פלונית נ' עיריית ירושלים

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, עקב נפילה ברחוב הרברט סמואל בירושלים. הצדדים חלוקים בשאלות החבות והנזק. 

1. כללי

   התובעת, ילידת X.X.1980, הלכה ברחוב הרברט סמואל במרכז העיר ירושלים ביום 20.7.2022 בשעה 11:30 לערך ומעדה. היא נפגעה בקרסול שמאל ובגפה עליונה שמאלית, תוך שמומחה בית המשפט קבע לה נכויות צמיתות בשיעור של 7.5% בגין פגיעה בקרסול שמאל ו-5% בגין פגיעה בכתף שמאל.

    

   שאלת החבות

    

2. גרסת התובעת

   בסעיף 6 לכתב התביעה נטען:

   במועד האמור, בעקבות אבני שפה שבורות וכן בשל אשליה אופטית אשר אינה מאפשרת להבחין בהפרש הגבהים במקום, סובבה התובעת את כף רגלה ובתוך כך נפלה ארצה ונחבלה בגופה.

   בהמשך פורט בסעיפים 10-9:

   ביום 20.07.22 התובעת צעדה על מדרכה ברח׳ הרברט סמואל בירושלים כאשר בשל אפקט אופטי של שפת המדרכה אשר אינו מאפשר להבחין בהפרש גבהים במקום, סברה כי הרחוב בנוי כמעין מדרחוב ולא הבחינה בנקודת המרחב בה סף המדרכה גובל בכביש.

   כאשר התובעת הגיעה אל סף המדרכה, רגלה נתפסה באבן שפה שבורה ובתוך כך היא עיקמה את רגלה אשר הסתובבה אל עבר הכביש והיא מעדה ונחבטה ארצה תוך שהיא סופגת חבלות ברגליה וביד שמאל לכל אורכה (אירוע זה יכונה להלן: "התאונה").

   בסעיפים 5-4 לתצהיר העדות הראשית של התובעת נאמר:

   התאונה התרחשה בעת שצעדתי על מדרכה ברח׳ הרברט סמואל בירושלים, בדרכי לרכב אשר חנה בחניון ברחוב הלל. עקב אפקט אופטי שנוצר במקום, לא ניתן היה להבחין בהפרש הגובה בין שפת המדרכה לכביש.

   כאשר הגעתי אל סף המדרכה, רגלי נתפסה באבן שפה שבורה, ובעקבות זאת עיקמתי את קרסולי השמאלי, מעדתי ונחבטתי ארצה תוך שאני סופגת חבלות ברגליי וביד שמאל לכל ארכה (להלן: "התאונה").

   בהודעת ווטסאפ ששיגרה התובעת לאחותה בערבו של יום, היא הסבירה מה קרה במילים:

   לא ראיתי מדרגה

   בחקירה הנגדית של התובעת היא טענה: "לא רואים הפרש. כי אם הייתי רואה הפרש הייתי נזהרת מן הסתם" (עמ' 22, שור' 12). בהמשך היא נשאלה: "ואת אומרת עוד שאילו השבר היה יותר אחורה באבן המשתלבת לא היית נופלת בכלל" והשיבה: "רוב הסיכויים שלא הייתי נופלת" (עמ' 24, שור' 38-36).

   התובעת גם אישרה בחקירתה כי כניסת רגלה למגרעת שבאבן השפה איננה קשורה לאשליה האופטית שבגווני הקרקע (עמ' 13, שור' 35-33) ושאם היתה מבחינה במגרעת אזי לא היתה מניחה בה את רגלה (שם, שור' 39-36). עם זאת, התובעת הבהירה כי בזמן נפילתה לא השתמשה בטלפון הנייד שלה בשום צורה (עמ' 15, שור' 12-4).

    

3. טוב מראה עיניים

   להלן יובאו צילומים שצורפו לכתב התביעה ולתצהיר העדות הראשית של התובעת.

   בדיון ההוכחות התברר כי הצילומים בוצעו על ידי בן זוגה של התובעת, ככל הנראה למחרת התאונה (באותה עת היתה התובעת מגובסת ולא ניידת; בן הזוג לא עשה תצהיר ולא התייצב לדיון ההוכחות).

