פלוני נ' פאלם הול בע"מ ואח' - פסקדין

פסק דין

תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובע בתאונה שאירעה ב-2012, לפני 14 שנים. המחלוקות משתרעות על כלל החזיתות – נסיבות התאונה, האחריות לתאונה, והכיסוי הביטוחי. התביעה עברה גלגלולים רבים – הוגשה, נמחקה, הוגשה מחדש במחוז אחר, הועברה למחוז זה, והחליפה מותבים. עתה הגיעה עת הכרעה.

בעלי הדין

1. התובע, פלוני, תושב עקרבה, שבשומרון (סמוך לשכם), יליד 13/02/1996. היום בן 30, אך במועד התאונה היה קטין בן 16 ותשעה חודשים.

2. הנתבעים היו, במועד הרלוונטי, בעלים ומפעילים של אולם אירועים בבני ברק (האולם או אולם האירועים). האולם מתפרש על שלוש קומות – בקומה הראשונה הופעל אולם בשם "אולם התמר", בקומה השניה אולם בשם "אולם הדקל", ומטבח חם, ובקומה השלישית מטבח ששירת את שני האולמות.

3. נתבעת 1, חברת התמר והדקל בע"מ (נתבעת 1 או החברה), היא בעלת אולם האירועים ומפעילתו. לימים שונה שמה לפאלם הול בע"מ; נתבעת 2, שרה טלר (נתבעת 2 או שרה) הייתה במועד התאונה בעלת המניות בחברה, ומעורבת בניהולה; נתבע 3, דוד טלר (נתבע 3 או דוד), הוא בעלה של שרה ועל-פי הנטען בתביעה היה מעורב בניהול אולם האירועים. לטענת נתבעים 3-2, החברה נמכרה והבעלים החדשים מודעים לתביעה. במהלך הדיונים התברר כי הנתבעים 3-2 מפעילים אולם אירועים נוסף בבני ברק.

4. הצד השלישי 1, מר י' ב' פ', הוא אחיו של התובע אשר עבד כאחראי מטבח באולם האירועים. לטענת הנתבעים הוא היה אחראי על העובדים במקום והוא זה שהעסיק את התובע בזמן התאונה.

5.  הצד השלישי 2, הכשרה חברה לביטוח בע"מ (הכשרה), היא מבטחת פעילות האולם בביטוח אחריות, אשר סירבה להכיר בככיסו הביטוחי לתאונה.

   התאונה וטענות הצדדים

6. ב-26/11/2012 אירעה תאונה באולם האירועים, והתובע, שהיה, כאמור, כבן 16 ותשעה חודשים, נפגע ביד ובמרפק. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת.

7. התובע טוען כי עבד באולם והועסק על ידי הנתבעים. לדבריו, התאונה אירעה בזמן שפרק ארגזים של בקבוקי משקה ממעלית משא שחיברה בין קומות האולם. עובד שהיה בקומה אחרת הפעיל את המעלית ללא אזהרה, זו החלה לעלות, ומרפק ידו הימנית של התובע נלכד ונפגע.

8. התובע הובהל לבית החולים תל השומר שם קיבל טיפול ראשוני, שם זוהו פגיעות ברקמות הרכות. מאחר והיה קטין והוריו לא היו בישראל, לא נותח בתל השומר אלא הועבר בהמשך לבית החולים רפידיה שבשכם להמשך טיפול. אורטופד מטעם בית המשפט (ד"ר מיכה רינות) העריך כי נותרה לתובע נכות אורטופדית בשיעור 19% לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1965 (תקנות המל"ל או התקנות); בגין פגיעה במפק ובמכופפי היד, ונכות אסטטית בשיעור 5% בשל צלקת. מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי (ד"ר מוחמד ג'בארין) העריך כי נותרה לתובע נכות נפשית בשיעור 15% (זאת לאחר שמומחה אחר, שהתרשם כי לא נותרה נכות, נפסל על ידי מותב קודם).

9. התובע, פנה למוסד לביטוח לאומי לקבלת פיצוי על פגיעה בעבודה, אך מאחר והנתבעים לא דווחו עליו כעובד תביעתו נדחתה.

10. התובע, שהינו תושב שטחים, בעל עבר פלילי, שמעולם לא קיבל אישור כניסה קבוע לישראל, טוען כי נוכח כישוריו, העובדה שעבד בישראל כשהיה בן 17, והעובדה שחלק מבני משפחתו (כולל אחיו י') עובדים בישראל ומרוויחים שכר גבוה, היה צפוי להמשיך לעבוד בישראל כל חייו, בשכר שאינו נופל מן השכר הממוצע במשק בישראל. לדבריו התדרדרותו לפלילים נבעה מן התאונה שמנעה ממנו להשתלב במסלול חיים נורמטיבי ורווחי. את הפסדיו הוא מעריך ב-3,084,000 ₪.

11. הנתבעים טוענים, כי אין כל קשר בין התובע ובינם. בכתב ההגנה מסרו גרסאות חלופיות – אחת היא שהתובע כלל לא עבד באולם אלא הגיע אליו מפני שאחיו נתן לו אוכל ומקום ללון; השניה כי התובע אמנם עבד באולם, אך לא אצל הנתבעים אלא אצל אחיו שהעסיק אותו ככוח עזר ושילם בעצמו את משכורתו. לטענתם התאונה אירעה ממילא באשמתו הבלעדית של התובע, ששיחק עם חברו שעבד באולם, וניסה למנוע מהמעלית להתרומם תוך כדי שהחבר לוחץ על כפתור ההרמה. המעלית "ניצחה" וידו של התובע נמחצה. מכאן שהתאונה לא נגרמה בשל פגם במעלית או בשל רשלנות הנתבעים, אלא באשמתו המלאה של התובע. הנתבעים חולקים על הנזק, ומדגישים שהתובע אינו ישראלי אלא תושב השומרון, כי אין כל ראיה שהיה משתלב בעבודה בישראל, בוודאי נוכח עברו הפלילי, וכי הנכות התפקודית היא מנימאלית.

12. נתבעים 2-1 מוסיפים וטוענים כי גם אם תוטל אחריות על הנתבעת 3 (החברה), אין להטיל עליהם אחריות אישית, שכן הם היו בעלי מניות בחברה ונושאי משרה בחברה, ולא מתקיימים התנאים להטלת אחריות אישית או הרמת מסך ההתאגדות.

13. הנתבעים שיגרו, כאמור, הודעת צד שלישי לאחיו של התובע, בטענה שהעסיק אותו, ולהכשרה שביטחה את פעילות אולם האירועים.

14. האח, מר י' ב' פ', הסביר כי הוא היה עובד שכיר באולם, והכחיש את טענות הנתבעים כי הוא העסיק בעצמו את התובע או עובדים אחרים.

15. הכשרה דחתה את הכיסוי הביטוחי. לטענתה התובע אכן עבד באולם האירועים, ברם מאחר והנתבעים העסיקו קטין בניגוד לדין, לא דווחו עליו כנדרש בהוראות הפוליסה, גרמו לנתבע נזק שכן לא דווחו על התובע ולא שילמו בגינו דמי ביטוח לאומי, וכן סיכלו את בירור האמת משום שלא דיווחו על התאונה במועד.

    המחלוקות בתיק זה הן: (א) קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבעים; (ב) נסיבות התאונה; (ג) אחריות וחלוקתה; (ד) הנכות; (ה) הנזק (לרבות שכרו הפוטנציאלי של התובע והנכות התפקודית); (ו) הכיסוי הביטוחי.

    העדים

16. עדי תביעה – התובע, מר ע' ב' ג' (קרוב משפחה של התובע שעבד במקום ביום התאונה), מר י' ב' פ' (אחיו של התובע, שהוא גם הצד השלישי 1), מר עלי בני ג'אבר (עבד מול התובע בעת התאונה), מר חיר-אללה בני ג'אבר (עבד גם הוא באולמות והגיע לזירת התאונה מיד לאחר הצעקות), ומר צביקה אברמצ'יק (מנהל אירועים בקומה השנייה באולם).

17. עדי הגנה – ה"ה שרה ודוד טלר, והרב יחזקאל שטרוסברג (משגיח כשרות שהיה באולם בזמן התאונה). בנוסף הוגש תצהיר נוסף מטעם מר הירש רוזנטל, שהיה מנהל בחברה, אולם הוא לא התייצב לעדות.

18. מטעם הכשרה העידו גב' שירה שנבל, מנהלת מחלקת חבויות, שני המומחים מטעם בית המשפט, ד"ר ג'בארין וד"ר רינות, וכן פרופ' שמואל פניג שנתן חוות דעת קודמת בתחום הנפשי (שנפסלה). בנוסף הוגש תצהיר ודוח חקירה של מר אמנון שיינטברג, חוקר שביצע מעקבים אחרי התובע והסריט אותו.

    דיון

19. נפנה אפוא לסקירת העדויות והראיות, אך אקדים ואומר כי מצאתי שגם התובע וגם הנתבעים אינם עדים אמינים (בלשון המעטה), וכך גם חלק מהעדים העובדתיים שזומנו. לגבי עדים אחרים, נראה כי חלוף הזמן עמעם את זכרונם והקשה על שחזור פרטים מסויימים. עם זאת, לאחר בחינת מכלול הראיות נמצא כי התובע הוכיח את גרסתו הן לגבי הקשר עם הנתבעים והעובדה שעבד בשירותם, והן לגבי נסיבות התאונה וקיומה של רשלנות מצד הנתבעים. מנגד, טענותיו לגבי נזק היו מופרזות והוכחו בחלקן בלבד (בשיעור המתאים לדיון בבית משפט השלום).

    יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבעים

20. גרסת הנתבעים לפיה קטין בן 17, תושב השטחים, הגיע לאולם ביוזמתו והחל לשחק במעלית או שהיה מועסק על ידי אחיו שהיה עובד שכיר באולם, נראית, על פניה, מעוררת קשיים ולא אמינה. קשיים אלו מתחזקים נוכח קיומן של גרסאות חלופיות, שאינן עקביות בנוגע לנסיבות נוכחותו באולם. בפועל הוכח כי מדובר בדפוס העסקה קבוע של הנתבעים, שהעסיקו עובדים מן השטחים, חלקם ללא אישור כניסה לישראל; שילמו את שכרם במזומן, ללא הפרשות כדין, וללא דיווח למוסד לביטוח לאומי או לרשויות המס; וסיפקו להם לינה ותשלום תמורת תשלום שקוזז משכרם.

21. התובע טען כי הועסק על ידי הנתבעים באולמות "התמר והדקל" בשטיפת כלים ועריכת שולחנות (תצהיר התובע, סעיף 2(א)). שכרו שולם במזומן, ללא תלושי שכר (פרוטוקול מיום 09/07/2024, עמ' 4, שורות 9-11; וכן עמ' 72, שורה 38). התובע הסביר כי עבד בשני מקומות בבני ברק – בבוקר בבית כנסת ובערב באולמם האירועים, וכי הנתבעים סיפקו לו ולעובדים נוספים לינה ואוכל תמורת תשלום (תצהיר התובע, סעיף 2(א) ו-2(ב)). לדבריו תחילה הועסק באמצעות קבלן, ובהמשך דוד טלר ביקש ממנו להמשיך לעבוד ישירות עבורם (תצהיר התובע, סעיף 2(ג)). התובע העיד כי דוד טלר נתן הוראות לעובדים ו"לפעמים מתערב בעבודה" (עמ' 80).

22. גרסה זו הייתה עקבית, ונשמעה מתחילת הדרך, אפילו לפני הגשת התביעה. למשל, בדוח מד"א מיום האירוע נכתב כי "הנ"ל עובד מטבח באולם אירועים" (עמ' 7 לתצהיר התובע). בחקירתו במל"ל ב-10/10/2013 מסר לחוקר כי "אני עבדתי אצל שרה ודוד טאלר. דוד היה נותן כסף מזומן לצביקה שהוא ראש המלצרים וצביקה היה מחלק לנו ב-10 בחודש. את החשבון היינו סוגרים מול דוד, כמה ימים עבדנו ... זה היה עבודה יומית לא לפי שעה, מעבר למה שהיה מגיע היה מוריד לי בין 300 ל—500 ₪ כי היינו ישנים באולם ואוכלים שם" (עמ' 104 לתצהיר התובע). בהמשך מספר התובע לחוקר כי החדרים היו מעל האולם, וכי שהה שם כל ימי השבוע, ושב לביתו בעקרבה רק בחגים. כן הוא מסביר כי עבד במקביל כאיש תחזוקה בבית כנסת סמוך (עמ' 105 לתצהיר), וכי תחילה עבד באולם באמצעו ת קבלן משנה ששכר מר טלר, וכשזה עזב הפך לעובד ישיר של הנתבעים (שם).

