פס"ד בתביעה להחזרת קטין חטוף לפי חוק אמנת האג

 לפניי תביעה להחזרת קטין חטוף לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א – 1991.

עיקרי העובדות וההליכים הקודמים:  

1. הצדדים הם בני זוג לשעבר ולהם שני ילדים משותפים: קטינה ילידת שנת 2012, וקטין יליד שנת 2010 - אליו מתייחסת התביעה דכאן.

    

2. הצדדים נישאו בישראל בשנת 2008, חיו בישראל במהלך נישואיהם ואף לאחר שהתגרשו זמ"ז בשנת 2014. בשנת 2017 עברה התובעת, שנישאה בשנית, להתגורר עם הקטינים ב-XXX ארה"ב. זאת על יסוד הסכם הגירה שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית משפט זה ביום 25.5.17 (תה"ס 17023-05-17; ולהלן: "הסכם ההגירה"). מאוחר יותר (ביום 20.7.21) קיבל הסכם ההגירה תוקף של פסק דין גם על ידי בית משפט בארה"ב.

    

3. לאחר שהפרה התובעת את הסכם ההגירה עתר הנתבע בתובענה לאכיפתו, לתשלום פיצוי מוסכם בגין הפרתו וכן להשבת הקטינים לישראל אם לא תתקן התובעת את ההפרה (תמ"ש 34533-09-20). בפסק דין חלקי מיום 10.7.22 נעתר בית המשפט לסעד הפיצוי לאחר שנמצא שהתובעת הפרה את ההסכם.

   בפסק דין משלים מיום 13.8.23 הורה בית המשפט גם על השבת הקטינים לישראל בתוך 10 ימים, זאת בהתאם להמלצת מומחית בית המשפט שמצאה ש"הישארות הילדים במשמורת אמם, עלול להוביל להמשך ההסתה, להנצחת קונפליקט הנאמנויות ובטווח הרחוק לפגוע ברווחת הילדים." (עמוד, 15 לחוות הדעת הסופית). בפסק הדין הובהר ש"כמוהו כפסק דין לפי חוק אמנת האג" (סעיף 31; ולהלן: "פסק הדין").

    

4. ביום 11.12.23 עתר הנתבע בתביעה כספית כנגד התובעת וכנגד אבי בעלה הנוכחי (שערב לכלל חיוביה בהסכם ההגירה) בגין אי תשלום החיובים הכספיים שנקבעו בפסק הדין החלקי ובגין המשך הפרת הסכם ההגירה "וגם לא מאפשרת לתובע להחזיר את הקטינים לישראל" (תמ"ש 21752-12-23; סעיף 6). עוד הבהיר ש"עיקר מטרת התובע היא להביא ליישום פסקי הדין שניתנו" (סעיף 8). בכתב ההגנה כפרה התובעת בטענת הנתבע שלא שיתפה עמו פעולה להשיב את הקטינים לישראל בהתאם לפסק הדין. ברם, לאחר מכן חדלה התובעת לשתף פעולה עם ההליך, הפסיקה את ייצוגה, לא הגישה תצהיר עדות ראשית, לא התייצבה לדיונים ולא חקרה את הנתבע על תצהירו. בתצהיר עדותו הראשית פירט הנתבע את התעלמות התובעת מפניותיו אליה לביצוע פסק הדין להשבת הקטינים לישראל (סעיפים 15-17). להשלמת התמונה יצוין שההליך ממתין להגשת סיכומים וטרם הוכרע.