   מרחב זירת התאונה הנטענת היה מוכר גם לעדי הנתבעת ולא היתה בפיהם טענה ממשית לאי-נכונות הצילומים עצמם.

   הסימונים באדום על גבי הצילומים הוספו על ידי בית המשפט כדי למקד את האזורים הרלבנטיים להערכה והכרעה.

    

   צילום תקריב של אבן השפה שבורה:

   

    

   הפרש המפלסים בנתיב הליכתה של התובעת (כולל סימון האבן הפגומה; התובעת הלכה אל עבר מקום המצלמה):

   

    

   המרחב מכיוון הליכתה של התובעת, כולל סימון אזור החיתוך שבו יש ירידה במפלס:

   

    

4. עמדת הנתבעת

   1. הנתבעת כופרת בקיומו של מפגע במרחב מעידתה הנטענת של התובעת. בכתב הגנתה היתה ההכחשה כללית, כמקובל.

   2. העד צבי דקל, מנהל אגף תחבורה ופיתוח תשתיות בעיריית ירושלים מאז דצמבר 2024, הצהיר "שאין שום ליקוי במקום מבחינת הפרש המפלסים שמתקבל באזור אבן השפה". לדבריו בחקירתו, הנחיות משרד התחבורה לתכנון רחובות בערים משאירות לשיקול דעת המתכנן את נושא הפרשי המפלסים בין מדרכה לבין מִסָּעָה (המקום שנועד שנסיעת כלי רכב). כך, ברחובות משולבים אין הפרש מפלסים כלל. לדבריו יכולים להיות הפרשים של 3, 10, 12 ואף 15 ס"מ.

   3. העד עופר מנור, אדריכל העיר ירושלים בשנים 2025-1998, הצהיר כי אינו מבין "מה פירוש אפקט אופטי" ועוד הצהיר כי בתמונות מראיות התובעת שהוצגו לו הוא "רואה הבדל גוון בין ריצוף המדרכה ואבן השפה לעומת הכביש".

      בחקירתו הסתבר כי העד סבר שנפילתה של התובעת היתה במעבר בין המדרכה שלצד המסעה ברחוב הרברט סמואל - לא באזור שבו טענה התובעת שהיתה הנפילה (עמ' 46, שור' 17-12). בהתאם הוא גם טען להבדל גוון מאוד קטן (ואף: "הבדל גוון מאוד מאוד קטן") בין האזור שממנה הגיעה התובעת לבין המסעה של רחוב הרברט סמואל - אולם הדגיש שאותו הבדל איננו רלבנטי משום שלא שם היתה התאונה (עמ' 36, שור' 32-12).

      העד טען כי "כתוב בהנחיות" שהפרש גובה בין מדרכה לכביש צריך להיות 10 ס"מ, אולם במקרה זה מדובר על מדרחוב, ו"המשמעות של מדרחוב זה שזה הכל במפלס אחד [עם] הפרשים של בין סנטימטר אחד לשניים, רק כדי לרמוז על הבדל, כי הכוונה היא שאנשים הולכים לכל אורך מקצה לקצה, בניגוד למדרכה ששמה ההפרש מפלסים מסמן את המקום להולך רגל לעומת המקום לרכב" (עמ' 37, שור' 13-10). לשאלת בית המשפט אמר העד כי הפרשי המפלס המרמזים על מעברים אמורים להיות בגובה של עד 2 ס"מ (עמ' 38, שור' 15-8).

      לעניין הפרש הגובה במקום שבו התובעת טוענת שמעדה אישר העד כי "יכול להיות" שיש מקום לסמן את הפרש המפלס, אולם ציין: אבל שוב, זה לא מקום התאונה" (עמ' 39, שור' 10-5).