23. חיזוק לגרסת התובע נמצא בעדויות עובדים נוספים – מר י' ב' פ' (אחיו), מר ע' ב' ג', מר ע' ב' ג' ומר ח' א' ב' ג', אשר העידו כולם על תנאי העסקה דומים של עבודה במזומן, לינה ואוכל במקום, ועבודה עבור משפחת טלר. עדותם הייתה קוהרנטית ותאמה את תיאור התובע לגבי אופי העבודה, אופי התשלום, מתן לינה ואוכל ואף המבנה ההיררכי של העבודה באולם. יודגש כי אחיו של התובע ששימש כמנהל מטבח באולמות, הכחיש מכל וכל כי העסיק את התובע או עובדים כלשהם, והעיד כי הוא עצמו קיבל שכר במזומן משרה ודוד טלר, והם אלו שהעסיקו את העובדים ושילמו את שכרם (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 09/07/2024). מובן שמדובר בעדים מטעם התובע, שחלקם בני משפחתו, ברם העדויות היו דומות ועקביות ולא נמצאו בהן פערים משמעותיים שיערערו אותן.

24. חיזוק משמעותי נוסף התקבל מעדותו של מר צביקה אברמצ'יק, מנהל אירועים בקומה השניה באולמות. עד זה אישר שהכיר את התובע, אשר עבד וישן באולם (עמ' 11-10 לפרוטוקול מיום 30/10/2024). הוא ידע לומר כי התובע לא היה מלצר אלא "פעם הוא עוזר בפס ופעם בשטיפת כלים" (שם, עמ' 12; וכן במענה לשאלות הנתבעים בעמ' 24), וכי התובע "לא היה זר שם במקום", אלא אחד הפועלים באולמות (שם, עמ' 26). כן אישר כי העובדים היו ישנים "למעל הגג" בשלושה חדרי שינה (כפי שהעיד התובע), וכי העובדים היו עובדים מהשטחים (שם, עמ' 29), וכי מי שהיה אחראי על שכירת העובדים ונוכחותם הם הנתבעים, באמצעות אחותה של הנתבעת - רוחי (רחל), ששימשה כמנהלת חשבונות וכל דבר עבר דרכה, לרבות דיווח על כך שעובד לא הגיע למשמרת (שם, 12). מדובר אפוא בעד אובייקטיבי, שאין לו כל קשר לתובע, שמאשר את גרסת התובע ויתר העדים, הן בנוגע לקיומם של יחסי עובד מעביד, והן באשר למאפייני ההעסקה והתשלום באולם.

25. מנגד נמסרה הכחשה גורפת וסתמית של הנתבעים, שלא העסיקו את התובע, וכאמור – הם מסרו גרסאות סותרות בכל הנוגע להימצאותו במקום – שכלל לא עבד וסתם נכח באולם; שעבד אצל אחיו (גרסה שהועלתה בכתב ההגנה); ובחקירתם הועלת גרסה שלישית לפיה העובדים עבדו בכלל באמצעות קבלני כוח אדם ערבים (פרוטוקול חקירתה הנגדית של שרה טלר מיום 30/10/2024, עמ' 57, שורות 9-11). טענה אחרונה זו לא נתמכה בראיה כלשהי – למשל אסמכתת תשלום לאותם קבלני כוח אדם או רישום על הוצאות העובדים (שם, עמ' 58). אמנם הושמעה טענה כי המסמכים נגנבו, אולם גם זו הייתה טענה כבושה, לא אמינה, שלא גובתה בראיות (למשל – תלונה למשטרה), או בהסבר מדוע המסמכים אינם ניתנים לשחזור (למשל מרואה חשבון, מרשויות המס או מאחת החברות החיצוניות עמם עבדו). יוער כי התובע אישר כי אכן התחיל לעבוד באמצעות קבלן משנה, אך העיד שבהמשך הקבלן עזב והנתבעים העסיקו את העובדים במישרין.

26. למעשה הנתבעים לא הציגו כל ראיה, ומבקשים להסתמך על קביעת המוסד לביטוח לאומי, מ-19/11/2013, בה נדחתה תביעת התובע להכרה בתאונה כתאונת עבודה משום ש"על פי המסמכים שבידינו, לא הוכח קיום יחסי עובד ומעביד בינך לבין חברת קיטרינג הדקל" (עמ' 136 לתצהיר התובע, ההדגשה במקור). אולם הבסיס לקביעת המל"ל נראה דל למדי, ועל פי הראיות שהוצגו כולל בעיקר את חקירת התובע בה דווקא טען שהועסק על ידי הנתבעים, כשמנגד הוכח שהנתבעים לא שיתפו פעולה עם בירור תביעתו ולא ענו לפניותיו בנושא (עמ' 120 ו-124 לתצהירו; והודיתה של גב' טלר כי: "אני זוכרת שאני קיבלתי חקירה מביטוח לאומי אם הוא עבד אצלי או לא עבד אצלי. הייתי אז בחקירות ואמרתי חד משמעית הוא לא עבד אצלי, הוא לא היה מועסק, ממני באולם הוא לא היה מועסק, הוא לא עבד דרך הקבלן ואצלי הוא לא עבד" (עמ' 63). מכל מקום, הראיות שהוגשו בתיק זה מחייבות מסקנה אחרת.

    המסקנה מן הראיות היא כי הוכח שהתקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע ובין הנתבעים, וכי התובע נפגע במסגרת עבודתו ובזמן שעבד באולם.

    נסיבות התאונה

27. ה"מעלית": טרם נפנה לסקירת העדויות נבהיר כי המתקן בו אירעה התאונה כונה אמנם "מעלית", והוא תואם את הגדרת מעלית בסעיף 1 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 ("מיתקן המשמש לתנועת בני אדם או טובין בין רבדים קבועים, אשר לו תא או דוכן הנע במסלול מאונך או כמעט מאונך ותנועתו מוגבלת על ידי מכוון"), אך אין מדובר במעלית שנועדה לבני אדם, אלא בפיר פתוח וצר, שבתוכו מלבן ניירוסטה שעולה ויורד בין הקומות ונועד להעברת מזון וחפצים. לא בוצעה בדיקה ומדידה של המתקן (היחיד שמדד אותו הוא מר הירש רונטל, שתצהירו נמשך מהתיק), אך מן הראיות ניתן להעריך כי רוחב הפיר הוא כ-80 ס"מ ורוחב משטח ההרמה הפנימי הוא כ-65 ס"מ (כפי שציין מר רונטל). הנתבעים הציגו בעמ' 95 לראיותיהם צילום של המעלית:

    

28. ניתן לראות כי פיר המעלית פתוח וכי למעלית אין דלת, אך לפניה מותקן שער מתכת שבעת הצילום הוא פתוח. בתוך הפיר יש מלבן ניירוסטה פתוח, ברוחב ועומק של כ-50 ס"מ ובגובה של כ-100 ס"מ, שבו מניחים את החפצים והוא זה שנע בין הקומות. על פי העדויות, המעלית מופעלת בלחיצה רציפה על כפתורים שנמצאים בקומות ומעלים או מורידים את המעלית לאותה קומה. צילום זה, ובעיקר מלבן ניירוסטה שבתוך הפיר, אינם מתיישבים עם עדות התובע, ואף הקשו על הבנת מנגנון התאונה, שכן לא ברור כיצד יד יכולה להמחץ, אולם במהלך העדויות עלה כי המעלית עברה שינוי וכי הצילום אינו משקף את מצבה בזמן התאונה.

29.  גרסת התובע: התובע טוען כי בעת שהוציא ארגזי שתייה ממעלית משא שפעלה בן שלוש קומות האולם, המעלית הופעלה באופן פתאומי על ידי עובד ששהה בקומה אחרת, וידו נתפסה ונמחצה. התובע הוא בעל דין, שיש לבחון את גרסתו בזהירות, אולם גרסה זו הייתה עקבית למדי, ואף שנתגלעו פערים מסויימים בתיאור מנגנון התאונה המדוייק (חלקם על רקע קשיי שפה, שכן התובע אינו דובר עברית טובה), כל הראיות קושרות את התאונה למעלית, וגם הנתבעים אינם מכחישים זאת אלא מציגים את גרסת "המשחק". אלא שגרסת המשחק לא הוכחה, ואילו התובע הוכיח שידו נפגעה כתוצאה מהפעלת המעלית בזמן שפרק מתוכה ארגזי שתיה.

30. בדוח מד"א (עמ' 7 לתצהיר התובע) נכתב כי "לדבריו בעת העבודה נסגרה עליו דלת של מעלית". דיווח זה קושר את התאונה למעלית, אולם הנתבעים מנסים לשוות לו משקל רב בנוגע לחוסר אמינות גרסת התובע ולאופן קרות התאונה. אלא שהוכח, כאמור, כי למעלית כלל אין דלת, והנתבעים מתעלים מכך שנכתב בדוח שהתובע אינו משתף פעולה, כנראה משום שאינו מחזיק בתעודת זהות ישראלית ("כחולה") או באישור כניסה כדין לישראל (דבר הפועל לחובת הנתבעים). יוער כי במד"א סברו גם שנגרם "שבר פתוח",אך בבית החולים הסתבר שלא מדובר בשבר אלא בחתך עמוק שפגע ברקמות הרכות באזור המרפק והאמה. דוח מדא אינו מלמד אפוא דבר מלבד העובדה שהתובע, נער בן 17, ללא אישור שהיה בישראל, נפגע בידו באולם השייך לנתבעים, ושהפגיעה קשורה למעלית (דבר שאינו שנוי במחלוקת).

31. הגרסה המפורטת המוקדמת ביותר נמסרה בחקירתו במל"ל, ב-10/10/2013, ולפיה "באותו ערב עבדתי באולמי 'תמר' [בקומה הראשונה – ר.ח] והייתי מוריד שתייה בארגזים של ששיות שתיה קולה מהמעלית הצדדית, המקרר הגדול נמצא בקומה שנייה, כאשר המעלית הגיעה לקומה ראשונה חכה לי בחור בשם עלי חמבאללה מהכפר שלי שישן באותו חדש, הוא בחוץ ואני מוסר לו את הארגזים מהמעלית. זו מעלית של מטבח שאין לה דלת. המעלית הזאת עובדת ככה – משהו צריך ללחוץ כל הזמן על הכפתור מבחוץ כדי להפעיל אותה וברגע שהוא מוריד יד מהכפתור היא נעצרת ... תוך כדי שהורדתי את הארגזים, ואני בתוך המעלית, מישהו בקומה שלישית שלא בדק, לחץ על הכפתור של המעלית בקומה שלישית ואז המעלית התחילה לעלות והברזלים של המעלית נכנסו לי במרפק מלמטה ויצאו מלמעלה" (עמ' 108-107). גרסה דומה נמסרה בתצהיר, שנכתב, מן הסתם, בסיוע עורך דינו, ושם הוסיף כי המעלית "לא רגילה... מורכבת מבמה כזאת... אין לה מצדדיה קירות או דלתות משלה ואף לא גג משלה. היא פועלת רק כאשר לוחצים על כפתור חיצוני וכל עוד לוחצים עליו עולה או יורדת, והדבר מופסק עם הפסקת הלחיצה על הכפתור" (פסקה 2 לתצהירו).

32. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, מסר התובע גרסה דומה, לפיה נכנס לתוך המעלית בשביל להוציא את ארגזי השתיה ואז המעלית הופעלה: "אני, אני הצטרכתי להיכנס לתוך המעלית... נאלצתי להיכנס לתוך המעלית בשביל להוציא את השתייה מבפנים. כשרציתי להוציא את השתייה פתאום אני נתקעתי באמצע כאילו ומישהו לחץ על המעלית ונתקעתי בין שמיים לארץ" (עמ' 61 לפרוטוקול מיום 09/07/2024). הוא הדגיש את מהירות האירוע: "אני, אני לא יכולתי, זה הכל בשנייה. אני לא שמתי לב. איך שהיא באה, המעלית התחילה לעלות כבר היד שלי נתפסה והתחלתי לצעוק" (עמ' 86 לפרוטוקול). התובע הכחיש כי שיחק עם המנוף (עמ' 64 לפרוטוקול) וציין כי הגישה לפיר המעלית בקומה הראשונה והשנייה הייתה חופשית (עמ' 82 לפרוטוקול). הוא תיאר את מעלית המשא כמורכבת מארבעה עמודים, תקרה ורצפה, וכי ידו נתפסה "בצד ימין למעלה" (עמ' 88 לפרוטוקול).

33. התובע נשאל על צילום המעלית שהציגו הנתבעים, שלכאורה שולל אפשרות כניסה למעלית הקטנה, והסביר כי בזמן התאונה מלבן המתכת לא היה וכי מתקן ההרמה שזז בין הקומות היה פתוח (עמ' 87). כן שלל את גרסת המשחק של הנתבעים, והשיב שאם הטענה שאחז במעלית בכוחה וניסה למנוע ממנה להתרומם הוא היה נפגע בכפות ידיו ולא במרפק, וכי הפגיעה נגרמה מכך שהמרפק נלכד בין מתקן ההרמה ובין מסגרת המעלית. הסבר זה הגיוני למדי.