    

5. ביום 3.4.24 הגיש הנתבע תביעה לביצוע פסק הדין לבית משפט בארה"ב. ההליך בא אל סיומו בפסק דין מיום 17.12.24 (שתרגומו לעברית צורף להודעה מיום 5.6.25 בתמ"ש 69545-05-25). כעולה מפסק דין זה התנגדות התובעת לתביעה הוגשה רק ביום 2.10.24 ובה טענה בין היתר שהליכים בעניין הקטינים מתנהלים בישראל. בפסק דין זה נקבע:

   

    

6. ביום 27.5.25 עתר הנתבע לבית משפט זה בבקשה למתן הוראות לצורך ביצוע פסק הדין (תמ"ש 69545-05-25). ביום 1.6.25 ניתן לבקשתו צו להנפקת דרכונים ישראלים לקטינים על מנת לאפשר את השבתם לישראל בהתאם לפסק הדין.

    

    

   ביום 8.9.25 עדכן הנתבע שבעזרת הדרכון הישראלי שהונפק לקטין עלה בידיו להשיבו לישראל בשלהי חודש 7/25. הנתבע הגיע לארצות הברית וביקר את הקטין ששהה במחנה הקיץ. משם אסף אותו לשדה התעופה והם טסו לישראל. התובעת עודכנה על נסיעת הקטין לישראל בדיעבד ולאחר מעשה, והקטינה נותרה עמה בארה"ב.

   גם הליך זה זכה להתעלמות מצד התובע שלא התייצבה לדיון שהתקיים לפני ביום 25.9.25 בעניין ביצוע פסק הדין. בפסק הדין שניתן בסופו ניתנו הוראות להשבת הקטינה לישראל.

    

   ההליך דכאן:

    

7. חודשיים לאחר מעשה החטיפה הנטען, תוך התעלמות מההליך המתנהל לביצוע פסק דין (שדיון בו נקבע ליום 25.9.25) הגישה התובעת ביום 21.9.25 תביעה לבית המשפט למשפחה בראשון לציון להחזרת קטין חטוף. ביום 25.9.25 הועבר הדיון בתביעה לבית משפט זה.

    

8. לטענת התובעת ביום 21.7.25 חטף הנתבע את הקטין לישראל. לדבריה אמנם פסק הדין הורה על השבת הקטינים לישראל ואולם הנתבע זנח את פסק הדין והשלים, הן בהתנהגות והן באופן מפורש, עם המשך מגורי הקטינים בארה"ב. על כן, מתקיים לטענתה החריג הקבוע בסעיף 13(א) לחוק בעניין השלמה (סעיף 14).

   לדבריה לאחר מתן פסק הדין לא הגיע הנתבע לקחת את הילדים ולא עשה כל מאמץ להשבתם לישראל, מה שלעמדתה היה מתאפשר לו בנקל לו ניסה, אפילו אם היא הייתה מסרבת לשתף פעולה, וזאת משום ש"היה לו נוח שהמצב יוותר כפי שהוא." (סעיף 23). לטענתה הנתבע לא הגיע לארה"ב מאז פסק הדין על מנת להשיב את הקטינים לישראל אלא ביקר אותם בהתאם להסכם ההגירה ו"ניהל דפוס ברור של השלמה וויתור בפועל על פסק הדין" (סעיף 40) ובאופן "מפורש ואקטיבי השלים עם העובדה כי הילדים שוהים בחו"ל" (סעיף 9; סעיף 27).

   עוד מוסיפה התובעת שהנתבע פעל בצורה חד צדדית וחסרת תום לב בנתקו את הקטין ממסגרת חייו הטבעית ומאחותו ובמעשיו גרם להתדרדרות במצבה הנפשי.

    

9. לטענת הנתבע יש לדחות את התביעה על הסף בהעדר עילה משאינה באה לשיטתו בגדרו של חוק אמנת האג. לדבריו "אין הרחקה שלא כדין ולא הופרו זכויות משמורת" היות ובית משפט זה קבע שמקום מגורי הקטין הוא בישראל, והן בית המשפט בישראל והן בית המשפט בארה"ב קבעו שהנתבע הוא המשמורן של הקטינים (סעיף 2). בנוסף לדבריו אין תחולה לעקרון ההשלמה כטענת חרב אלא כטענת מגן בלבד, ועל כן גם אם הייתה מוכיחה התובעת את טענת ההשלמה אין בה כד להקים עילה מכח חוק אמנת האג, אלא לכל היותר בכוחה להקים עילת תביעה אפשרית לשינוי פסק הדין.

