8098/14 עבד אללטיף נואף עבד אללטיף אלמחטאר נ' התביעה הצבאית

העורר, סטודנט לרפואה בגרמניה, נעצר בגשר "אלנבי" כאשר התכוון לחזור לאזור.

בחקירתו, הודה כי בחודש אפריל ,2014 יצא מגרמניה לסוריה דרך טורקיה. שם, יצר קשר עם פעיל בארגון ג'בהת אלנצרה אשר הוביל אותו למקום טיפול בפצועים השייך לארגון. כשבוע לאחר הגעתו, צורף העורר לארגון ואף עבר אימונים שכללו אימוני כושר שנמשכו כשלושה שבועות ואף אימון בנשק מסוג קלצ'ניקוב. בהמשך, עסק העורר בטיפול בפצועים במספר מקומות, עד שהחליט לחזור לטורקיה וממנה לגרמניה. מאחר שמסמכיו האשים נלקחו ממנו נדרש לשלם למבריח. ברם, עם הגיעו לטורקיה, לא קיבל אשרת שהייה בגרמניה, ועל כן, ביקש לחזור לאזור, כאמור.

על רקע זה, הוגש נגד העורר כתב אישום, המייחס לו שלוש עבירות שעניינן חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, אימונים מחוץ לאזור ומגע עם אויב.

בד ובד, ביקשה התביעה הצבאית להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בקבלו את הבקשה האמורה, דן ביהמ"ש בטיעוניי הצדדים ואף ניתח בהרחבה את הראיות. בנוגע לפרט האישום הראשון, הגיע ביהמ"ש למסקנה כי ההכרזה על ארגון ג'בהת אלנצרה פורסמה במועד מאוחר ממועד נסיעתו של העורר לסוריה והצטרפותו לארגון. על כן, דן ביהמ"ש בשאלה האם מתקיימת החלופה הקבועה בתקנה 84 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 , היינו כי ניתן ללמוד על היות הארגון התאחדות בלתי מותרת מתוך מטרתו לפגוע בביטחון האזור. על אף קיומה של חוות דעת מטעם שירות הביטחון הכללי בנוגע לארגון ואף בשים לב לזכ"ד חקירתו של העורר בו מסר כי חברי הארגון ציינו בפניו כי בכוונתם, בשלב מאוחר יותר, לפעול כנגד ישראל, נותר ספק בלבו של ביהמ"ש האם הוכח שמטרת הארגון לפעול נגד ישראל. משכך, סיכם ביהמ"ש כי ישנו כרסום מסוים בתשתית הראייתית המבססת את פרט האישום האמור.

בשונה, הגיע ביהמ"ש קמא למסקנה כי ישנן ראיות לכאורה לעבירת האימונים הצבאיים מחוץ לאזור.

באשר לפרט האישום השלישי, קבע ביהמ"ש כי גם בעניין זה, בהיעדר הוכחה של מטרת הארגון, ובשים לב להגדרת אויב בצו בדבר פרשנות, תשכ"ז-1967, המצטמצמת לגופים המתבקשים לפעול נגד מדינת ישראל, קיים קושי להוכיח את העבירה.

על אף קביעות אלה, סבר ביהמ"ש קמא כי מכלול העבירות, ובמיוחד המיוחס בפרט האישום השני, מלמד על מסוכנות ברורה לשלום הציבור ולביטחון האזור. על כן, הורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו.

באי כוח העורר לא השלימו עם ההחלטה האמורה. בעררם, טוענים הם כי לא הוכחה כל מסוכנות לביטחון האזור, שכן מטרתו של העורר הייתה לרכוש ניסיון רפואי מעשי ולסייע לפצועים ללא כל קשר לנעשה באזור. ההפך הוא הנכון. העורר ביקש לחזור ללימודיו בגרמניה וגם אם הדבר לא התאפשר, הוא שואף להשלים את לימודיו. הסנגורים ציינו כי לעורר אין כל עבר פלילי ומדובר באדם נורמטיבי. זאת ועוד, הסנגורים הדגישו את העובדה כי העורר לא יכול היה לדעת כי מדובר בארגון אסור, שכן, זה הוכרז מאוחר יותר. לבסוף, ציינו הסנגורים כי העורר בחר מיוזמתו לצאת מסוריה, לאחר שהבין כי נפל קורבן לאינטרסים זרים, על רקע גניבת דרכונו. בריחתו מסוריה, אשר הצריכה אותו לשלם כספים רבים, מלמדת, לטעמם, על היעדר רצון להשתתף בלחימה. לאור האמור, ביקשו הסנגורים כי אורה על שחרור העורר בתנאים מגבילים.