34. עדות עלי בני ג'אבר (עלי): עלי עבד עם התובע בזמן התאונה. הוא העיד כי כדי להוציא ארגזי שתיה מהמעלית יש להכנס "מבפנים" (עמ' 22), "אתה נכנס. יש לך כאילו מאחורה יש לך שני ארגזים אתה חייב להיכנס" (עמ' 54 לפרוטוקול). כן אישר שהמעלית זזה בין הקומות בלחיצת כפתור "מישהו הרים את המעלית למעלה" (עמ' 24). לדבריו בזמן התאונה התובע הוציא את ארגזי המשקה מהמעלית והוא שם אותם במקרר. כשהתובע התכופף לתוך המעלית מישהו בקומה השניה הפעיל אותה וכך התובע נפגע. עם זאת הוא התקשה להסביר בין איזה חלקים של המעלית נלכדה ידו של התובע. כשנשאל על מבנה המעלית הסביר כי מדובר במתקן פתוח שאינו מוגן כלל. לדבריו: "הוא פתוח מפה ומפה. זה נגיד קדימה וזה אחורה שלו, ומפה יש לך את הנירוסטות. נירוסטה שהיא מגיעה לחצי ומלמעלה יש לך שני ברזלים שהם עומדים עליו ככה" (עמ' 29), ובהמשך חזר ואמר כי יש "נירוסטה מהצדדים האלה. כאילו נירוסטה אבל לחצי, לא לשלם ...עד האמצע" (עמ' 30). רק לאחר שתיאר את המעלית הוצגה לו התמונה שהגישו הנתבעים, והוא הבהיר כי זו אינה משקפת את המעלית בזמן התאונה: "הוסיפו לו את הברזל הזה באמצע אם אתה רואה ... האמצעי ... מאחורה ... זה לא היה. והנירוסטה פה היא עד הסוף ... זה היה חצי, הנירוסטה הייתה חצי ... לא היה מרובע שלם, לא. לא היה זה" (עמ' 31). במענה לשאלות ב"כ הכשרה הבהיר כי במקום מלבן המתכת היו רצפת מרזל וצדדים פתוחים: "היה ברזל, כן. הוא היה 4 ברזלים מסביב ומה שהיה מלמטה, בתחתית" (עמ' 44).

35. עדות חיראללה עבדאללה בני ג'אבר (ח'יר): העד עבד בקומה אחרת באולם ולא ראה את התאונה. כשירד לקומה הראונה ראה את התובע שוכב מדמם על הרצפה, ולדבריו כבר "משכו אותו מהמעלית" (עמ' 51). במענה לשאלות בחקירה הנגדית השיב כי פיר המעלית היה פתוח, וכי אמנם היה שער מתכת, כפי שצולם בתמונה, אולם זה לא תמיד נסגר. כן שלל כי סגירת שער המתכת הייתה תנאי להעלאה או הורדה של מתקן ההרמה בין הקומות (עמ' 53). העד התבקש להדגים כיצד מוציאים ארגזי שתייה מהמעלית, והראה כי יש להתכופף עם חצי גוף לתוך המעלית (עמ' 55). הוא העיד כי היו מקרים בהם עבד בתוך המעלית ומישהו בקומה אחרת הפעיל אותה, ואז הוא היה צועק כדי שיעצרו (עמ' 55).

36. עדות צביקה אברמצ'יק: צביקה לא ראה את התאונה. כשהגיע ראה את התובע "שוכב עם שלולית של דם", וכששאל מה קרה נאמר לו שהתובע "ישב במעלית ומישהו הרים אותה למעלה" (עמ' 28). לדבריו "אין היגיון" בכניסה למעלית ולא ניתן להכנס אליה אם יש בה ארגזי שתייה (עמ' 21). כן העיד כי המתקן נע "לאט מעצבן" (עמ' 22), וכי שער המתכת שבכניסה לפי סגר מעגל חשמלי ולא ניתן היה להניע את המעלית אם השער לא היה סגור (עמ' 13, 28, ו-34). מכאן הסיק שלא יתכן שהתובע נפגע תוך כדי עבודתו, שכן אם פרק ארגזי משקה השער חייב להיות פתוח. כשהוצגה לו תמונת המעלית השיב אמנם שכך נראתה המעלית ביום התאונה (עמ' 35), אולם לפני כן תיאר כי במעלית הותקן "דיקט ברזל" (עמ' 31-30) דבר שאינו תואם את הצילום. כשנשאל כיצד לדעתו אירעה התאונה ענה שהתובע נתפס על הברזל הזה, כשהתובע עומד בתוך המעלית. עם זאת הוא התקש להסביר בין שילו שני חלקים של המעלית נתפסה ידו של התובע, וכיצד מתיישבת גרסתו עם תנועתה האיטית של המעלית (עמ' 32-31). בסיום עדותו נשאל על כך על ידי בית המשפט, ובהתבקש להדגים על תמונת המעלית, וככל שניתן היה להבין לטענתו התובע עמד על מלבן המתכת, כשראשו בפיר שבין הקומות, ניסה למנוע מהמעלית לעלות, וידו נתפסה בין מלבן מתכת ובין המשקוף העליון של הפיר (עמ' 35-34). גרסה זו אינה מסבירה כיצד החלק שנלכד הוא המרפק דווקא (ולא כפות הידים); כיצד התובע המשיך להתכופף בתוך הפיר, כשרגליו עומדות על מלבן המתכת וידיו נמחצות בין אותו מלבן ובין המשקוף; או את העובדה שהתובע לא הפסיק להחזיק במתכת חרף המהירות האיטית בה התקדמה המעלית.

37. עדות הרב יחזקאל שטרויסברג (משגיח הכשרות): הנתבעים צירפו לראיותיהם תצהיר לא חתום של העד, בו נכתב כי שמע צעקות, ניגש לאזור המעלית וראה את התובע פצוע, וחבריו של התובע סיפרו לו שמדובר במשחק (20/4/2023). בהמשך (29/8/2023) הוחלף תצהיר זה בתצהיר חתום, שבו נמסרה גרסה מפורטת ושונה בתכלית, לפיה ראה במו עיניו את התובע ניגש למעלית המשא, מתיישב בה, ומנסה בחוזקה לעצור את המעלית הנוסעת. גרסה זו חזרה בשני סעיפים שונים בתצהיר (סעיפים 7 ו-9). הנתבעים התקשו להסביר את שינוי הגרסאות, ולא בכדי. בחקירתו הנגדית הודה העד כי הגרסה בתצהיר החתום אינה נכונה (בלשון המעטה), וחזר לגרסתו המקורית. הוא הודה ש"לא ראיתי שום דבר" (עמ' 38), אלא שמע "צעקות בערבית" (עמ' 37), ניגש לאזור התאונה וראה את התובע מדמם (שם). הוא אישר שלא ראה את התובע ניגש למעלית, נכנס אליה או מנסה לעצור אותה בכוח (עמ' 41-40), והתקשה להסביר מדוע הצהיר זאת (שם). לטענתו שמע צחוק ואז צעקות, וכן ראה כיצד מוציאים את התובע מהמעלית, ולכן הסיק שמדובר במשחק (עמ' 40). בגרסת עד זה נמצאו סתירות נוספות, כמו למשל הטענה שהזמין אמבולנס, הקושי ליישב בין גודל מלבן המתכת והטענה שמשכו את התובע מתוכו (עמ' 51-50) או הטענה ששמע צעקות "תפסיקו ללחוץ על הכפתור" אף שלדבריו העובדים דיברו בינהם בערבית (עמ' 52). עדות זו אינה מלמדת דבר על התאונה; ואילו ההתנהלות בגינה, ובעיקר בחירת הנתבעים להגיש במודע תצהיר הכולל טענות שאינן אמת (שכן תצהירו המקורי תאם את עדותו בבית המשפט), מלמדת על התנהלות הנתבעים ומחזקת את המסקנה כי גרסתם היא גרסת בדים.

38. עדות גב' שרה טלר (בעלת האולם): שרה לא ראתה את התאונה וכלל לא הייתה באולם באותו יום. לטענתה (שעלתה לראשונה בדיון) מי שדיווחה לה על התאונה, ומסרה לה שאירעה אגב משחק היא רוחי, אחותה, שאמרה לה "תראי מה קרה בסוף, גם לא עבד וגם תראי מה קרה (עמ' 62-61). אולם הנתבעים בחרו לא לזמן את רוחי לעדות, דבר הפועל לחובתם. שרה לא ידעה למסור פרטים נוספים על התאונה. לגבי המעלית, אמרה שמדובר בקופסא קטנה בגודל של כ-70*70 ס"מ, "המעלית כל כך קטנה. זה מעלון, לא מעלית. כזה דבר קטן. אז בשביל להוציא דבר אין מצב שבן אדם צריך להיכנס לזה. זה מצחיק ומגוחך להגיד דבר כזה בכלל" (עמ' 64), ואישרה שניתן להזמין את המעלית מכל קומה. עיקר עדותה עסקה בתחזוקת המעלית (בה נדון בהמשך). ניכר כי עדותה של שרה אינה תורמת להבנת נסיבות התאונה, ובוודאי שאינה מחזקת את גרסתם בנוגע ל"משחק".

39. עדות מר דוד טלר: מר טלר לא התייחס לנסיבות התאונה או למעלית, מעבר להצהרה כללית בתצהירו, ועדותו אינה מעלה או מורידה לעניין זה.

40. סיכום ומסקנות: מכלול העדויות והראיות מוביל לקבלת גרסת התובע כי ידו נפגעה במהלך עבודתו, בעת שפרק ארגזי משקה מתוך המעלית, כשעובד שהיה בקומה אחרת הפעיל את המעלית כלפי מעלה. גרסה זו נשמעה על ידי מרבית העדים, באופן קוהרנטי ועקבי, ולא נסתרה, והיא מתיישבת עם המסקנה שהתובע עבד באולם. מנגד גרסת הנתבעים לגבי משחק לא נתמכה בעדים ובראיות כלשהן, והתבררה כלא אמינה ומומצאת. עוד הוכח כי ניתן היה להניע את המעלית ללא התרעה, תוך כדי שעובדים בה, וגם בעניין זה גרסת הנתבעים, כי שער המעלית היה חייב להיות סגור, הופרכה.

41. די בכך כדי לקבוע כי התובע נפגע אגב עבודתו, ולעבור לבחינת האחריות, אולם עדיין נותרה השאלה – כיצד בדיוק נפגע התובע? שאלה זו מתעוררת בעיקר על רקע תמונת המעלית שהציגו הנתבעים, שכן נראה כי מלבן המתכת שנע בין הקומות אינו מאפשר פגיעה כלשהי. אולם רוב העדים העידו, חלקם כמשיחים לפי תומם ולפני שראו את התמונה, כי מבנה המעלית היה שונה במועד התאונה, וכי באותה עת היה מותקן במעלית משטח פתוח עם קירות צד, ולא מלבן המתכת שנראה בתמונה. אפשרות זו יכולה להסביר את מנגנון הפגיעה במרפק, שנלכד בין מסגרת המשטח הפתוח שנעה כלפי מעלה ובין מסגרת הפיר הקבועה (כמו זו שרואים בחלק האחורי של התמונה, אף שעלי אמר שהוספה). חיזוק נוסף לאפשרות זו נמצא בעודה שהתובע עסק בפריקת ארגזי משקה בכפיפה קדימה, פעילות שמאופיינת במרפקים פתוחים. יודגש כי מנגנון פגיעה זה הינו משוער בלבד, אולם הוא ההגיוני ביותר על רקע הראיות ואפילו תמונת המעלית שצירפו הנתבעים. עם זאת מובהר כי אין חובה לקבוע את מנגנון הפגיעה המדוייק, ודי בעובדה שהתובע נפגע בעבודה.

    המסקנה מן הראיות היא כי הוכח שהתובע נפגע במהלך עבודתו, כשפרק ארגזי משקה מן המעלית, ועובד שהיה בקומה אחרת הפעיל את המעלית כלפי מעלה.

    אחריות

42. כפירתם של הנתבעים באחריות נסמכת על הטענה שלא העסיקו את התובע (סע' 7, 34-35 לסיכומיהם); ועל גרסתם בנוגע ל"משחק" (סע' 10, 18, 20, 29 לסיכומיהם). דחיית גרסתם העובדתית, והקביעות בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד, אופן התאונה, וטענתם כי המעלית כללה מנגנון בטיחות שמנע ממנה לפעול כשהתובע עובד בתוכה, שומטות את הקרקע תחת הגנתם, ודי בה כדי להבהיר את אחריותם לתאונה.

43. עם זאת, פטור בלא כלום אין, ולכן נשוב בקצרה למושכלות ראשונים, בדבר חובתו של המעביד לספק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה ונקייה מסיכונים במידת האפשר. וכאמור בפסיקה – מעביד חייב לנקוט אמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה, ובכלל זה עליו לוודא כי הציוד תקין ושמיש, תיקון מפגעים, להנהיג נהלי עבודה בטוחים, לאכוף אותם, ולתת לעובדיו הנחיות והדרכות בנוגע לסיכונים במקום העבודה ולדרכים להימנע מהם (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז(3) 225 (1993); ע"א 7895/08 קלינה נ' יאסין (31/08/2011); ע"א 1815/09 סופריור נ' אלבז (27/12/2010)). היקף אמצעי הזהירות הנדרשים נגזר מאופי הסיכון, חומרתו, מידת הסכנה לשלום העובד, והיות המעביד מונע הנזק הזול והיעיל ביותר. יודגש כי חובת המעסיק אינה מצטמצמת להבטחת תקינות הציוד בלבד, אלא כוללת את החובה להנהיג מערך פיקוח אקטיבי ומתמשך. המעסיק נדרש לצפות כי עובדיו, בלהט העבודה או מתוך רצון "לקצר הליכים", עלולים להתרשל או לטעות. מכאן, עליו ליצור סביבת עבודה אשר תמנע ככל הניתן התרשלויות אלו, ואף תגן על העובד מפני רשלנותו וטעויותיו שלו (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטינר (02/12/2009); ע"א 4446/06 רוברט וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי - חיפה (23/12/2009)).