   לגופו של עניין, טוען הנתבע שמעולם לא השלים עם המשך מגורי הילדים בארצות הברית, אלא נקט בהליכים אקטיביים על מנת להשיבם לישראל.

   לדידו התובעת היא זו שהתעלמה מכל פניותיו גם לאחר שרכש כרטיסי טיסה לקטינים, ובכך סיכלה את השבתם לישראל כדין (סעיף 14), ואילו הוא נקט בהליכים שונים על מנת לקיים את פסק הדין. עוד מדגיש הנתבע שבהתאם להסכם ההגירה (סעיף 11.8) הסכמה לוויתור על החזרת הילדים לישראל יכולה להיות רק בכתב.

    

10. דיון נקבע לפני ליום 15.10.25 ובהחלטה מיום 28.9.25 נקבע במפורש שעל התובעת להתייצב אליו גם בעצמה. לבקשת התובעת נדחה מועד הדיון ליום 21.10.25. בהחלטה מיום 5.10.25 נדחתה בקשה שהגישה התובעת "בקשר לדיון" בה ביקשה להורות שלא יוצאו כנגדה צווי עיכוב יציאה מהארץ או צווי מעצר. ביום 15.10.25 עתרה התובעת בבקשה "למתן הוראות בקשר לדיון" (מבלי לפרט אילו הוראות היא מבקשת) בה הודיעה שלא תתייצב אליו. בהחלטה מיום 17.10.25 נדחתה הבקשה ונקבע שבדיון תידון בקשת הנתבע לדחיית התביעה בהעדר עילה ושוב הודגש שעל התובעת להתייצב לדיון בעצמה.

    לדיון התייצב ב"כ התובעת (שבקשתו להשתחרר מייצוג התובעת נדחתה בהחלטה מיום 26.10.25) ואילו התובעת לא התייצבה בעצמה לדיון.

     

    דיון והכרעה:

     

11. על אף החלטות מפורשות לא התייצבה התובעת לדיון בעצמה. כבר כשהודיעה שאין בכוונתה להתייצב לדיון ביקש הנתבע למחוק את התביעה על הסף גם מהטעם הזה שכתוצאה ממנו לא תעמיד התובעת את עצמה לחקירה על טענותיה העובדתיות בתצהירה, והזכיר שעד כה לא התייצבה התובעת לאף אחד מהדיונים שהתקיימו בהליכים השונים בפני בית משפט זה.

     

12. אמנם בהתאם להוראת תקנה 75(ו) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, אי התייצבות תובע לדיון תוביל למחיקת התביעה או אף לדחייתה. ואולם, דעתי היא שלא נכון יהיה לקבוע כי ישללו זכויות מהותיות של התובעת עד כדי שטעם זה יביא כשלעצמו לדחיית התביעה. התובעת אמנם מפגינה באופן עקבי חוסר תום לב דיוני בעוצמה גבוהה (ראו למשל האמור בסעיף 20 לפסק הדין), ואולם עדיין ביהמ"ש מחויב לנקוט זהירות רבה טרם יצעד במסלול שמאפשר הכלל הקבוע בהוראת תקנה 75(1) לתקנות סדר הדין האזרחי לאור מהות ההליך וכאשר שאלת טובת הקטין עומדת על הפרק. ואכן, באופן ספציפי באשר לסדרי הדין הנוגעים לחוק אמנת האג נקבע בהוראת תקנה 107(א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א–2020 שבהליכים מסוג זה אם "לא התייצב התובע לדיון והמשיב התייצב, לא ידחה בית המשפט את התביעה וידון בה לגופה.".