   4. העד עופר ורדה, עובד מחלקת האחזקה באגף שפ"ע של עיריית ירושלים מאז 1991 ומוצב באזור מרכז העיר משנת 2021, הצהיר בכתב: "אני לא רואה במקום מפגע. הבדל הגובה הקטן, כנהוג בין מדרכה לכביש, וזאת על מנת לבדל בין הכביש למדרכה". למראה הפגיעה באבן השפה בתמונה דלעיל, הגיב העד: "יש דברים יותר גרועים מזה" (עמ' 52, שור' 31). הוא היה מוכן לאשר כי אם עבר שם ממילא לצורך תיקון אחר אז הוא יתקן את הליקוי "על הדרך", אולם בו בזמן טען כי "אולי אפילו אני לא רואה את זה כבעיה" (שם, שור' 37-33).

   5. העד אלברט ניחמקין, רפרנט בכיר לבקרה וניתוח נתונים במקורי העירוני בעיריית ירושלים (מוקד 106), הצהיר כי בטווח התאריכים 1.3.2022-31.8.2022 לא "נתקבלו תלונות בגין פגם בכביש או בדרכה ברחוב הרברט סמואל בירושלים".

      גם מחקירתו וגם על פי שורת ההיגיון מובן כי אם החיפוש היה מבוצע לגבי טווח זמן אחר אזי אפשר שהממצא היה שונה.

   6. הנתבעת מפנה לטפסים שהגישה התובעת ו/או שהוגשו בשמה למוסד לביטוח לאומי:

      1. טופס בל/250 - "בקשה למתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה" (עמ' 17 לראיות התובעת) - בו תוארה התאונה כך: "לטענתה, יצאה מפגישת עבודה בסניף המשביר בכיכר ציון ובדרך לרכב מעדה על הרצפה (היו הפרשי גובה ולא שמה לב)". המסמך נעשה על ידי מנהל סניף מלחה של חנות "המשביר לצרכן" שבו עבדה התובעת בזמנו, ותאריך עשייתו נרשם בו כיום 26.7.2022.

      2. טופס בל/211 - "תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה" (עמ' 18 לראיות התובעת) - בו תוארה התאונה כך: "סיימתי פגישת עבודה. הייתי בדרך לאוטו ובדרך נפלתי על המדרחוב (היו הפרשי גובה ולא שמתי לב)". תאריך עשייתו של הטופס נרשם בו ביום 25.7.2022.

      3. גרסה נוספת של טופס בל/211 (מוצג נ/3) - בו תואנה התאונה כך: "סיימתי פגישת עבודה בסניף משיב בכיכר ציון בי-ם, סיום הפגישה בדרך לרכב, בהליכה במדרחוב, היתה שפת מדרכה שלא שמתי לב אליה ומעדתי מהמדרכה / שפת המדרכה. נפלתי קדימה על יד שמאל ושתי הרגליים". תאריך עשייתו של הטופס נרשם בו ביום 15.8.2022.

         מסקנתה של הנתבעת מאותם מסמכים הוטחה בתובעת: "ובמסמכים האלה אין זכר לשבר במדרכה, אין זכר לשבר באבן השפה, ואין זכר לאשליה האופטית. את אומרת שלא שמת לב פשוט וזאת האמת, שאת הלכת ולא שמת לב ונפלת, זה מה שקרה." (עמ' 20, שור' 23-21).

          

5. דיון והכרעה

   1. התובעת הלכה ממרחב כיכר ציון אשר אין מחלוקת כי הוא בגדר מדרכה אשר שימושה העיקרי הוא לצורך הליכה הולכי רגל. קרקע הכיכר מרוצפת בגרניט שחור.

   2. בקצה הכיכר, במקום שבו טוענת התובעת כי מעדה, מסתיים הריצוף בגרניט שחור ומתחיל אזור אחר אשר ככל הנראה מרכזו סלול אספלט.

      העד צבי דקל טען כי שם מתחיל רחוב סטנדרטי - מסעה במרכזו ומדרכות בצדדיו.

      העד עופר מנור, אדריכל העיר ירושלים בשנים 2025-1998, טען כי רחוב הרברט סמואל הוא מדרחוב ופירט כי הוא היה מעורב במהלכי התכנון לשם כך.