44. מגמה זו של הרחבת אחריות המעסיק וחידוד חובת הזהירות שלו, מקבלת משנה תוקף במקרים בהם קיים פער כוחות משמעותי בין העובד למעסיק. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בעובדים צעירים, דוגמת קטינים, בעלי מעמד ארעי, או כאלה שאינם שולטים באופן מלא בשפה המקומית – קטגוריות אשר בהן נדרשת רמת הגנה ופיקוח גבוהה עוד יותר (ע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן (29/12/2021); ישראל גלעד דיני נזיקין, גבולות האחריות (2012), פרק חמישי מטרות דיני הנזיקין בפסיקתו של בית המשפט העליון, עמ' 79 ואילך).

    ומן הכלל אל הפרט

45. הוכח כי הנתבעים הפעילו מעלית משא פתוחה וחסרת אמצעי מיגון בסיסיים, וכי ניתן היה להפעיל את המעלית מקומה אחרת, ללא בדיקה ותוך כדי העבודה בה. מדובר בסיכון חמור ובלתי סביר כלפי העובדים, שהתממש. הנתבעים מצדם לא הציגו כל ראיה שתלמד כי המעלית עמדה בתקנים ובדרישות הבטיחות המפורטות בדין, או כי הותקנו בה אמצעי בטיחות כלשהם (השוו פרק ה' לפקודת הבטיחות בעבודה). פיר המעלית היה פתוח, ורוב העדים העידו כי ניתן היה לפתוח השער שחסם אותו בקלום, וחלקם העידו שבשתיים מהקומות כלל לא היה שער. כך נוצרו סיכונים נוספים, למשל סכנת נפילה, שאמנם לא התממשו, אך יש בהם כדי ללמד על הלך רוחם של הנתבעים ועל חוסר הקפדה על בטיחות העובדים. הנתבעים העידו אמנם כי היו מהנדס שהגיע מפעם לפעם לבדוק את המעלית ואישר את השימוש בה, ואדם נוסף בשם אלון שתיקן את המעלית כשהתקלקלה (שרה בעמ' 28-27, ואברמצ'יק בעמ' 23 בפרוטוקול עדותו), אך לא הוצגו ראיות להתקשרות עם חברת תחזוקה, אישורים של בדיקת המעלית ותקינותה או תשלום לחברת אחזקה שבדקה את המעלית. יודגש כי הנתבעים ידעו על התביעה כבר מ-2013, ועל הצורך לשמור ראיות לצורך הגנתם.

46. הנתבעים הפרו גם את חובתם לקבוע נהלי בטיחות מתאימים. יודגש כי הנתבעים אינם טוענים שהיה נוהל שכזה, ואילו התובע והעדים האחרים העידו כי לא קיבלו כל הדרכה על עבודה בטוחה. אמנם ככלל שימוש במעלית אינו מחייב הדרכה מיוחדת, ברם מקום בו העבודה במעלית נמצאת בקומה אחת, והפעלתה בקומה אחרת, חובה לקבוע נוהל עבודה בטוחה, כדי למנוע הפעלת המעלית תוך כדי העבודה בה (כפי שהתממש במקרה הנוכחי). יתרה מכך, עבודה במטבח הנה עבודה שיש בה סיכון (כלים חדים, אש ואוכל לוהט, ומשקלים גבוהים), והיא לכשעצמה כן מחייבת קביעת נהלי עבודה בטוחים, הדרכת עובדים ופיקוח. מקל וחומר כאשר מעסיקים קטינים. בחירת הנתבעים שלא לקבוע נהלי עבודה שכאלו ולאכפם מלמדת גם היא על גישתם לבטיחות העובדים.

47. יודגש כי נוכח קביעות אלו אחריות הנתבעים כלפי התובע הייתה מתקיימת גם אם גרסת ה"משחק" הייתה מקבלת, שכן ידעו שהיו קטינים שהסתובבו במטבח והיה עליהם לוודא שלא ניתן להפעיל את המעלית בעת השימוש בה, ולפקח ולאכוף נהלי עבודה מתאימים. חובה זו חלה בין אם התובע היה עובד של הנתבעים, בין אם היה עובד של צד שלישי (קבלן כ"א או אחיו), ואפילו אם היה "אורח" שנכנס למטבח והחל לשחק במעלית. במצב שכזה הנתבעים היו אחראים משום שאפשרו לקטין לא מורשה להכנס לאזור עבודה שטומן בחובו סכנות, ובפועל אף הוכח כי הנתבעים ידעו שהתובע נכנס למטבח ויכלו לצפות את הסכנה.

    המסקנה היא כי הנתבעים התרשלו, והפרו את חובתם לספק לתובע ולעובדים סביבת עבודה בטוחה, שכן אפשרו להם לעבוד בסביבת מעלית מסוכנת ולא בטיחותית. תרשלו בקביעת נהלי עבודה בטוחים, הדרכת העובדים, ופיקוח על עבודתם. רשלנות זו היא שגרמה לתאונה, ומתקיים קשר סיבתי ישיר בינה ובין הפגיעה בתובע. מכאן שהנתבעים אחראים לנזקיו של התובע.

48. אשם תורם: בנסיבות העניין ונוכח הממצאים העובדתיים לא נמצא מקום כלשהו לקביעת רשלנות תורמת של התובע.

49. אחריות צד שלישי – י' ב' פ': י' היה עבד כשכיר אצל הנתבעים, בתפקיד של אחראי מטבח באולם האירועים. לטענת הנתבעים, הוא זה שהעסיק את התובע ועובדי מטבח נוספים, קבע את תנאי עבודתם ושילם את שכרם, ולכן חובות הפיקוח והאחרות מוטלים עליו, ולמצער יש לחלוק את האחריות בינו ובין הנתבעים. גרסה זו, ששונה מן הגרסה שנמסרה בכתב ההגנה, לא נתמכה בראיות, למשל חוזה מול י'; וגם הטענה הכבושה כי ההסכם נעשה על-פה, לא נתמכה בדבר, למשל – ראיה כי שילמו לי' כסף עבור העסקת עובדים. י' הכחיש את הדברים, וכל העובדים שהעידו דחו גרסה זו וטענו שעבדו אצל הנתבעים (למעט תקופה קצרה שבה עבדו דרך קבלן כוח אדם שעזב). גרסת הנתבעים נדחית אפוא, וכאמור נקבע כי התובע היה עובד של הנתבעים. בנסיבות אלו נקבע כי לי' אין כל אחריות לאירוע והודעת הצד השלישי כנגדו נדחית.

50. אחריות נתבעים 3-2: עד כה התמקדנו בטענות התובע והתייחסנו לשלושת הנתבעים כמקשה אחת, זאת אף שמעמדם אינו דומה – הנתבעת 1 (החברה) היא בעלת האולם ומפעילתו, ואילו נתבע, 2 (שרה) היא בעלת המניות שהייתה מעורבת בניהול האולם, והנתבע (דוד) לא היה בעל מניות והיה מעורב חלקית בניהול, בעיקר בתשלום לעובדים. על רקע זה טוענים נתבעים 3-2 כי האחריות מוטלת, לכל היותר, על החברה ואין להטיל עליהם אחריות אישית כבעלי מניות, וזאת נוכח מסך ההתאגדות. טענה זו עלתה כבר בכתב הגנתם (סעיפים 9 ו-10 לכתב ההגנה), ובהמשך בתצהיריהם. כאמור בכתב ההגנה "הנתבעים 3-2 לא מפעילים אולם, וכל חטאה של הנתבעת 2 כי היא בעלת מניות והנתבע 3 הוא בעלה של הנתבעת 2".

51. התובע שהיה מודע לטענת הנתבעים בחר שלא לעסוק בה בסיכומיו, ולא התייחס לאחריותם האישית של נתבעים 3-2 כבעלי מניות או כמנהלים של האולם, שכן הוא מבקש לקבוע כי נתבעים 3-2, ולא החברה, הם מעסיקיו הישירים של התובע ולכן אחראים לנזקיו. וכאמור בסעיף 27 לסיכומיו: "התובע לא טען להרמת מסך של נתבעת 1 ... התובע הוכיח עובדתית שעבד אצל נת, 2 ו-3. סימני ההיכר ליחסי עובד מעביד, קשרו את התובע ביחסי עבודה בינו לבין שניהם. נת' 1 או כל חברה אחרת של מי מהנתבעים ו/או קרובי משפחותיהם, לא עמדה על הפרק בעת העבודה. לא הוצג שום תיעוד שהיא שימשה מעסיקה. תשלום השכר נעשה במזומן לתובע וליתר העובדים, לרבות ובמיוחד שני המדווחים (י' וחברו), ונעשה ללא עקבות, ללא חתימת מקבלי השכר, ושוב ללא כל אסמכתא שתקשור את התשלום לנת' 1 – לא צ'ק נטען; לא העברה בנקאית; ללא חתימה וללא רישום" (ההדגשה במקור).

52. הנתבעים סבורים כי יש לדחות טענה זו, ולשיטתם אם טענות התובע בסוגית האחריות יתקבלו יש להטיל את האחריות על נתבעת 1, אך לא על נתבעים 3-2 שהיו בעלי מניות ונושאי משרה בחברה.

53. לאחר בחינת הדברים, יש להעדיף את עמדת הנתבעים (ולתמוה על בחירת התובע שלא לטעון להרמת מסך או אחריות של נושא משרה, בהתאם להלכות שנקבעו בע"א 313/08 נשאשיבי נ' איהאב (01/08/2010); ורע"א 66369-02-25 תאי השקעות וסחר נ' פישמן (02/07/2025)). מאחר והצדדים עצמם קיצרו מאוד לא אאריך, ואבהיר כי על-פי הראיות הנתבעים 2-1 פעלו באמצעות החברה, והחברה היא שהפעילה את אולם האירועים והעסיקה את העובדים בו. אמנם קיימת זהות רבה בין הנתבעים והחברה, והנתבעים היו מעורבים בניהולה ובניהול העובדים בה, ברם החברה היא אישיות משפטית נפרדת (סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999), ואין די במעורבותם בניהול כדי להטיל עליהם אחריות או לקבוע כי היו מעסיקים ישירים של התובע. חברה, באשר היא, מופעלת בידי אנשים, והעובדה שהתובע – שעבד באולם האירועים שהופעל על ידי החברה – הכיר את הנתבעים, והם אלו שנתנו לו את שכרו, מבלי שאמד על מבנה ההעסקה הפורמאלי, אינה הופכת אותם למעבידים ישירים. מכל מקום, התובע בחר לא לצרף טיעון משפטי שיאפשר קביעה כי על-פי דיני העבודה מתקיימים בנסיבות שכאלו יחסי עובד-מעביד עם בעלי החברה או מנהליה. התובע גם לא הציג נסיבות עובדתיות שיאפשרו מסקנה לפיה עבד אצל הנתבעים ולא אצל החברה – למשל שהנתבעים העסיקו אותו, לפי שיקול דעתם, באולמות אירועים אחרים שבבעלותם.

54. מובן שהתנהלות הנתבעים אינה חפה מקשיים, שכן החברה שבבעלותם וניהולם העסיקה עובדים, ללא אישור כניסה לישראל, ללא דיווח לרשויות המס ולביטוח הלאומי, ושילמו את שכרם במזומן. מדובר בהתנהלות חמורה ביותר, ומצב זה עשוי היה, בנסיבות מסויימות, לחייב הטלת אחריות אישית. ברם אין בה לבדה כדי לקבוע כי הנתבעים 3-2, ולא נתבעת 1, היו מעסקיו הישירים של התובע, וכאמור – התובע בחר שלא לבחון אפשרויות אחרות שקיימות בדין להטלת אחריות אישית שכזו. בנסיבות אלו נקבע כי לא ניתן להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2-1 והתביעה נגדם נדחית.

    סיכום ביניים בשאלת האחריות: התביעה נגד נתבעת 1 מתקבלת. התביעה נגד נתבעים 2-1 נדחית. הודעת הצד השלשי נגד מר י' ב' פ' – נדחית.