התובעת הצבאית התנגדה נחרצות לערר. ראשית, ציינה התובעת כי אינה משלימה עם קביעותיו של ביהמ"ש קמא באשר לפרטי האישום הראשון והשלישי. לטעמה, יש לקבוע כי העבירות האלה בוססו כדבעי. בעניין זה, מציינת התובעת כי מאז התקיים הדיון בפני ערכאה קמא, התקבלה חוות דעת מתוקנת ובה פירוט רחב יותר של הסיכון הטמון לביטחון האזור בארגון ג'בהת אלנצרה. מכל מקום, מבקשת התביעה לדחות את טענות הסנגוריה,שכן, לטעמה, בגיר, סטודנט לרפואה, המצטרף באופן יזום לארגון טרור תוך מעבר אימונים צבאיים, מעיד על עצמו כי הוא עלול לסכן קשות את ביטחון האזור.

אומר מיד כי על אף האפשרות לבחון ראיות חדשות בשלב הערר, לא ראיתי לנכון במקרה הנוכחי להידרש לחוות הדעת המתוקנת שהוצגה על ידיהתביעה הצבאית ולהשפעתה בנוגע להוכחת פרטי האישום הראשון והשלישי.זאת מאחר שהגעתי למסקנה כי די בהוכחה הלכאורית של פרט האישום השני על מנת לבסס את הצורך להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים.

אדגיש עם זאת, כי ביהמ"ש קמא לא סבר שאין בסיס ראייתי לפרטים אלה, אלא כי הוכחתם אינה עומדת על בסיס איתן. על כן, השאלות הכרוכות בהוכחת הגדרתו של הארגון כהתאחדות בלתי מותרת, על רקע חוות הדעת המתוקנת, ילובנו לוודאי בהליך העיקרי. עוד אציין, אגב אורחה, כי את הגדרות תקנה 84 הנ"ל, בנוגע למטרת התאחדות יש לפרש רחב לשם מתן אפשרות לכלול בהן את מגוון האיומים העלולים להשפיע על הביטחון האזור, גם באופן עקיף. על פני הדברים, כך הוא בנוגע לשורה ארוכה של ארגונים אשר נהוג להגדירם כ"ג'יהאד עולמי".

אם כך, נתרכז בפרט האישום השני. סעיף 238 (ב) לצו בדבר הוראות ביטחון[נ"מ], התש"ע-2009 קובע איסור רחב בנוגע לאימוני נשק או חבלה מחוץ לאזור. הסעיף אינו מתנה את איסור האמונים בכוונה לפגוע בביטחון האזור או בפעילות במסגרת ארגון עוין כהגדרתו בסעיף זה. על כך ניתן ללמודמחובת הדיווח על כל אימון נשק או חבלה אותו עבר תושב האזור מחוצה לו (סעיף 238(ג) לצו). התכלית החקיקתית של הסעיף ברורה על כן, והיא נועדה למנוע כל הכשרה בנשק או בחבלה הניתנת לתושב האזור. בעניין זה, יש לחדד כי הסיכון הטמון באימון צבאי אינו תלוי טריטוריה, זמן או כוונה, זאת מאחר שמרגע רכישת הידע עלול המתאמן להביא את ידיעותיו לידי ביטוי, במוקדם או במאוחר, תוך פגיעה בביטחון האזור.

בענייננו, המדובר באדם משכיל שעל פי דבריו התקרב לאידיאולוגיה סלפית ג'יאהדית ועל רקע זה, בחר מיוזמתו להצטרף לקבוצה לוחמת ולעבור במסגרתה אימון צבאי שכלל אימון בנשק.

על רקע זה, את המסוכנות הטמונה בעורר אין לבחון לאור קיומה של כוונהעכשווית לפגוע בביטחון האזור, אלא על פי פוטנציאל הסיכון אותו הוא יוצר.

בכך, אינו נבדל עניינו של העורר מזה של תושב האזור שביצע ניסוי בנשק או אימון צבאי כלשהו בתחומי האזור, מעשים לגביהם נקבעה חזקת מסוכנות עקבית בפסיקת ביהמ"ש זה.

לנוכח דברינו דלעיל, יש לקבוע כי מעשיו של העורר מקימים חזקת מסוכנות,אשר אינה ניתנת לאיון בחלופת מעצר. משכך, יש לדחות את הערר.