   3. אם מדובר ברחוב סטנדרטי (כשיטת צבי דקל), הרי שהפרש הגבהים שבין הכיכר לבין המסעה הוא פחוּת מההפרש המקובל בין מדרכה סטנדרטית לבין מסעה (10 ס"מ, לדברי אדריכל העיר בדימוס).

      אך מתבקש היה לבצע סימון כלשהו המבהיר להולך רגל בכיכר ציון כי כאן מסתיימת הכיכר ומתחיל רחוב רגיל.

      הנתבעת לא עשתה כן, לא טענה שנעשה דבר בעניין, לא הציבה תמרור כלשהו (לפחות לא טענה שכך נעשה) ולא יצרה כל הפרדה חזותית בין המדרחוב (כיכר ציון) לרחוב (הרברט סמואל).

   4. אם מדובר בהמשך של מדרחוב (כשיטת עופר מנור), אזי אין מקום להפרש גבהים שאינו בגדר "רמז" - כלשונו של האדריכל מנור - בין משטח שהוא כביכול אמור להיות אחיד ורציף. האדריכל מנור דבק - בטעות - בטענה (שלא ברור מקורה) לפיה התובעת מעדה באזור שבו אכן אין אלא רמז להבדל מפלסי בין אזור חניית רכבים לבין אזור הליכה ונסיעה (שכן לדידו הכל הוא בחזקת מדרחוב). ברם, בהתייחס למקום מעידתה של התובעת, אין צורך בחוות דעת כדי לקבוע כי הפרש הדברים בם גדול מסנטימטר או שניים - והוא סביב חמשה סנטימטרים. אדם אינו אמור לצפות להפרש גבהים זה בתוך הליכתו במשטח של מדרחוב.

   5. טענת "האפקט האופטי" היא טענה מסדר שני: מעת שבפועל יש הפרש בין שני מפלסים, ללא כל התראה סדורה, נשאלת השאלה האם היה על הולך הרגל הסביר לראות מיידית שיש לפניו משטחים בגוון שונה ומכאן להיזהר שלא למעוד, כך שרוב האשם לאירוע מוטל עליו. ככל שאבן השפה בקצה כיכר ציון היתה בהירה במיוחד או כיו"ב, ניתן היה להידרש לסוגיה זו. בפועל, ריצוף הגרניט של כיכר ציון, כמו גם הקרקע של רחוב הרברט סמואל (ככל הנראה - אספלט, לפחות במרכז) - הם בגוונים קרובים, כפי שגם אישר אדריכל העיר בדימוס.

      לא נעשו כאן מזימות כלשהן חלילה. טבעם של ריצופים וסלילות של כבישי עיר מתקבצים כולם לגוונים קרובים של אפור.

      די באמור כדי לקבוע כי בהליכה ללא שימת לב מיוחדת לא היה בידי התובעת להבחין בין המפלסים השונים מחמת הבדלי גוון מובהק ביניהם, הבדלים - שאינם.

   6. לזאת נוספה פגימה באבן השפה אשר על גבול מדרחוב כיכר ציון, במקום שבו יש הפרש במפלסים. לא נטענו מידותיה של אותה פגימה (בפרט: עומקה) ויש ממש בעמדתו של העד עופר ורדה לפיה "יש דברים יותר גרועים מזה". גם התובעת, בהגינותה, השיבה בחקירתה כי יש להניח שאם הפגימה לא היתה בקצה הפרש המפלסים אזי רוב הסיכויים שכלל לא היתה נופלת.

   7. לא נמצאה תועלת בטענת הנתבעת לפיה אין אצלה רישומים לגבי תלונות נוספות בעניין המפגע מושא דיוננו במשך 6 חודשים קונקרטיים שבהם בחרה לבצע את הבדיקה. אין בממצא חלקי ומוגבל בזמן זה כדי ללמד על העדר תלונות נרחב (לגבי מצב שהוא בעיקרו סטטי) ואין בו כדי לשנות את המצב העובדתי כפי שנותח לעיל.