    הנכות

55. לטענת התובע התאונה גרמה לפגיעה בתפקוד היד ופגיעה נפשית, וכאמור בתצהיר: "בשל פגיעתי בתאונה ולאחר שמצבי הרפואי התגבש סופית, אני נותרתי סובל מבעיה בידי הימנית. למעט אגודל, יתר אצבעות ידי לא מתכופפות עד הסוף. אצבעות ידי נסגרות רק כחצי סגירה. אני לא מסוגל להרים בה דברים או להפעיל באמצעותה כוח. אגב, יד ימין אצלי הייתה קודם לתאונה, היד הדומיננטית. בנוסף, בשל פגיעתי בתאונה חלו שינויים בהתנהגותי והפרעות נפשיות. אני סובל מסיוטים בלילה, נדודי שינה, חרדה, עצבנות יתר ולעיתים חוסר סבלנות. אני מעדיף להיות לבד. אני נזכר הרבה ברגעי התאונה, ביום ובלילה, כאשר הדבר מפחיד אותי עת אני נזכר ברגעי הפגיעה בתאונה. אני הסברתי לרופאים שבדקו אותי ולשאלותיהם ממה אני סובל" (פסקה 4 לתצהיר התובע).

56. לדבריו ניסה לחזור לעבודה אחרי התאונה (לרבות בשירות הנתבעים), ואף הצליח להתקבל לעבודה במסעדת BBB, אך התקשה להחזיק מעמד בשל הפגיעה ביד והכאבים מהם סבל. לימים החל לעבוד כנהג משאית, אך רשיונו נפסל, ואז בשל מצוקה כלכלית הסתבך בפלילים ואף ישב במאסר (תיקו הרפואי מבית הכלא הוגש).

57. לכתב התביעה צרפו חוו"ד אורתופדית (ד"ר מרדכי קליגמן), שהעריך כי נותרה נכות בשיעור 51.5% בגין הפגיעה ביד ימין; וחו"ד נפשית (ד"ר פואד אלפארס) שהעריך כי נותרה נכות בשיעור 25% בגין פוסט טראומה.

58. הנתבעים והצד השלישי הגישו חוות דעת נגדיות של אורתופד (ד"ר גד ביאליק), שהעריך כי לא נותרה נכות אורתופדית, אך נותרה נכות אסטטית של 5% בשל צלקת; וחוו"ד נפשית (פרופ' אבי פלד), שגם הוא לא מצא נכות כלשהי.

59. בנסיבות אלו מונו מומחים מטעם בית המשפט, שגם נחקרו.

60. אורתופדיה: מונה ד"ר מיכה רינות, שבדק את התובע, ובחן את התיק הרפואי והבדיקות האובייקטיביות (EMG) ומצא חוסר ברקמת שריר המעיד על קיצור השרירים המכופפים, דלדול השרירים הפנימיים של כף היד, ופגיעה עצבית במרפק ימים ובכף היד. על יסוד בדיקותיו העריך כי נותרה נכות אורתופדית בשיעור 19% - 10% בגין פציעת שרירי המרפק - מכופפים בצורה בינונית, לפי סעיף 42(2)(ג)(I) לתקנות; 10% נכות בגין פציעת שרירי המרפק - מיישרים בצורה בינונית, לפי סעיף 42(2)(ד)(I) לתקנות; וכן נכות אסטטית בשיעור 5% בגין צלקות, לפי סעיף 75(1)(א-ב) לתקנות. המומחה לא התייחס לנכויות הזמניות לאחר התאונה.

61. ד"ר רינות נחקר על חוות דעתו (פרוטוקול מיום 10/12/2024), כאשר חלק מרכזי בחקירה התמקד בסרטון מעקב בו נראה התובע ממתין במרפאה, ושם הוא אוחז בטלפו נייד ומשוחח בו, מקליד בטלפון הנייד, מנקה את הטלפון במגבון, ואפילו מסייע באיסוף מטבעות שנפלו על הרצפה. הנתבעים והצד השלשי סבורים כי פעולות אלו מעידות על תפקוד מלא של היד, ושוללות את ממצאי המומחה.

62. אלא שהמומחה הסביר, עוד לפני הצגת הסרטון, כי הפגעה במרפק ובמכופפים מתאפיינת בכך שמצב האצבעות מושפע ממנח כף היד. כלומר – האצבעות עצמן תקינות, אין בהן "קישיון לא נוח" ו"שום פרק של האצבע איננו נוקשה" (עמ' 4-5). הבעיה נובעת מן הפגיעה במרפק ובאמה, שגורמת לכך שבזוויות מסוימות של כף היד אי אפשר להרים אותה או לפתוח את האצבעות (עמ' 11). כשהתובע מוריד את כף היד זה משחרר את האצבעות והוא יכול להניע אותן ולהשתמש בהן, גם למוטוריקה עדינה, אך אם כף היד מורמת כלפי מעלה או ישרה האצבעות מתכופפות ויש קושי להשתמש בהן (עמ' 12-13). המומחה הבהיר כי התובע יכול אמנם להחזיק בגלגל הגה, במטבעות ובדברים קטנים, אך אינו יכול להחזיק חפצים כבדים, והוא יתקשה לעבוד בעבודות מטבח או בנייה (עמ' 26-27).כשצפה בסרטון המעקב אישר כי הסרטון מציג מצב טוב ממה שסבר, אך אין סיבה לשנות משיעור הנכות שכן רוב הפעולות שביצע התובע היו עם יד שמוטה (עמ' 19). המומחה ציין כי התובע מחזיק את הטלפון בידו השמאלית, ובדרך כלל אדם מחזיק את הטלפון בידו הדומיננטית (עמ' 21). כן אישר אי סבילות לקור היא תופעה אופיינית, ויש בסיס לטענת התובע כי כשניסה לעבוד במסעדה סבל מכאב חזק בגלל הקור והקרבה למקרר גדול (עמ' 14).

63. לאחר שמיעת המומחה והסבריו, שתאמו את המצאים הרפואיים ואת הבדיקה הפיזית, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו בעניין הנכות, שהיו קביעות מתונות וזהירות. המומחה הדגיש כבר בחוות דעתו כי התבסס על ממצאים אובייקטיביים והתעלם מבדיקות EMG סותרות, ובעדותו הסביר כי הפעולות שצולמו תואמות את ממצאיו, את מאפייני הפגיעה ואת ממצאי בדיקתו. מלכתחילה לא קבע שיש קשיון של האצבעות עצמן, והדגיש שהבעיה היא בשרירים ובגידים המובילים לכף היד, ובזוויות מסויימות שלה מקווצים את האצבעות ומקשים על השימוש בהן. ממצא זה אינו נסתר בסרטון, והמומחה לא שלל שימוש באצבעות, והבהיר כי הקושי בפעולות אחרות כמו נשיאת משקלים, עבודה בסכין, או עבודה שמחייבת תזוזת היד לכל הזוויות, ולא בפעולות שצולמו, כך שהסרטון רלוונטי להערכת התפקוד ולא לנכות הרפואית. יוער כי ממצאי המומחה ומסקנותיו זוכות לחיזוק משמעותי בעובדה שקיים דלדול של השרירים הפנימיים של כף היד, דבר המעיד על שימוש מוגבל בה. המומחה אישר כי מצב התובע טוב ממה שהעריך, אך הדבר אינו משנה את הנכות. אין סיבה להתערב בקביעותיו.

64. פסיכיאטריה: תחילה מונה פרופ' פניג שמואל שבדק את התובע ב-2016 (בהלך הקודם) ומצא כי לא נותרה נכות. התובע הלין על הבדיקה, וטען כי יש לפסול את חוות הדעת משום שנערכה באמצעות מתורגמן, וקשיי השפה פגמו ביכולת המומחה להבין את קשייו. לאחר שמיעת טענות הצדדים החליט מותב קודם לקבל את הבקשה, ולמנות פסיכיאטר דובר ערבית (22/12/2016). לפיכך מונה ד"ר מחמוד ג'בארין, שבדק את התובע ב-2017 ומצא כי נדרשות בדיקות פסיכודיאגנוטיות אצל ד"ר מסאלחה, בין השאר על רקע פערים בין ממצאיו לבין ממצאיו של פרופ' פניג. לאחר קבלת הממצאים, ניתנה חוות דעתו הסופית, לפיה התובע סובל ממצב פוסט טראומטי וממצב דכאוני חרדתי עמוק כתוצאה מהפגיעה שנתפסה על ידו כאירוע מסכן חיים ומשפיל, וכי מצבו מזכה בנכות צמיתה בשיעור 15% לפי סעיף 34(ב) 2-3 לתקנות – הגבלה קלה עד בינונית בתפקוד בכושר העבודה והפרעה קלה עד בינונית בתפקוד הנפשי והחברתי. שני המומחים נחקרו.

65. חקירת פרופ' פניג: בבדיקתו (באמצעות מתורגמן) התרשם המומחה מבעיית אמינות וסבר שלא ניתן לאבחן פגיעה נפשית. בחקירתו העיד כי לא סבר שהייתה מגבלת שפה משמעותית נוכח הימצאות מתורגמן וניסיונו עם דוברי ערבית, וייחס את תשובותיו הלקוניות של התובע לחוסר אמינות. הוא ציין את חשיבות התיעוד הרפואי הנוסף (מרופא משפחה או לגבי נטילת תרופות) בהערכת הפרעות הסתגלות, והסביר כי קיימים מבחני אמינות, אך לדוברי ערבית הם אינם יעילים, ולכן השתמש במבחן ציורים שהצביע על חוסר אמינות. פרופ' פניג הסכים כי הכרת התרבות והשפה משפרת את מהימנות הבדיקה, ואף אישר כי לו היה התובע אמין, היה יכול לקבוע נכות נפשית בשיעור 10-15 אחוז. עם זאת, עמד על כך שהערכתו לא נפגמה מקשיי תקשורת, והצביע על היעדר אינדיקציות לטיפולים נפשיים או נטילת תרופות במשך 12 שנים, ועל היעדר בעיה נפשית בתיקו הרפואי מבית הסוהר, כחיזוק למסקנותיו. הוא הסביר כי התרשמות פסיכיאטר אינה מילולית בלבד, וכי השתלשלות חייו של התובע לאחר התאונה, לרבות חזרה לעבודה כנהג רכב כבד וביצוע מעשים פליליים הדורשים יוזמה ותכנון, אינה מתיישבת עם אבחנת PTSD. פרופ' פניג הדגיש כי גם ניסיונות התובע להשתלב בעבודות אחרות שוללים הפרעת הסתגלות.

66. חקירת ד"ר גבארין: חוות דעתו של מומחה זה נסמכה על בדיקתו, וכן על מבחנים פסיכו-דיאגנוסטים שנערכו בערבית. בחקירתו אישר שלא ביקש במפורש מד"ר מסאלחה להתייחס לעניין האמינות, אך האינטראקציה והמבחנים הפסיכו-דיאגנוסטיים מאפשרים להבחין באמינות הנבדק. הוא הסביר שבחר בטסטים פסיכו-דיאגנוסטיים כיוון שהם הכי אמינים ומספקים תמונה כוללת, וכי בדיקת ה-TOMM שביצע ד"ר פניג אינה מקובלת. ד"ר מסאלחה לא דיווח על קושי באמינות. לדבריו משמעות הנכות היא פגיעה קלה בתפקוד העתידי, המאפשרת השתלבות בעבודה, וכי קבע נכות על בסיס מצבים אובייקטיביים, כאשר המבחנים הפסיכו-דיאגנוסטיים אישרו את אמינות התובע. בנוגע לעברו הפלילי, הסביר כי אחוזי הנכות ב-PTSD נקבעים לפי סימפטומים ולא לפי מעצרים, אך אורח חייו של הנבדק נלקח בחשבון להבנת אישיותו. הוא הוסיף כי שדרוג תעסוקתי אינו שולל נכות קלה, וכי בקביעת הנכות נלקחת בחשבון התמונה הכוללת. ד"ר גבארין הדגיש כי בדיקה פסיכיאטרית בשפה שאינה שפת האם, גם עם מתורגמן, עלולה לגרום לעוול של אבחון מוטעה.

67. עיקר המחלוקת בין הצדדים סבבה סביב השפעת מחסום השפה והאמינות על קביעת הנכות הנפשית. התובע טען כי חוות דעתו של פרופ' פניג לוקה בחסר בשל קשיי שפה ואי הכרת התרבות, מה שהוביל לאבחון שגוי ולחשד בחוסר אמינות. לטענתו, שיטתו של ד"ר גבארין, שהתבססה על בדיקה בשפת האם ועל טסטים פסיכו-דיאגנוסטיים מקיפים, הייתה מהימנה ואובייקטיבית יותר. מנגד, הנתבעים, טוענים כי מחסום השפה גושר על ידי מתורגמן וכי קביעותיו נבעו מהיעדר תיעוד תומך, מחוסר אמינות של התובע כפי שעלה במבחניו, ומאורח חייו של התובע לאחר התאונה, אשר אינו תואם תמונת PTSD. הנתבעים אף ערערו על אמינות הבדיקות עליהן הסתמך ד"ר גבארין, בטענה שאינן בודקות אמינות באופן מפורש.

68. הרושם שהתקבל הוא כי שני המומחים מאמינים בקביעותיהם בלב שלם, ועומדים אחרי חוות דעתם ומסקנותיהם. עם זאת, לאחר שקילת הדברים נמצא כי יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר גבארין.