    למרות שאין מדובר בענייננו באי התייצבות גרידא אינני סבורה כי לחוסר תום הלב של התובעת, מובהק ככל שיהיה, צריכה להיות השפעה כל זכויותיה הדיוניות אשר קשורות לזכויות המהותיות של הקטינים. לפיכך אפנה לבחון את הטענות לגופן.

     

13. לאחר בחינה מעמיקה של טענות הצדדים ושל ההליכים המשפטיים הקודמים (המוכרים לי היטב) סבורתני שהמסקנה המשפטית הבלתי נמנעת היא שאין לתובעת עילת תביעה לפי חוק אמנת האג.

     

14. אמנת האג ביקשה להתמודד עם התופעה של חטיפות ילדים ממדינה למדינה. מטרת האמנה לפי סעיף 1(א) היא להבטיח החזרה מיידית של ילדים אשר הורחקו שלא כדין אל מדינה מתקשרת או לא הוחזרו ממנה (ראה גם הוראת סעיף 3). תנאי מקדמי לתחולת כלל ההחזרה הוא עמידת ההורה המבקש צו החזרת קטין חטוף בתנאי סעיף 3 לאמנה הקובעים, כי הופרו זכויות משמורת לפי הדין במקום מגוריו הרגיל של הקטין וכי בעת אי ההחזרה הופעלו אותן זכויות משמורת או שהיו מופעלות אלמלא אי ההחזרה. לכלל ההחזרה לעיל מספר חריגים המעוגנים בסעיפים 12–13 ו-20 לאמנה, אשר עניינם בטובת הילד נשוא ההליך, ובהתקיימם נתון לבית המשפט שיקול הדעת האם להורות על החזרת הילד למקום מגוריו.

     

15. כדי שתקום עילת תביעה לפי חוק אמנת האג, יש להוכיח אפוא שההרחקה הייתה "שלא כדין" וכי היא הפרה זכויות משמורת שהופעלו בפועל במקום המגורים הרגיל.

     

16. הקטין התגורר עם התובעת בארה"ב בהתאם להסכם ההגירה שקיבל תוקף של פסק דין הן בישראל והן בארה"ב ובו נקבעה סמכות שיפוט ייחודית לבית המשפט בישראל. התובעת הפרה את הסכם ההגירה ובעקבות כך נקבע בפסק הדין שהקטין ישוב לישראל לנתבע. פסק הדין קבע למעשה שמקום מגוריו הרגיל והחוקי של הקטין הוא בישראל. שהיית הקטין לאחר מועד זה הייתה למעשה החזקה שלא כדין על ידי התובעת, בניגוד להוראת בית המשפט.

     

17. אין בידי לקבל את טענות התובעת לפיהן די בפגיעה בזכויות אפוטרופסות ואין הכרח בפגיעה בזכויות משמורת (עמ' 3 שורות 8-12 לפרוטוקול). סעיף 5 לאמנה מגדיר "משמורת" ככולל זכות לקבוע את מקום מגוריו של הקטין. במקרים בהם יש פסק דין מפורש המורה על השבה, יש לראות את המדינה המצווה (ישראל) כמקום המגורים הרגיל הנדרש, או לכל הפחות, כמי ששוללת את זכות המשמורת של הצד המפר במדינה הזרה.

    פסק הדין שלל מהתובעת, באופן אפקטיבי, את הזכות לקבוע את מקום מגוריו של הקטין בארה"ב. זכות זו, המהווה חלק אינטגרלי מ"זכות המשמורת" הנדרשת לצורך עילת חטיפה לפי האמנה נשללה אפוא מהתובעת על ידי בית המשפט המוסמך.

    בית המשפט בארה"ב הכיר במפורש בסמכות השיפוט הישראלית ובפסק הדין, ונמנע מלהיכנס לגופו של עניין המשמורת והותיר את ההכרעה בידי בית משפט זה. פסק הדין האמריקאי אישר את הסטטוס המשפטי שנקבע בישראל וזכויות המשמורת של הנתבע בישראל היו תקפות ומחייבות גם בארה"ב.