   8. מורם מן האמור כי הנתבעת הותירה ברחובה (ליתר דיוק: מדרחובה) של עיר מפגע אשר עיקרו הוא הפרש מפלסים בלתי מסומן בכל דרך - בין מדרכה או מדרחוב שבכיכר ציון לבין רחוב הרברט סמואל. לכך נוסף פגם באבן השפה של קצה הכיכר באופן שסייע אף הוא לאיבוד שיווי משקל ונפילה.

   9. לעניין עצם מעידתה של התובעת (כפי עדותה וכפי שאף סימנה במוצג נ/5, על ההבהרה שסוכמה בדברי בית המשפט בעמ' 32, שור 32-29), הרי שמצאתי את דברי התובעת כנים. התובעת הציגה את הדברים כפי שהיא קלטה אותם בחושיה וכפי הבנתה, תוך שמתקבל שאדם שמוצא את עצמו על הארץ אינו בעל יכולת להביא הסבר פיסיקלי מדוייק-ללא-רבב באשר למנגנון המדוקדק שהביאו למצבו העגום. בעת נפילתה של התובעת (ודוק: עיקר הנושא לחקירה הוא מנגנון הנפילה בעת שהתרחשה; סַפָּר שהגיע לסייע לתובעת לאחר נפילתה - פחות רלבנטי) לא היה איתה מי אחר ואין לה ידיעה לגבי זהותו של מי אשר אולי נכח באזור באותו רגע.

      מצאתי אפוא לקבל את עדותה של התובעת באשר לנפילתה במועד ובמקום הנטענים, חרף היותה עדות יחידה (סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).

   10. אל מול אחריותה העיקרית של הנתבעת לתקינות רחובותיה - לרבות מדרכות, מדרחובים וכיו"ב - על המתהלך ברחובות להביט באשר נקרה לפניו. התובעת דנן אינה יוצאת מן הכלל. ברי כי אם היתה התובעת עושה כן בהקפדה הראויה, היה מעידתה (על כל הכרוך בה והנובע ממנה) - נמנעת. בנסיבות המקרה המתואר, המצב הפיסי בשטח וכמקובל בפסיקה, מיוחס לתובעת אשם תורם בשיעור 30%.

       כללם של דברים, נמצא כי אכן קיים מפגע במקום מעידתה של התובעת ולפיכך הנתבעת חבה בנזקי התובעת בניכוי אשם תורם בשיעור 30%.

        

       שאלת הנזק

        

6. הנכות הרפואית

   1. מומחה בית המשפט, האורתופד פרופ' אמל חורי, קבע לתובעת נכויות צמיתות בגין התאונה: 7.5% בגין מגבלת תנועה וכאבים בקרסול שמאל לפי פריט 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן - התוספת) וכן 5% בגין מגבלת תנועה בכתף שמאל לפי פריט 42(1)(ד)(I) לתוספת.

      עוד קבע מומחה בית המשפט כי בעת שהיתה התובעת בחופשת מחלה רציפה יש לייחס לה נכות זמנית בשיעור 50%.

   2. במכלול פניותיה של התובעת למוסד לביטוח לאומי בעניין פגיעתה היא לא טענה לפגיעה בכתף. מכאן טענת הנתבעת לפיה אין לייחס את הפגיעה בכתף לתאונה מושא דיוננו.

   3. התובעת נחקרה בנושא בדיון ההוכחות. היא ציינה כי פגיעתה בקרסול היתה מהותית יותר ולפיכך התמקדה בה. הטענה מסתברת נוכח העובדה שרגלה של התובעת גובסה למשך כחודשיים נוכח שבר תלישה בפטישון לטרלי.

      עוד בהקשר זה יש לציין כי התובעת לא היתה מיוצגת בעת הגשת תביעותיה למוסד לביטוח לאומי.

   4. כבר למחרת התאונה, ביום 21.7.2022, פנתה התובעת לקופת חולים באופן מקוון בנוסח זה: "שלום ד"ר, אתמול נפלתי ושברתי את קרסול שמאל. היום התחילו לי כאבים בכף יד שמאל במפרק של היד ובכתף. האם לקבל הפניה לצילום בבקשה?" (עמ' 29 לראיות התובעת). במסגרת ראיותיה של התובעת הוצגו מסמכים רפואיים מגוונים המלמדים על תלונות שלה כבר בחודש הסמוך למועד התאונה לגבי כאבים בפלג גוף שמאלי עליון.