69. נכות נפשית אינה ככל נכות, וליכולת הביטוי ומאפייני התנהגות יש השפעה משמעותית על הערכתה. ואכן, על פי רוב בתי המשפט מנסים למנות לנפגע פלוני מומחה נפשי אשר דובר את שפתו, ומכיר גם את הנורמות ההתנהגותיות שעשויות להיות מאופיינות עם אוכלוסיה מסויימת, וכך לאבחן את מצב הנפגע באופן המדוייק ביותר. לצערנו בשל מגבלה קשה במספר המומחים שגם מדברים שפה נוספת וגם מוכנים לתת חוות דעת לבית המשפט, לא תמיד ניתן לממש רצון זה, ולכן במקרים רבים הבדיקות נעשות על ידי מתורגמן. ברוב מכריע של המקרים בדיקה באמצעות מתורגמן מספיקה ואינה שוללת את חוות הדעת או אמינותה, אולם קיימים מקרים חריגים שבהם התיווך והתרגום יוצרים פער בהבנת המצב.

70. במקרה הנוכחי פרופ' פניג הדגיש כי התרשמותו מחוסר שיתוף פעולה והגזמה לא נבעה ממחסום השפה, אלא התנהלות לא סבירה וקיצונית של התובע (למשל בזיהוי התמונות וזכרונן). לא ניתן לשלול קביעה זו, ואין ספק שהתובע הפריז התסמינים. אולם הרושם הוא ששלילה מוחלטת של הנכות מחמירה עם התובע, שנפגע פגיעה קשה כואבת ומפחידה בעת שהיה קטין, רחוק מביתו ומהוריו, ובהמשך סבל כאבים ומגבלות שהשפיעו על מסלול חייו. חוות דעתו של ד"ר ג'אברין הייתה מאוחרת בזמן, ונעשתה בשפתו של התובע. ד"ר גבארין, היה אפוא בעמדה טובה יותר להבין את התובע לעומק, הן ברמה המילולית והן ברמה התרבותית, והתרשם כי נותרה לתובע פגיעה נפשית. אפשר שהתנהלות התובע הייתה שונה בשל הזמן שחלף, ואפשר כי השיחה בשפתו הייתה נוחה יותר, ברם התרשמותו של ד"ר ג'בארין הייתה שונה מזו של פרופ' פנינג, ויש לכבדה. יתרה מכך, ד"ר גבארין היה מודע היטב לקשיים, ולכן לא הסתפק בהתרשמות אישית (כפי שעשה פרופ' פניג), אלא הפנה את התובע לבדיקות פסיכו-דיאגנוסטיות מקיפות ואובייקטיביות, שנערכו בשפת האם של התובע על ידי פסיכולוג קליני. משקלן של בדיקות אלו משמעותי ביותר, וכפי שהסביר המומחה – הן מספקות תמונה כוללת וטובה על מידת הפגיעה, חומרתה ואף על אמינות הדיווח. מכאן שלחוות דעתו יתרון ניכר ומכריע על פני חוות דעתו של פרופ' פניג, שאמנם התבססה על ההתנהלות במרפאתו, אך לא כללה בחינות נוספות. לכך יש להוסיף, שהתובע אינו תושב ישראל, דבר שהשפיע על יכולות הטיפול הנפשי והתיעוד, והקשר עליו להראות רצף טיפולים לעבר (שפרופ' פניג נתן לו משקל משמעותי). נוכח כל אלו מצאתי להעדיף את חוות דעתו של ד"ר ג'בארין, ולקבוע כי לתובע נותרה נכות נפשית בשיעור 15%. יועד כי פרופ' פניג אישר שאם היה מוצא את התובע אמין היה נותן לו נכות בשיעור דומה.

    סיכום הנכות הרפואית הצמיתה כפי שנקבעה: 10% בגין פציעת שרירי המרפק- מכופפים בצורה בינונית, 10% נכות בגין פציעת שרירי המרפק- מיישרים בצורה בינונית, 5% בגין צלקות, 15% נכות בגין תסמונת בתר חבלתית בחומרה קלה- בינונית- סה"כ 34.6% נכות רפואית משוקללת. 35% במעוגל.

    בסיס שכרו של התובע

71. התובע הוא תושב שומרון, אין לו ולא היה לו אישור עבודה בישראל, ולמעט תקופות קצרות לא עבד בישראל. התובע אף הורשע בעבירות פליליות, שכללו, בין השאר, פריצה וכניסה לישראל שלא כדין, ונגזרו עליו שני מאסרים בפועל – לשמונה חודשים ול-17 חודשים. חרף זאת הוא סבור כי יש לחשב את הפסדיו כאילו היה אזרח ישראל, ולא על בסיס השכר ברשות הפלסטינאית. לטענתו, כיוון שמגיל 14 עבד בבני ברק, בשני מקומות עבודה (בית הכנסת ואולם האירועים), סביר שהותווה כבר מסלול מקצועי שעיקרו עבודת כפיים בתחום מדינת ישראל, ובשכר שקרוב לשכר הממוצע במשק הישראלי. חיזוק למסקנה זו הוא מוצא בעובדה שרבים מבני משפחתו, כולל אחיו י', ומתושבי עקרבה, עובדים בישראל בתחום המזון, והוא סמוך ובטוח שגם הוא היה מתשלב בתחום זה. בשל חוסר וודאות מסויים הוא מציע כי בסיס שכרו הוא 10,800 ₪ - 2/3 מהשכר הממוצע בישראל ו-1/3 מהשכר ברשות הפלסטינית.

72. אין לקבל טענות אלו. התובע נפגע כשהיה כבן 16 ותשעה חודשים. מדובר באדם צעיר מאוד, ומובן שבאותה עת סיפור חייו המקצועי והאישי טרם נכתב, אולם אין כל אפשרות לדעת כיצד היו מתנהלים חייו אלמלא התאונה, לא לחיוב ולא לשלילה. במקרים שכאלו אנו משתמשים אמנם בחזקות סטטיסטיות שנועדו להעריך את מצבו אלמלא התאונה, למשל לעניין הנכות (רע"א 6572/21 הפול נ' פלוני (20/10/2021); ע"א 72782-02-25 פלונית נ' הפניקס (29/09/2025)), ולעניין השכר (ע"א 10064/02 מגדל נ' רים אבו חנא (27/09/2005); (רע"א 4681/17 זאיד נ' אלקאדי (31/07/2017) בו נקבע כי יש להתייחס לחזקת השכר הממוצע במשק גם לאחר שהקטין בגר); אולם מקום בו חלפו שנים רבות, והקטין התבגר וסלל את מסלול חייו יש לכך משקל משמעותי ולא מבוטל. ולעניינו נאמר כי אין כל חזקה שקטין פלסטינאי יעבוד בבגרותו בישראל, ואין גם כל חזקה כי קטין שנפגע יתדרדר בבגרותו לפלילים או כי אדם במצוקה כלכלית ינסה לבצע שוד. די בכך לשלול את טענות התובע מיסודן.

     

73. לגוף הדברים – אין ספק כי התובע היה אדם צעיר שביקש להשתכר, אולם כבר אז לא היה לו אישור עבודה בישראל. התובע תיאר בהרחבה (בתצהיר, בעדות, וגם בחקירה במל"ל) את נסיונותיו לשוב לעבודה לאחר התאונה, תחילה בשירות הנתבעים ובבית הכנסת בו עבד לפני התאונה, ובהמשך במקומות עבודה נוספים בתחום המזון, כולל אולמות אירועים ומסעדת BBB, אותה עזב בשל הכאבים ביד. לטענתו הרוויח שכר של למעלה מ-12,000 ₪ בחודש, הרבה מעבר לשכר הממוצע באותה עת, ברם הטענה לא גובתה בראיה כלשהי, והוכח כי לתובע לא היה אישור עבודה בישראל.

74. לימים החל לעבוד כנהג משאית אצל אחיו ר', ולטענתו הרוויח כ-5,000 ₪ בחודש. כאמור, לדעת המומחה נהיגה היא עבודה שמתאימה למגבלות האורטופדיות. אולם אז החל מסתבך בפלילים, ורשיון הנהיגה שלו נשלל, ולכן הפסיק לעבוד כנהג משאית. ב-2021 הורשע בעבירות של כניסה או ישיבה בישראל שלא כחוק, פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה, והחזקת מכשירי פריצה (לגבריו בשל פריצה לסופרמרקט) ונגזרו עליו שמונה חודשי מאסר בפועל; וב-2022 הורשע שוב בעבירות של כניסה או ישיבה בישראל שלא כחוק, הפרעת שוטר במילוי תפקידו, פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה, החזקת מכשירי פריצה, והיזק לרכוש במזיד, ונגזרו עליו 17 חודשי מאסר בפועל (העבירות והעונשים תועדו בתע"צ המרשם הפלילי). לדבריו ביצע את העבירות בשל מצבו הכלכלי הקשה ומשום שלא מצא מקור פרנסה אחר. עם זאת, במהלך עדותו ועדות אחיו נאמר כי הסתבכותו הראשונה בפלילים אירעה עוד ב-2013, שנה אחרי התאונה כשעוד היה קטין (עמ' 6, 19, ו-67-66). עבירה זו לא הוזכרה בתע"צ. כלומר התובע הורשע בשלוש הרשעות פליליות, בעבירת תעבורה, וריצה לפחות שני מאסרים.

75. ניכר אפוא כי התובע שאף לעבוד בישראל, משום שהשכר בה גבוה ממקום מגוריו, אך מסלול חייו אינו מעיד, כהוא זה, על אפשרות כי היה מקבל בבגרותו אישור כניסה ועבודה לישראל, ובפועל הוא לא קיבל אישור שכזה והורשע בעבירות של כניסה לישראל שלא כדין. למעשה, הנסיבה היחידה שתומכת בטענתו שהיה לו סיכוי להשתלב בעבודה בישראל היא העובדה שאחיו, י', עובד בישראל, וכמוהו חלק מן העדים המתגוררים בעקרבה. אולם מובן שאין די בטענה כי "מחצית בני ברק עובדים מהכפר עקרבה", כדי להוות ראיה לכך שהתובע היה משתלב בעבודה כזו או מקבל אישור עבודה בישראל, ובפועל הוכח כי אפילו במשפחתו הגרעינית של התובע, אשר מונה 24 אחים, מתוכם עשרה גברים, רוב האחים אינם עובדים בישראל (לאחד חנות ציפורים, ושניים עובדים על משאית ביוב בעקרבה; עמ' 19-18), כלומר – אין ראיה שהתובע היה עובד בישראל, ואין גם חזקה שהתובע היה עובד בישראל מפני שעבד בה ללא אישור כקטין. מבחינה סטטיסטית סביר שלא היה מקבל אישור עבודה.

76. יתרה מכך, אף שסביר שהתאונה השפיעה במידת מה על מסלול חייו של התובע, אין כל ראייה שתקשור בין מצבו היום ועברו הפלילי ובין הפגיעות בתאונה. לצערנו בית המשפט נתקל במקרים רבים של קטינים שנפגעו, ורק מיעוט קטן מהן מתדרדר בבגרותו לפלילים. במקרה הנוכחי לא הוצגה כל ראיה שתקשור בין התאונה ובין מצבו הנוכחי של התובע, ואף ניכר שניתנו לו הזדמנויות לשיקום כלכלי שתואם את מצבו, למשל עבודה כנהג משאית, אולם הוא לא ניצל אותן ושב וחזר למעשים פליליים. עברו הפלילי שולל, למעשה, אפשרות שהיה עובד בישראל.

    התובע לא הוכיח שהיה מקבל אישור עבודה בישראל, וסביר שלא היה מקבל אישור עבודה שכזה, ולפיכך יש לחשב את שכרו בהתאם לשכר ברשות הפלסטינאית (לחישוב שכרם של תושבי הרשות ראו ע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה (05/05/2010); ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' אבו שמסיה (01/11/2016)).

77. מאחר ולא הציג ראיות כלשהן להשתכרות בשנותיו הבוגרות, והואיל ונפגע כקטין, תופעל החזקה לפיה היה משתכר בהתאם לשכר הממוצע ברש"פ (בהקבלה לקטין ישראלי). הצדדים חלוקים על שיעור השכר הממוצע ברשות, שהוא נתון עובדתי המחייב הוכחה. התובע צירף מסמך בערבית, שתורגם על ידי בא-כוחו, הנחזה להיות אישור של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרש"פ (PCBS), לפיו ברבעון יולי-ספטמבר 2023 שכרם הממוצע של עובדים שכירים ב"ראמללה, פלסטין" עמד על 4,791.8 ₪. הנתבעים וצ"ג מדגישים שלא מדובר בתע"צ רשמית, וכי בהתאם לפסיקה השכר הממוצע של עובדים פלסטינאים עומד על כ-2,000 ₪ בלבד.