     

18. אף שהקטין שהה פיזית בארצות הברית עד 7/25, מעמדו המשפטי של מקום מגוריו הרגיל השתנה באופן דרמטי ב-8/23 עם מתן פסק הדין. פסק הדין קבע כי מקום מגוריו הרגיל צריך להיות ישראל. שהייתו בארצות הברית לאחר מכן הייתה זמנית שנועדה להסתיים עם אכיפת פסק הדין. לפיכך, כל פעולה שנעשתה לאחר פסק הדין שמטרתה להשיב את הקטין לישראל אינה יכולה להיחשב כפגיעה בזכות משמורת קיימת, אלא כמימוש של זכות משמורת שהוענקה לנתבע בפסק הדין ואושרה על ידי בית המשפט בארה"ב.

     

19. אמנם הבאת הקטין לישראל נעשתה שלא בידיעת התובעת (ותוכננה בחשאיות מאחרי גבה) ואולם לא ניתן לומר שהמדובר בחטיפה שכן הנתבע פעל מכח פסק הדין החלוט. כאשר בית המשפט המוסמך מורה על השבת קטין למדינה מסוימת, פעולת ההשבה עצמה, גם אם היא נעשית ללא הסכמת הצד השני, אינה יכולה להיחשב כחטיפה שכן המדובר במימוש סמכות שיפוטית. יתרה מכך, הנתבע הגיש בישראל בקשה למתן הוראות לביצוע פסק הדין בחודש 5/25 ובית המשפט נעתר לבקשתו ונתן צו להנפקת דרכון ישראלי לקטין. הנתבע השתמש בדרכון זה כדי להביא את הקטין לישראל. פעולה זו שנעשתה בסיוע ובאישור מפורש של בית המשפט אינה יכולה להיחשב כהרחקה "שלא כדין".

    פעולת הנתבע, שהביא את הקטין לישראל בחודש 7/25, לא הייתה בגדר "הרחקה שלא כדין" (Wrongful Removal), אלא הייתה פעולת אכיפה מובהקת של פסק דין חלוט ומחייב, אשר קבע מפורשות שמקום מגוריו של הקטין הוא בישראל וכי עליו לשוב לידי הנתבע. הבאת הקטין לישראל קיבלה גם אישור מפורש בצו הנפקת הדרכון הישראלי. לא ניתן לטעון כי פעולה המבוצעת מכוח צו שיפוטי של מדינה ריבונית, אשר סמכותה הוכרה גם על ידי בית משפט זר, היא "שלא כדין".

     

20. יש לדחות את טענת התובעת לוויתור הנתבע על ביצוע פסק הדין והשלמה עם המשך מגורי הקטינים בארה"ב.

    ראשית, כפי שציין המשיב וכפי שקובע החוק, חריג טענת ההשלמה הקבוע בס'13(א) לאמנה הוא טענת הגנה של ההורה החוטף, מקום בו קטין נחטף שלא כדין, אך למרות זאת בית המשפט יימנע מהוראה על החזרתו בשל השלמת ההורה הנחטף. אין בידי לקבל את עמדת התובעת על פיה סיווג טענת ההשלמה ככזו המשמשת להגנה בלבד ולא כעילת תביעה הוא סיווג טכני ("חברי אומר שזו טענת הגנה. זו אמירה טכנית."; עמ' 3 שורה 22 לפרוטוקול). כפי שכתבו המלומדים מורן, עמירן ובר, בדיונם בהגנות ההסכמה וההשלמה: "שתי ההגנות כאמור מצריכות הוכחת "הסכמה", וההבדל ביניהן הוא בעיתוין: הגנת ההסכמה מתייחסת לאירועים אשר אירעו לפני ההרחקה, והגנת ההשלמה מתייחסת לאירועים שאירעו לאחריה." [שמואל מורן, אלון עמירן והדרה בר, הגירה וחטיפות ילדים: היבטים משפטיים ופסיכולוגיים, בעמ' 90, ההדגשות במקור].