   5. גם מומחה בית המשפט התייחס לנושא בסיום פרק "דיון ומסקנות" וציין: "מנגנון החבלה יכול להסביר את הפגיעה הכתפית שאכן לא הייתה "מזוקקת" תחילה, אך הלכה והתמקדה. זהו מהלך מוכר והגיוני ולכן אני כן מסכים לייחס את ההגבלה בכתף לתאונה הנידונה.".

   6. ב"כ הנתבעת הטיח בתובעת כי היא חסרת תום לב בשל אי הצגת פגיעתה בכתף בתאונה בפני המוסד לביטוח לאומי (עמ' 19, שור' 18-17). היא השיבה כי היתה עסוקה יותר בשבר בקרסול.

      גם אם התשובה אינה מושלמת והתנהלותה של התובעת אל מול המל"ל לא היתה מושלמת, הרי שאין לקבל טענת חוסר תום לב של התובעת. התובעת עשתה כמיטב יכולתה, בהיותה בלתי מיוצגת, תוך שבפועל היא הרימה את נטלי השכנוע והראיה בפני בית משפט זה בעניין פגיעתה בכתף בתאונה דנן.

      נוכח מכלול טענות הצדדים וראיותיהם כמפורט לעיל, ובפרט חוות דעת מומחה בית המשפט, אשר אישר את התאמת האירוע לממצאים הקליניים, מאושר קשר סיבתי מלא בין התאונה לבין הנכויות שקבע מומחה בית המשפט.

       

7. הפסדי השתכרות לעבר

   1. במועד התאונה היתה התובעת סגנית מנהל סניף מלחה של חנות "המשביר לצרכן". לטענתה, עבודה זו דרשה עמידה ממשוכת והתרוצצות בתוך הסניף הגדול ורב הקומות, קליטת סחורה וסידורה בחנות (היא לא נחקרה בנושא זה, הגם שלא ברור שסידור פיסי של סחורה הוא תפקידה של סגנית מנהלת הסניף). היא נעדרה מעבודתה עד ינואר 2023 (אישורי מחלה מיום התאונה עד יום 17.10.2022 צורפו בעמודים 28, 51 ו-53 לראיות התובעת). אז שבה לעבודה ושוב נעדרה מטעמים רפואיים (בעמוד 58 לראיות התובעת הוצג אישור מחלה לתקופה 15.1.2023-31.3.2023) עד שהתפטרה מעבודתה בחודש מרץ 2023, לטענתה מחמת מצבה הרפואי וכאביה.

      בהתאם למסמכי המל"ל, שכרה החודשי של התובעת ברבעון עובר לתאונה עמד על 9,668 ₪.

      1. בגין 90 יום ראשונים מהפגיעה (17.10.2022-21.7.2022) שולם לתובעת שכר בשיעור 75% משכרה הרגיל - כדמי פגיעה. לפיכך נגרע משכרה סך כולל של 6,102 ₪.

         התובעת זכאית לסכום זה כשהוא משוערך כדין מיום 3.9.2022 (מועד מחצית התקופה).

      2. בהמשך שולם לתובעת שכר תוך מימוש כל שעות המחלה שצברה - 491 שעות. לטענת התובעת, לשעות מחלה אלה יש ערך אלטרנטיבי של 24,180 ₪ במועד הניצול. נשמעה טענה כללית של השוואת תנאים בין התובעת לבין עובדי מדינה אשר התקשי"ר חל עליהם, תוך שגם הוראות התקשי"ר הנטענות לא הוכחו. כללו של דבר, לא הוכח כי במקרה של סיום העסקה (או נסיבות אחרות) היה בידי התובעת להמיר את זכותה לשעות מחלה (בתשלום), ככל שלא מומשה, לכסף חי שהיה המעסיק אמור לשלם לה.

         לפיכך הדרישות בעניין זה - נדחות.

