]. בפסיקה נקבע גם שבחוזים משפחתיים, ובמיוחד בהסכמי ממון, יש להתאים את הדוקטרינות החוזיות הכלליות למאפיינים הייחודיים של יחסים אלו, וכי "זמן סביר" יכול להתפרש באופן גמיש יותר, במיוחד כאשר מדובר במצוקה מתמשכת או בחוסר מודעות [תה"ס (ירושלים) 16866-09-13 פלוני נ' אלמונית (25.06.2018).

     

95. התובע האמין שלא ינושל מזכויותיו בדירה וכי הרכוש יחולק שווה בשווה. גם אם לא היינו קובעים שהנתבעת הציגה לו מצג שווא הרי שהנתבעת אישרה שבעת אישור ההסכם התובנה של התובע הייתה שההסכם לא ייאכף והיא לא תיקנה אותו. גם הרישום של הזכויות בדירה החלופית בבעלות משותפת בוודאי תרם להמשך תובנה זו של התובע. לפיכך, רק כאשר הנתבעת החלה בפעולות אקטיביות לביצוע ההסכם (בהגשת תביעה לאכיפתו), התבהרה לתובע כוונתה האמתית, וניתן לומר שרק אז החל מניין הזמן הסביר להגשת תביעת הביטול [עניין ש.מ., פסקה 150 ואילך; עניין מ.פ., פסקה 103 ואילך].

     

96. כמו כן, במקרים של עושק או כפייה הפסיקה מכירה בכך שמצב המצוקה או הכפייה יכול להימשך גם לאחר חתימת ההסכם, ובכך לדחות את מועד תחילת מניין הזמן הסביר. תלות היתר של התובע בנתבעת ומצבו הנפשי הרחיקו אף הם את המועד "שנודע לו על עילת הביטול" והביאו לדחייתו.

    אין בידי לקבל את טענות הנתבעת לפיהן מצב התלות נפסק בעקבות הטיפול הפסיכולוגי. הפסיכולוג העיד שהטיפול נפסק באיבו לאחר שאבי התובע הפסיק לממנו ולתובע לא הייתה אפשרות לממן את הטיפול מהכנסתו (שהופקדה לחשבון שבשליטת הנתבעת), ושהטיפול לא נחל הצלחה (עמ' 18 שורה 17; עמ' 20 שורות 32-33; עמ' 22 שורות 11-12 לפרוטוקול). לא הוכח גם שחל שינוי בהתנהלות של הצדדים ובתלות הכלכלית המוחלטת של התובע בנתבעת, או שינוי אחר כלשהו ביחסי הצדדים, שיכול היה ללמד על "שינוי המשטר" (כלשונו של הפסיכולוג, עמ' 22, שם).

    בנסיבות ענייננו, תקופת העושק הייתה תקופה ארוכה שנמשכה שנים רבות. קשה לדעת אל נכון מתי פסקה המצוקה משום שמדובר בתלות המתחוללת בתוך הנפש פנימה. קשה אפוא להצביע על נקודת זמן מוגדרת שבה ניתן לומר בבטחה שהתובע השתחרר מן המצוקה, וזאת בשים לב לכך שהמניע שעמד בבסיס הסכמתו להסכם היה רצונו לשמר את הנישואין [השוו: עניין פלונית, סעיף 55].

     

97. בנסיבות העניין מוצאת אני לקבוע שהתובע זכאי לבטל את ההסכם בתוך זמן סביר לאחר שהחלה הנתבעת בפעולות אקטיביות למימוש ההסכם ולגירושין. לאחר שקילת מכלול נסיבות העניין (ובכלל זה בין היתר: סוג הפגם והתנהגות הצדדים והעובדה שלא ביצעו את ההסכם) סבורתני שתקופה של שנה בקירוב (מעת שעתרה הנתבעת בתביעת גירושין לבית הדין הרבני ועתרה לבית משפט זה בתביעת האכיפה (בחודש 3/23) ועד שהגיש התובע את תביעתו לביטול ההסכם) היא סבירה ואינה בגדר שיהוי.

     

98. טרם סיום אציין שהצדדים העלו מקבץ רחב של טענות, מהן רלוונטיות ומהן לא, יש להניח כי בתקווה שאם לא "תתפוס" טענה אחת, תצלח דרכה של אחרת. לא מצאתי להידרש לכל תג ותג מטענות הצדדים אלא נתתי דעתי לסוגיות המרכזיות הדרושות להכרעה [השוו: ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, לז(3) 60 (1983)]. יודגש שלא מצאתי "בטיעוניהם האחרים של הצדדים או בשיקולים אחרים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של עניין" [ת"א (ת"א) 27053-11-13‏ גיא & דורון לוי הנדסה בנייה והשקעות בע"מ נ' ‏Nassar Stone Investment & General Contracting Ltd (פורסם בנבו, 22.12.20)].

     

    101.סיכומו של דבר הוא שהתביעה מתקבלת.

    אני קובעת שהסכם הממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 5.7.2015, בטל.

    לאור התוצאה, ועל אף סטנדרט ההוצאות לו טענה הנתבעת בסיכומים (150,000 ₪), מצאתי לחייבה בהוצאות המשפט של התובע, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 70,000 ₪ בלבד. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

    פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

     

    ניתן היום, ז' אלול תשפ"ו, 20 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.