78. אם היה מוצג פרסום רשמי מוכח של הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה היה מקום לקבלו כראיה. אולם, מסמך שהציג התובע הוא תדפיס, שמקורו לא ידוע, מנותק מהקשר, שלא נתמך בעדות, בתעודת עובד ציבור או מסמך רשמי של הרש"פ או של גורמי המנהל האזרחי הישראלים, או בחוות דעת שתסביר מהו הנתון שהוצג ותתמוך באפשרות כי אכן מדובר בשכרם הממוצע של עובדים פלסטינים ברש"פ. בנסיבות אלו אין למסמך כל משקל ראייתי, ולפיכך אנו שבים אל הפסיקה. זו מעלה כי בשנים האחרונות העריכו בתי המשפט בישראל כי השכר הממוצע העדכני ברש"פ הוא כ-2,850 ₪, למשל – ת"א (מחוזי נצ') 51281-11-22  עיזבון המנוח א.מ ז"ל נ' ש.ד (24/6/2025) - 2,851 ₪ על פי חוות דעת שהגישו הנתבעים; ת"א (מחוזי י-מ) 62041-09-19 פלוני נ' הרשות הפלסטינית (15/7/2024) – 2,700 ₪ (בהסכמת הרש"פ שהייתה צד להליך); ת"א (מחוזי י-ם) 14078-04-20 פלוני נ' אגודת אלמקאסד (02.03.2022) – 2,700 ₪); וכן ע"א 4258/20‏ פלונית נ' פלוני (25/10/2020) שם מתייחס בית המשפט העליון לשכר של 2,700 ₪).

79. מובהר כי מקום תובע מוכיח כי הוא עצמו מרוויח שכר גבוה מן השכר הממוצע (למשל משום שעבד בישראל) יש להתחשב בנתוניו האישיים, אך במקרה הנוכחי, כפי שפורט למעלה, התובע לא הציג כל נתון לגבי שכרו, ובפועל יש נתונים שאמורים לגרוע מיכולתו להרוויח שכר ממוצע (למשל עברו הפלילי). עם זאת, במכלול נסיבות ההליך, ובשים לב לפגיעה בו כקטין, יחושבו הפסדי שכרו בהתאם לשכר הממוצע במשק הפלסיטני, העומד, כאמור, על כ-2,850 ₪ בחודש.

    נכות תפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות

80. התובע היה קטין בעת התאונה, נסיבה מהותית המכתיבה את נקודת המוצא להערכת נזקיו. בעניינם של קטינים וצעירים שטרם גיבשו את "סיפור חייהם" התעסוקתי, קיימת "מעין חזקה" (הניתנת לסתירה) שלפיה הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות זהות לנכות הרפואית המשוקללת. חזקה זו חלה אף בשילוב של נכויות אורתופדיות ונפשיות, במיוחד כאשר מדובר בנכויות תפקודיות במהותן (רע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (20/10/2021); ע"א 72782-02-25 פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (29/09/2025).

81. הנכות הרפואית התפקודית (בניכוי צלקות) עומדת על 33%, וכוללת נכות אורתופדית שאינה מאפשרת עבודת כפיים, ונכות נפשית. התובע טוען לנכות תפקודית בשיעור של 50%, ומבסס זאת על טיבן של נכויותיו הרפואיות (האורתופדית והנפשית) ועל השפעתן המשמעותית עליו כעובד כפיים בעל השכלה נמוכה. התובע מדגיש כי לשילוב נכות אורתופדית עם נכות נפשית יש משמעות מוגברת על מידת הפגיעה התפקודית,  וכי העבירות הפליליות שביצע לאחר התאונה הן עדות למצוקה כלכלית, פיזית ונפשית אליה נקלע. לגבי הסרטונים שהוצגו, נטען כי אינם רצופים ואינם משקפים תמונה מלאה, ולכן יש לייחס להם משקל נמוך או כלל לא. לטענת התובע הסרטונים אף תומכים בגרסתו לפיה הוא מתקשה בהרמת חפצים כבדים אך מסוגל להרים חפצים קטנים.

82. הנתבעים דוחים את הטענה לנכות נפשית וטוענים כי לתובע קיימת לכל היותר נכות אורתופדית הנעה בין 5% (לפי מומחה מטעמם) ל-15% (לפי מומחה בית המשפט). הם טוענים כי גם קביעת מומחה בית המשפט ל-15% נכות אורתופדית אינה קבילה, בין היתר לאור ממצאי החקירה, מעורבות התובע באירועי שוד והיעדר תלונות בשירות בתי הסוהר. הנתבעים מבקשים להעמיד את הנכות התפקודית על 10% לכל היותר.

83. לאחר בחינת מכלול הראיות, עדויות המומחים וטענות הצדדים, ובהתאם לעקרונות הפסיקה בעניינם של קטינים, הגעתי למסקנה כי הנכות התפקודית של התובע זהה לנכותו הרפואית המשוקללת, למעט רכיב הצלקות. 

84. כאמור לעיל, הנכות הרפואית המשוקללת של התובע, בתחום האורתופדיה ובתחום הפסיכיאטריה, עומדת על 35% (כולל הצלקת). אכן, כטענת התובע, לשילוב של נכות אורתופדית ונפשית עשויה להיות משמעות מוגברת על כושר התפקוד שכן פגיעות משולבות עשויות להעצים זו את זו ולכן השפעתן על חייו של אדם, ובפרט עובד כפיים בעל השכלה נמוכה, עשויה להיות ניכרת. יחד עם זאת, במקרה דנן, הנכויות הרפואיות שנקבעו על ידי מומחי בית המשפט כבר משקפות את השפעתן המשולבת על מצבו הפיזי והנפשי של התובע, ובכלל זה הקשיים המדווחים על ידו וההשפעה על חייו. קביעת מומחי בית המשפט בתחום הנפשי (ד"ר ג'בארין) ובתחום האורתופדי (ד"ר רינות) משקפת, לטעמי, את המכלול ועל כן לא מצאתי, בנסיבות מקרה זה, לסטות מכלל האצבע אצל קטינים הקובע זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית. לנכות האסתטית שנקבעה, בשיעור של 5% בגין צלקות, אין משמעות תפקודית ישירה על כושר ההשתכרות, ועל כן היא מנוכה מהנכות התפקודית.

85. על פניו נראה כי טענות הנתבעים לעניין חוסר אמינותו של התובע וסתירות בין תלונותיו לבין ממצאי החקירה והתנהגותו בפועל הכוללת התנהגות עבריינית, מעוררות קושי. אלא שבהתחשב בכך שמדובר בקטין שטרם גיבש את "סיפור חייו" התעסוקתי, ובהתאם ל"מעין חזקה" שנקבעה בפסיקה, יש להעדיף את זהות הנכות הרפואית והתפקודית במקרה זה. נכותו הרפואית של התובע, הן האורתופדית והן הנפשית, בהחלט בעלת פוטנציאל תפקודי משמעותי, בפרט בהתחשב ברקעו כעובד כפיים בעל השכלה נמוכה. אין בפנינו נתונים המצדיקים סטייה מובהקת מהלכה זו, כפי שקורה לעיתים במקרים בהם הנכות הרפואית נעדרת משמעות תפקודית או בעלת משמעות תפקודית חלקית בלבד (ראו: ע"א 7008/09 עבד אלרחים נ' עבד אלקאדר, פס' 15 לפסק הדין של השופט (כתוארו אז) י' עמית (7.9.2010)). במקרה דנן, הפגיעות הן בעלות משמעות תפקודית מהותית עבור אדם כדוגמת התובע.

    נקבע כי הנכות התפקודית של התובע עומדת על 33% (35% נכות רפואית משוקללת בניכוי 5% נכות אסתטית בגין צלקות).

    ראשי הנזק

86. הפסדי השתכרות לעבר: התובע טוען בסיכומיו כי שכרו במועד התאונה עמד על סך של 8,000-9,500 ₪ לחודש משתי העבודות בהן עבד. אין ראיות אובייקטיביות ישירות לגבי שכרו של התובע במועד התאונה, כגון תלושי שכר, חוזי העסקה כתובים או אסמכתאות בנקאיות. האשם בכך לא מונח לפתחו של התובע, שהיה באותה עת קטין, אלא לפתחם של הנתבעים שפעלו בניגוד לדין, והעסיקו את התובע ועובדים נוספים במזומן, ללא תלושי שכר, ללא דיווח וללא כל אסמכתא כתובה. כך ככל הנראה הועסק גם בבית הכנסת. בנסיבות לא ניתן לצפות מהתובע להציג ראיות לשכר ששולם לו במזומן (השוו: ע"א 7895/08קלינה נ' יאסין (31/08/2011); ע"ע (ארצי) 15071-09-22 קומיי פרוטאין מחזור נ' בוטה (19/07/2023)), ועל כן נקבע כי שכרו היה כ-5,000 ₪, שקול לשכר מינימום במשק הישראלי. ההנחה היא כי התובע היה ממשיך לעבוד בישראל עד גיל 18, וכי מעת שבגר היה מתקשה לעבוד בישראל ללא אישורים כדין. לפיכך, הפסדי שכרו מגיל 18, הם בהתאם לשכר ולשיעור הנכות שנקבעו – 2,850 ₪ * 33% = 940 ₪.

87. בנוסף נקבע כי בשל הפגיעות מהתאונה, בהתחשב המאפייני עבודתו לפני התאונה, בטיב הפגיעה, בהיותו קטין, ובצורך ברכישת מקצוע חילופי, סביר כי התובע לא יכול היה לשוב לעבודה למשך 24 חודשים, עד דצמבר 2024.

88. לפיכך הפסדי ההשתכרות לעבר עומדים על סכום של 283,454 ₪ - 5,000 ₪ * 14.6 חודשים, עד לבגרות; 2,850 ₪ * 9.5 חודשים, עד לסיום תקופת אי הכושר המלאה; ו-940 ₪ * 110 חודשים (לאחר שנוכו 25 חודשי מאסר), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

89. הפסדי השתכרות לעתיד: בהתאם לכשר ההשתכרות ושיעור הפגיעה בו, מדובר, כאמור, בהפסד חודשי של 940 ₪. חישוב הפסדי השכר יעשה בהתאם לתנאי המשק הפלסטינאי, היינו היוון בשיעור 5% וגיל פרישה של 60 שנה. סה"כ 177,122 ₪.

    סה"כ הפסדי השתכרות– 460,576 ₪

90. עזרת הזולת בעבר ובעתיד: התובע טוען כי בתקופה הסמוכה לתאונה נזקק לעזרה אינטנסיבית יותר ובהמשך היא פחתה אך עדין זקוק לעזרה בפעולות בהן עליו להרים/ להחזיק דברים כבדים. מבקש סכום גלובלי בסך 250,000 ש"ח. הנתבעים טוענים כי התובע אינו מוגבל, ולראיה ביצע שוד ללא עזרת בני משפחתו. התובע לא סיפק הסבר מה העזרה אותה קיבל (עמ' 64 לחקירתו), ומציעים פיצוי בסך של 10,000 ש"ח.

91. אין ראיה כי נלקחה עזרה בשכר ואין ראיה שהתובע אינו יכול לדאוג לעצמו ולצרכיו. לכל היותר הוא זקוק לעזרה בהרמה והחזקה של דברים כבדים, ובפעולות תיקון ביתיות המחייבות שימוש ביד. מובן שבחודשים הקרובים לתאונה התובע נזקק לעזרה, שכן היה תחת השפעת התאונה והחלים מהניתוח בידו. לפיכך לשנה הראשונה שלאחר התאונה נפסק סכום של 17,000 ₪ (כ-1,000 ₪ לחודש והצמדה), ואילו ליתרת התקופה, לעבר ולעתיד נפסק פיצוי של 40,000 ₪, המשקף עזרה של כ-100 ₪ לחודש.

    סה"כ עזרת הזולת- 57,000 ₪ 

92. הוצאות רפואיות ונסיעות: התובע טוען כי שילם על הטיפול הרפואי והניתוח שעבר באזור מגוריו וכן היו לו הוצאות נסיעה, לחלקן צירף קבלות (נספח 14 לראיותיו). מבקש פיצוי בסך של 12,000 ₪. הנתבעים טוענים כי בהעדר אסמכתאות להוצאות יש לפסוק סך של 5,000 ₪ לכל היותר. הקבלות (למעשה, מסמך ה"שערוך אחיד" שצורף כנספח 14 לראיות התובע) תומכות בסכום כולל של4,756.20  ש"ח עבור ההוצאות הרפואיות המשוערכות. סביר כי התובע נזקק לנסיעות יתרות ולהוצאות רפואיות נוספות, שאינן מכוסות על ידי מערכת הבריאות הישראלית (או המל"ל, שכן תביעתו נדחתה), מתקבלת דרישת התובע לפיצוי של 12,000 ₪, שהנה סבירה בנסיבות העניין.

93. כאב וסבל: התובע מבקש פיצוי של 300,000 ₪. הנתבעים וצ"ג מציעים פיצוי של 70,000 ₪. אין חולק כי התובע עבר, בגיל צעיר, תאונה קשה ומפחידה, שבגינה נאלץ לעבור טיפולים רפואיים מורכבים, ניתוח ואשפוז. משך האשפוז, 9 ימים, במהלכו היה צריך לעבור מבית חולים בישראל לבית חולים בשכם. כמו כן, נכותו הרפואית, לרבות הפגיעה ביד הדומיננטית והמגבלות התפקודיות שנגרמו לו, והנכות הנפשית שאינה מבוטלת, משליכות באופן ישיר על איכות חייו, על יכולתו לבצע פעולות יומיומיות ועל תפקודו החברתי, וגורמות לו כאב וסבל מתמשכים. לכך יש להוסיף את תחושת התובע כי התאונה גדעה מסלול חיים רווחי, כעובד בישראל, ושינתה את חייו לרעה. על יסוד כל אלו נפסק פיצוי בסך 270,000 ₪.