      3. באשר לתקופת המחלה ממחצית ינואר עד סוף מרץ 2023 - מתקבלת הטענה (שלא נסתרה) לגבי חופשת מחלה, ללא תשלום, כתוצאה מהתאונה. בחודשים פברואר ומרץ לא קיבלה התובעת שכר שוטף כלל (בתלוש מרץ 2023 היו תשלומים - הנובעים רק מסיום יחסי ההעסקה). בחודש ינואר עמד שכרה על 6,533 ₪. נוצר אפוא הפרש של 22,471 ₪ שנגרע משכרה של התובעת - לו היא זכאית בצירוף שערוך כדין ממועד מקורב - 1.3.2023.

   2. לתקופת האבטלה המלאה של התובעת - חודשים 4-9/2023 - יש לייחס לתובעת חסרון כיס וקושי להיקלט במקום עבודה חדש כתוצאה מפגיעתה. לתקופה זו יש לייחס נכות תפקודית כפי נכותה הרפואית - קרי 12.13%. במכפלה של שכר היסוד (9,668 ₪) וששה חודשי אבטלה, מדובר בסך של 7,033 ₪ לו זכאית התובעת בצירוף שערוך כדין ממועד מחצית התקופה - 1.7.2023.

   3. ביום 16.10.2023 (תשעה ימים לאחר תחילת המלחמה - אשר ברור כי השפיעה עמוקות על פעילות המשק) החלה התובעת לעבוד כמנהלת בחנות המתנות "הפי למון" ליד התחנה המרכזית בירושלים. לטענתה, "בשל הקושי לעמוד בעבודה אינטנסיבית ובמשרת עבודה מלאה" היא נאלצה להיעדרות רבות מעבודתה - דבר שהשפיע על היקף הכנסתה בזמנו.

      התובעת צירפה תלושי שכר שלה לשנת 2024 (נספח 10 לראיות התובעת; לא צורפו תלושי שכר התחלתיים לחודשים 10-12/2023; לא הוסבר מדוע). עולה כי שכר הבסיס של התובעת היה 9,000 ₪ - כפי שכר הבסיס שהיה לה במשביר לצרכן, אולם בנוסף הופיעה בתלוש המשכורת מדי חודש גם תשלום בונוס - בסכום שלא פחת מ-1,000 ₪ והגיע גם ל-2,500 ₪. אכן, בתלושי השכר גם צויינו הפחתות בשל "שעות העדרות" בסכומים משתנים ולעתים גם נכבדים. ברם, התובעת לא הוכיחה בצורה סדורה קשר סיבתי בין פגיעותיה בתאונה מושא תובענה לבין אותן היעדרויות.

      בנסיבות אלה יש לקבוע כי התובעת שבה למסלול עבודה נורמטיבי, במשרה דומה, ברמת שכר דומה ובהיקף דומה.

   4. מאז יוני 2025 התובעת משמשת זכיינית של רשת "הפי למון" ומנהלת את הסניף בקניון מלחה. מובן, והתובעת גם אישרה זאת בחקירתה, כי מדובר במהלך שתכליתו הגדלת הכנסה. מובן כי ההשקעה ההונית הנכבדה הכרוכה במהלך זה מבוצעת על יסוד אמונה ביכולת הפיסית של התובעת לעמוד במעמסה הכרוכה בכך. לא הוכח אי-תפקוד ו/או חסרון כיס קונקרטי מאז תחילת הפעלת החנות בזיכיון ואילך. אף לא הוצגו אסמכתאות כלשהן. כידוע, פסיקת פיצוי לעבר טעונה הוכחה קונקרטית. לפיכך גם לא נפסק דבר בעניין זה.

      לכל הסכומים המגיעים לתובעת כמפורט לעיל בסעיף זה בגין אבדן השתכרות בעבר יש להוסיף 12.5% בגין הפרשות סוציאליות כמקובל.

       

8. אי כושר לעתיד

   בנסיבות התייצבות מצבה של התובעת ופנייתה להפעלת חנות והגדלת הכנסות, עסקינן בסיכון כללי להרעה ביכולת התפקוד שלה. בנסיבות אלה יש לאמוד את החשש לפגיעה במחצית הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת.