    טענות התובעת אודות השלמה מתרכזות בחייו של הקטין בארצות הברית, כלומר באירועים שקרו טרם החטיפה הנטענת, ובכך הן לא מבססות טענת השלמה כלל ועיקר.

     

21. שנית, גם אם נבחן את טענות התובעת כהסכמה לוויתור על ביצוע פסק הדין, וגם אם נאמר שיתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה ללמוד על ויתור על זכות מהותית הנובעת מפסק דין גם מכוח התנהגות, הרי שענייננו אינו בא בגדרם. התובעת לא שללה את טענת הנתבע לפיה ההוראה הקבועה בסעיף 11.8 להסכם ההגירה מורה במפורש שהסכמה לוויתור על החזרת הקטינים תוכל להיעשות בכתב בלבד ולא על דרך ההתנהגות.

    יתר על כן, דומני שלא ניתן ללמוד מהתנהגות הנתבע כוויתור על ביצוע פסק הדין או על הסכמה להמשך מגורי הקטינים בארה"ב. הנתבע פעל לביצוע פסק הדין להשבת הקטינים לישראל הן בבית המשפט בארה"ב והן בבית המשפט בישראל, ודי בכך כדי לדחות את הטענה שהתנהגותו מקימה "ריח של ויתור".

     

22. טענות התובעת לוויתור ולהשלמה הן טענות עובדתיות. במחדליה לא התייצבה התובעת לדיון על מנת לספק את התמונה המלאה ולא העמידה את עצמה לחקירה על תצהירה. עדות הנתבע לעומת זאת, הייתה מהימנה וקוהרנטית. כשעומת עם טענת ההשלמה השיב הנתבע: "זה הכי רחוק מהמציאות שיכול להיות. לא רק שלא השלמתי. אני לא מפסיק להילחם על זה 5 שנים לפני פס"ד וגם לאחריו. 7 שנים של ניכור מאותו רגע שהיא לקחה את הילדים לארה"ב והפרה את ההסכם לא הפסיקו לעולם." (עמ' 6 שורות 5-7 לפרוטוקול).

     

23. התובעת טוענת שהצעת הנתבע להעמיד ערבויות ובטחונות להבטחת חזרתם של הילדים לארצות הברית לאחר ביקורם בישראל מהווה השלמה מפורשת עם המשך מגוריהם עמה, ומצטטת מתוך ההתכתבויות ביניהם: "אני מוכן להציע ערבויות ובטוחות שהילדים יחזרו אחרי פסח... זה כמובן לא יפתור את כל הבעיות שלנו אבל לביקור הזה זה יכול לעבוד." (הודעה מיום 7.2.24).

    הנתבע הסביר שלצורך ביצוע פסק הדין והשבת הקטינים לישראל הוא נדרש לשיתוף פעולה מצד התובעת שהחזיקה פיזית בקטינים והחזיקה בדרכונים שלהם (האמריקאים, היחידים שהיו להם). כן הסביר התובע שניסה לעשות ככל יכולתו על מנת שפסק הדין יבוצע בשיתוף פעולה ובהסכמה וללא מעורבות של גורמי אכיפת החוק.

    לדבריו לא אך שהתובעת לא שיתפה פעולה עם השבת הקטינים לישראל אלא היא אף מנעה ממנו קשר עמהם ואף את קיום הסדרי הקשר שנקבעו בהסכם ההגירה. על כן לדבריו לצורך קיום קשר עם הקטינים הסכים להתחייב להשיבם לתובעת עד שתוכרע תביעת הביצוע שהגיש לבית המשפט האמריקאי.

    טענה זו נטענה על ידיו בזמן אמת גם בהליכים שהתנהלו בבית משפט זה ("מרשי מבקש שפסק הדין יקוים והסדרי השהות יתקיימו והוא מסכים להתחייב שלא להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד הילדים עד שיינתן פסק דין של בית המשפט בארה"ב"; עמ' 12 שורות 11-12 לפרוטוקול הדיון מיום 9.9.24 בתמ"ש 21752-12-23).