    סך נזקי התובע – 799,576 ₪

    חובת הקטנת הנזק וניכוי רעיוני

94. הנתבעים טוענים כי יש לבצע ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל (והכשרה אף צירפה חוות דעת אקטוארית לסיכומיה). לטענתם, היה על התובע לפעול לשינוי קביעת המוסד לביטוח לאומי ולהכרה בו, ומשלא עשה כן יש לנכות את מה שהיה יכול לקבל. טענה זו נדחית מכל וכל. ראשית, וכאמור – מי שיצר את המצב שבו התובע אינו מוכר במל"ל הוא הנתבעים, שהעסיקו אותו בניגוד לדין וגם לאחר התאונה סיכלו את ההכרה בו. מדובר בהתנהלות בחוסר תום לב, ולא ניתן לתגמלם על הפרת הדין. שנית, אף שעל נפגע מוטלת חובה לפעול בתום לב ובסבירות למימוש זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי כחלק מחובת הקטנת הנזק, חובה זו אינה מוחלטת ואינה מטילה על הנפגע לנהל הליכים משפטיים מורכבים, יקרים ובלתי ודאיים, לאחר שתביעתו נדחתה. מקל וחומר מקום בו מדובר בקטין, שנדרש לפעול להוכחת מעמדו מול מעביד שמתכחש לו.

95. בנסיבות אלו, אין מקום לביצוע קיזוז או ניכוי רעיוני בגין אי-מימוש זכויות מול המוסד לביטוח לאומי.

    כיסוי ביטוחי (הודעת צ"ג להכשרה)

96. הנתבעים החזיקו פוליסת ביטוח מסוג "בית עסק" בתוקף (מס' 27119166/12), שכללה כיסוי לאירועים ביטוחיים מסוימים. אלא שהכשרה דחתה את הכיסוי הביטוחי ממספר טעמים: (1) הנתבעים הפרו את הוראות הפוליסה בכך שלא דיווחו על התאונה בזמן אמת, אלא רק לאחר כשלוש שנים, וכך גרמו נזק בלתי הפיך ליכולתה של "הכשרה" לברר את נסיבות האירוע ולהקטין את החבות; (2) הנתבעים הפרו את סעיף 20 לתנאים הכלליים של הפוליסה בכך שלא נקטו באמצעים נאותים לאחזקה נאותה של המקום המבוטח ומתקניו. במיוחד, מעלית המשא המעורבת בתאונה הייתה מאולתרת, נעדרת אמצעי בטיחות מינימליים ולא נבדקה בבדיקות תקופתיות על ידי בודק מוסמך, למרות חובתם לעשות כן; (3) הנתבעים העסיקו קטין, ללא אשרת עבודה, ללא דיווח לרשויות, בתנאי העסקה בלתי חוקיים). העסקה זו מנוגדת לסייג 2(ז) לפרק חבות מעבידים בפוליסה, אשר מוציא מכיסוי "חבות כלשהי בגין נער המועסק בניגוד להוראה או הוראות החוקים וגם או התקנות בדבר העסקת נוער או שלא בהתאם להן".

97. הכשרה מדגישה כי גרסת הנתבעים שהתובע לא עבד באולם אלא נכנס אליו כדי לאכול ולשתות, נועדה, בין השאר, להפוך אותו מ"עובד קטין" שאינו מכוסה בפוליסה, לצד שלישי שעשוי להיות מכוסה בה. לפיכך היא מצטרפת לטיעוני התובע כי במועד התאונה התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבעים. יוער כי הנתבעים סבורים שגם במצב זה הפוליסה מכסה אותם שכן בהתאם נקבע בה במפורש כי "עובדים זמניים שאין המבוטח חייב לשלם בעבורם למוסד לביטוח לאומי ייחשבו צד ג'".

98. הכשרה מוסיפה כי גם אם יקבע שיש כיסוי ביטוחי, בהתאם להוראות הפוליסה הכיסוי הוגבל לסכומים העולים על שווי התגמולים שהמוסד לביטוח לאומי היה משלם לתובע, אילו עבודתו הייתה מדווחת כדין והתאונה הייתה מוכרת כתאונת עבודה. מאחר שהמל"ל דחה את תביעת התובע עקב אי-הוכחת יחסי עובד-מעביד (מחדלם של הנתבעים), על הנתבעים לשאת בעצמם בשווי תגמולים אלו.

     לאחר בחינת הדברים ההודעה לצד שלישי נדחית.

99. אפתח ואומר כי טענת הכשרה באשר לתנאי העבודה ותחזוקת המעלית נדחית, שכן בפוליסת הביטוח נכתב במפורש כי "מוצהר ומוסכם בזה כי: ... קיים אישור בדיקת מנוף ההרמה למטבח ע"י בודק מוסמך למתקני הרמה". די בכך כדי לשלול את טענות המבטחת בוגע לתקינות המעלית, בוודאי כשהתברר שהליקויים בהפעלתה הם ליקויים תשתיתיים (הפעלה לא אחראית בין הקומות; העדר גידור מתאים וכו'). יוער כי לטענת הכשרה הצהרה זו ניתנה על יסוד מצגי המבוטחים ללא בדיקת המעלית (עדות גב' שירה שנבל, ב-30/10/2024, עמ' 110), אולם משעה שהמבטחת הסכימה למצגים אלו בפוליסה יש לה חבות ביטוחית לגבי המעלית.

100. טענת האיחור בדיווח קשה יותר מבחינת הנתבעים, שכן אין ספק שלא פעלו בתום-לב, והודיעו למבטחת על התאונה רק לאחר הגשת התביעה. עם זאת, מאחר שלא נמצא כי הדיווח המאוחר פגע בהגנתה של המבטחת או סיכל את יכולתה לבירור האמת לא נמצא לדחות את הכיסוי הביטוחי מסיבה זו.

101. עם זאת, קשה לעקוף את ההוראה הקבועה בסעיף 2, בפרק 2.2 שעניינו "ביטוח חבות מעבידים", בו נקבע במפורש, ובהדגשה אדומה, כי "המבטח לא יהי אחראי לפי פרק זה ל: ... ז. חבות כלשהי בגין נער המועסק בניגוד להוראה או הוראות החוקים וגם או התקנות בדבר העסקת נוער או שלא בהתאם להן". מדובר בסייג מפורש וברור, אשר גובר על הוראות הפוליסה הכלליות. כאמור למעלה, הנתבעים העסיקו את התובע, שהיה "נער", כהגדרתו בחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953, בניגוד לדין ובניגוד להוראות חוק עבודת נוער, לרבות איסור עבודת לילה (סעיף 24 לחוק); אי הקפדה על שעות עבודה ומנוחה (סעיפים 20 ו-22); העדר הדרכה מתאימה (תקנות החניכות (העבדת נער והצגת תמצית החוק), תשנ"ו-1996); והעדר פיקוח; וכן הפרו גם את הוראות חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, המחייב קבלת היתר העסקה מהממונה; את חוקי העבודה הכללים בישראל; ואת החוקים העוסקים בכניסה לישראל. בנסיבות אלו נקבע כי העסיקו את התובע בניגוד להוראה או הוראות החוקים וגם או התקנות בדבר העסקת נוער או שלא בהתאם להן, ולפיכך הסייג מתקיים ואין כיסוי ביטוחי.

102. יוער כי במהלך הדיונים עלתה שאלה לגבי עותק הפוליסה שהוצג (דברי בית המשפט בעמ' 120, בפרוטוקול 30/10/2024), ברם הדברים לא עלו בסיכומים ונותרנו עם עותק הפוליסה שצירפה הכשרה לראיותיה, ולפיה הסייג סומן בהבלטה.

103. עוד יועד כי הנתבעים אינם מתמקדים בסוגיית הסייג אלא בהרחבה שנכללה בפוליסה הספציפית ולפיה "עובדים זמניים שאין המבוטח חייב לשלם בעבורם למוסד לביטוח לאומי יחשבו כצד ג'"; ובפוליסה התקנית, בפרק 2.1 שעניינו "ביטוח חבות כלפי צד שלישי" נכתב "עובדים ארעיים, דהיינו עובדים המועסקים ע"י המבוטח מעת לעת שלא באופן קבוע, אשר על המבוטח לא חלה חובת תשלום דמי ביטוח לאומי עבורם, יחשבו כצד שלישי בעת היותם מועסקים כאמור". לטענת הנתבעים, התובע הועסק כ"עובד ארעי", ועל כן חלה עליו ההרחבה הביטוחית האמורה. לטענת מר טלר סוכן הביטוח, מר חזדיאל, הסביר לו שסעיף זה נועד לכסות מצבים של העסקת עובדים שאינם מדווחים לביטוח לאומי, כגון עובדים פלסטינים, וכי הביטוח משלם במקרים אלה (פרוטוקול מיום 30/10/2024 עמ' 100-102).

104. טענה זו הייתה טענה כבושה שעלתה לראשונה בעדות ולא גובתה בראיות (ראו הערת בית המשפט, שם). גם סוכן הביטוח לא זומן לעדות. יתרה מכך, הטענה אינה מתיישבת עם הוראות הפוליסה, שעוסקות בעובד ארעי המועסק מעת לעת, ולא בעובדים פלסטינאים. לגוף הדברים הוכח כי התובע לא היה עובד ארעי אלא עבד באופן קבוע בשירות הנתבעים, לאורך זמן, ודי בכך כדי להביא לדחיית טענתם.

105. יתרה מכך, פרשנותו של מר טלר לסעיף 2 בעמוד 3 לפוליסה, כאילו הוא מכסה מצבים של העסקת עובדים (ובפרט קטינים) בניגוד לחוק ובלי דיווח לביטוח לאומי, אינה יכולה להתקבל. פרשנות מרחיבה כזו אינה סבירה ואינה מתיישבת עם תכלית דיני הביטוח והעבודה. דינים אלו נועדו להגן על העובד, ובמיוחד על קטינים, ואין לאפשר למעסיק להתחמק מחובותיו החוקיות בטענה לכיסוי ביטוחי. פרשנות זו אף אינה יכולה לעקוף סייג מפורש אחר בפוליסה, סייג 2(ז) לפרק חבות מעבידים (כפי שפורט לעיל בפסקה 74), הדן בהעסקת נוער בניגוד לדין. סייג זה, בהיותו ספציפי ונוגע להפרה של חוקי מגן קוגנטיים, גובר על הוראות כלליות יותר בפוליסה. אין לאפשר לסעיף כללי, אשר פרשנותו על ידי הנתבעים מרוקנת מתוכן את חוקי המגן ותכליתם, לנטרל סייג ספציפי המבטא מדיניות ציבורית חשובה. פרשנות הנתבעים, אם תתקבל, תהווה תמריץ למעסיקים להעסיק עובדים, ובפרט קטינים, בניגוד לחוק, מתוך ידיעה כי הביטוח יכסה אותם, ובכך תסכל את מטרת החקיקה המגינה על עובדים.

     על יסוד כל אלו ההודעה לצ"ג נגד הכשרה נדחית.

     סוף דבר

106. התביעה נגד נתבעת 1 מתקבלת. נתבעת 1 תשלם לתובע פיצוי בסך 799,576 ₪ בתוספת שכ"ט בסך 95,000 ₪, וללא הוצאות משפט נוספות למעט אגרת ניהול הליך בבית משפט השלום.

107. מובהר כי שיעור שכר הטרחה וההחלטה שלא לפסוק הוצאות משפט נבעו מן הפער שבין סכום התביעה והסכום שנפסק, והחלטת התובע ובא כוחו לנהל הליך בבית המשפט המחוזי, אף שהוסבר לאורך כל שלבי ההליך כי סיכויי התביעה להגיע לסמכות בית משפט המחוזי נמוכים ביותר. בחירתם לנהל הליך בערכאה לא נכונה היא בעוכרי התובע, הן לגבי תשלום האגרה כאמור בתקנות, והן לגבי ההוצאות.

108. התביעה נגד נתבעים 2 ו-3 נדחית. אין צו להוצאות שכן הגנתם נוהלה יחד עם נתבעת 1, ומשום שנתבעים 2 ו-3 פעלו בניגוד לחוקי מדינת ישראל ויצרו את התקלה שהובילה לתאונה ולהליך.

109. הודעת צד שלישי נגד צ"ג 1 נדחית. נתבעים 3-1 ישאו בהוצאות צ"ג 1 בסך 75,000 ₪. החיוב הוא יחד ולחוד לשלושת הנתבעים.

110. הודעת צד שלישי נגד צ"ג 2 נדחית. נתבעים 3-1 ישאו בהוצאות צ"ג 2 בסך 75,000 ₪. החיוב הוא יחד ולחוד לשלושת הנתבעים.

111. כל הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

      

      

      

     ניתן היום, כ"ו אדר תשפ"ו, 15 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.