   משלא הוכח בסיס שכר קונקרטי, זה יחושב כשכרה הידוע של התובע עובר לתאונה (9,668 ₪) כשהוא משוערך (הצמדה בלבד) להיום - 10,913 ₪.

   על יסוד השכר האמור ומחצית תחשיב אקטוארי (נכות מצרפית בשיעור 6.06%), התובעת זכאית לסך של 135,017 ₪ נכון להיום בגין אי כושר עבודה לעתיד. בהיותה עצמאית, התחשיב בוצע בהנחת פרישה בגיל 70.

   הואיל והתובעת עצמאית, היא איננה זכאית ברכיב זה לתוספת בגין הפרשות סוציאליות.

    

9. עזרת צד ג'

   לטענת התובעת, בחודשיים הראשונים לאחר התאונה (בהם היתה רגלה נתונה בגבס, תוך שהאסמכתאות הרפואיות בעניין צורפו לראיותיה) היא היתה "מושבתת לחלוטין" והיא שכרה עוזרת בית בעלות של 400 ₪ לשבוע - ובסך הכל 3,200 ₪. עוד לטענתה, גם בחלוף שלוש שנים מהתאונה בני הבית מסייעים לה בכל פעולה שאין ביכולתה לבצע.

   בנסיבות שיעור נכותה של התובעת ובהתחשב בהוצאות, הן לעבר לעתיד, נפסק לתובעת תחת ראש נזק זה סך כולל של 15,000 ₪ (ערך נוכחי).

    

10. הוצאות רפואיות

    עסקינן בתאונת עבודה אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, תוך שהתובעת זכאית למימון מלא (מהמל"ל באמצעות קופת חולים) של הוצאותיה הרפואיות.

    התובעת טוענת להוצאות רבות, אולם לא הציגה אסמכתאות כלשהן בעניין.

    מתוך הכרה כי יש הוצאות אשר נשמטות בין המערכות המינהליות ואשר יש קשיים לתעדן, ולמען הזהירות, נפסק בעניין זה סך של 1,000 ₪ (ערך נוכחי).

     

     

11. כאב וסבל

    בנסיבות פגיעתה של התובעת, סבלה ונכותה, נפסק לתובעת פיצוי כללי בשל כאב וסבל בסך של 50,000 ₪ (ערך נוכחי).

     

12. הפחתה בשל תגמולי מל"ל

    בהתאם לנספח 12 לתצהיר התובעת, שולמו לה תגמולים בשל נכותה מעבודה בסך כולל של 66,024 ₪, תוך שסכום זה יש לשערך כדין ממועד אמצעי משוקלל מקורב של 6.3.2023.

    סכום זה יש להפחית מזכותה של התובעת.

    נוכח חלוף הזמן מאז התאונה ושיעור הנכות הנוספת (בעניין הכתף, אשר לא נתבע מהמל"ל), כמו גם התנהלות התובעת אשר נראית כתמת לב, לא נמצא כי יש מקום לבצע הפחתה רעיונית מזכותה של התובעת על יסוד תגמולים נוספים שאמורים היו להיות משולמים לה על ידי המל"ל - תוך שממילא הנתבעת (אשר עליה הנטל להוכיח ולכמת הפחתה מסוג זה) לא כימתה את הסכום הנוסף שלדידה יש להפחית.

     

    התוצאה

    התובעת זכאית לסכומים האמורים בסעיפים 11-7.

    מכלל סכומים אלה יש להפחית 30% בשל אשם תורם.

    מהסכום שיתקבל יש להפחית את הסך האמור בסעיף 12.

    הנתבעת תישא בשכ"ט עו"ד ב"כ התובעת בשיעור 20% בתוספת מע"מ מהסכום נטו לו זכאית התובעת. הנתבעת תישא גם בהוצאותיה של התובעת ותשלם אגרת משפט שניה כדין.

    ניתן להגיש בקשה למתן פסיקתה בהתאם לתקנה 133 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

     

    ניתן היום, כ"ה סיוון תשפ"ו, 10 יוני 2026, בהעדר הצדדים.