     

24. העולה מהאמור הוא שטענת ההשלמה לא מקימה עילה לפי חוק אמנת האג, ומכל מקום לא ניתן לראות את הנתבע כמי שוויתר על ביצוע פסק הדין או כמי שהשלים עם המשך מגורי הקטינים בארה"ב. כפי שטען הנתבע, אם סברה התובעת שחל שינוי נסיבות המצדיק דיון מחדש בסוגיית השבת הקטינים לישראל היה עליה לעתור בתובענה מתאימה לבית משפט זה.

     

25. הליך אמנת האג נועד לטפל במקרים בהם צד אחד מפר את הסטטוס קוו הקיים ומוציא את הילד ממקום מגוריו הרגיל. במקרה זה, הסטטוס קוו המשפטי (ה-de jure) נקבע בפסק הדין כחזרה לישראל. הנתבע, בהביאו את הקטין, לא יצר סטטוס קוו חדש, אלא השיב את הסטטוס קוו המשפטי שנקבע בפסק הדין. השימוש באמנה במקרה זה נועד לעקוף את פסק הדין, דבר המנוגד לתכלית האמנה.

     

26. לאחר שהתובעת הייתה צד להליכים בישראל, אשר קבעו כי עליה להשיב את הקטין, ולאחר שההליכים בארצות הברית הכירו בסמכות הישראלית, היא מנועה מלטעון כעת כי פעולת ההשבה, שנעשתה מכוח אותם פסקי דין, מהווה חטיפה. קבלת תביעת לפי חוק אמנת האג במקרה זה תהפוך את אמנת האג לכלי לסיכול אכיפה שיפוטית, במקום כלי להשבת הסטטוס קוו.

    הנרטיב המשפטי אינו סיפור על חטיפה אלא סיפור על השבת הסדר המשפטי על כנו. התובעת, שהפרה את הסכם ההגירה, התעלמה מפסק הדין, לא פעלה בעצמה לביצועו והתנגדה להליכי האכיפה בארצות הברית, מנסה כעת להשתמש בחוק אמנת האג ככלי הגנה מפני תוצאות מעשיה והחלטות בתי המשפט. ודוק. מטרת האמנה היא להגן על ילדים מפני חטיפה, לא להגן על הורים מפני אכיפת פסקי דין. ניתן אף לומר שהניסיון להשתמש במנגנון המהיר והדרסטי של אמנת האג כדי לבטל אכיפה של פסק דין סופי וחלוט מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט.

     

27. מדובר במקרה מצער ביותר שהחל עם הפרת התובעת את הסכם ההגירה ובמרכזו מצויים שני קטינים בעיצומו של סכסוך טרנס-אטלנטי וכעת הם גם הופרדו זה מזו. הקשר של הנתבע עם הקטינה נותק מאז שובו של הקטין לישראל ונטען שמצבה הרגשי והנפשי הדרדר. לאורך השנים, בכל ההליכים, עשה בית המשפט אינספור ניסיונות לסיים את המחלוקות בדרך של פשרה. הגם שלהתנהלות התובעת הייתה תרומה מכרעת לתוצאה ולפגיעה בקטינים למרבה הצער כל הניסיונות נדחו על ידיה.

     

28. סיכומו של דבר הוא שהנתבע פעל בהתאם לחוק ולצווים שיפוטיים מחייבים ועל כן אין עילת תביעה לפי חוק אמנת האג.

     

29. לפיכך אני דוחה את התביעה על הסף.

    בהתחשב בתוצאה, במהות ההליך, במשך הזמן בו התנהל ובהתנהלות התובעת אני מחייבת אותה בהוצאות הנתבע בסך של 20,000 ₪.

    פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

     

    ניתן היום, י"א כסלו תשפ"ו, 01 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.