פס"ד בתביעה לפסיקת דמי שימוש על דירת מגורים

ההליך:  בפני תביעה לפסיקת דמי שימוש על דירת מגורים אשר בבעלות הצדדים בחלקים שווים וזאת החל מחודש 4/2020 ועד לחודש 1/2025.  רקע עובדתי בקליפת אגוז: 

1. התובע מר מ. ק. (להלן: "התובע") והנתבעת גב' י. א. (להלן: "הנתבעת") אינם יהודים, ניהלו מערכת יחסים זוגית למספר שנים והם מוכרים כידועים בציבור משנת 2015. הצדדים ניהלו חיים משותפים תחת קורת גג אחת משנת 2015 ועד לחודש אפריל 2020. במהלך חייהם המשותפים של הצדדים נולדו להם שני ילדים.

    

2. ביום 2/4/20 חדלו הצדדים להתגורר ביחד בדירת המגורים שיש להם ברח' *** ב- *** (להלן: "דירת המגורים"). יצוין כבר בשלב זה, כי הדירה רשומה על שם שני הצדדים בחלקים שווים ומדובר בדירה של חברת עמידר.

    

3. הצדדים ניהלו בעבר מספר הליכים בפני ביהמ"ש. הנתבעת הגישה ביום 6/4/20 בקשה לצו הגנה כנגד התובע, בגין אירוע אלימות נטען שהתרחש בסמוך להגשת הבקשה במסגרת תיק ה"ט 6490-04-20. בדיון שהתקיים במעמד צד אחד ניתן צו הגנה כנגד התובע. בדיון שנערך במעמד הצדדים הגיעו הצדדים להסכמה לפיה צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד יבוטל, ותחתיו תינתן התחייבות הדדית מטעם שני הצדדים לא להטריד, לא לאיים ולא לפגוע אחד בשני. כמו כן, ניתנה מטעם התובע, בהסכמתו, התחייבות לפיה הוא מתחייב לא להיכנס לדירת המגורים לתקופה של 6 חודשים.

    

    

4. יש לציין, כי הצדדים חתמו ביום 3/5/20 על הסכם מזונות ומשמורת ילדים, הסכם שקיבל ביום 16/6/20 תוקף של פס"ד במסגרת תיק תה"ס 4195-06-20. במסגרת ההסכם הסדירו הצדדים את כל העניינים הקשורים במזונות הילדים, הסדרי ההורות וזמני השהות, אולם לא הייתה כל התייחסות לנושא הנכסים והרכוש וחלוקתו לרבות בעניין דירת המגורים.

    

5. כאמור במסגרת הסכם הממון לא הוסדר עניין דירת המגורים, דירה של חברת עמידר שרשומה על שם הצדדים בחלקים שווים, דירה שהתגוררה בה הנתבעת מאז שנת 2004 וזאת בהיותה אם חד הורית ל- 3 ילדים. הדירה נרכשה ע"י הנתבעת וזאת לאחר מיצוי זכויותיה כאם חד הורית ונרשמה על שמה בלבד, ולאחר מכן נרשמה דירת המגורים על שם שני הצדדים בחלקים שווים.

    

6. הצדדים, ובהסכמה ביניהם, מינו שמאי לצורך פירוק השיתוף בדירת המגורים והערכת שוויה. נתקבלה חוות דעת מטעם השמאי והצדדים הסכימו לאמצה, אולם היו חלוקים לעניין האופן שיש בו לחלק את חלקו של כל צד בדירת המגורים.

    

7. התובע הגיש תביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים בתיק תלה"מ 6967-01-21 וביום 11/1/24 ניתן פס"ד. במחלוקת שבין הצדדים לעניין דירת המגורים הורה ביהמ"ש על מתן צו פירוק שיתוף בדירת המגורים באמצעות מכירתה. עוד נקבע בפסה"ד, כי כל צד רשאי לרכוש את חלקו של הצד האחר בשווי שנקבע ע"י השמאי, וככל ושני הצדדים יהיו מעוניינים במימוש הזכות שניתנה להם, תיערך התמחרות ביניהם על מנת להכריע מי ירכוש את חלקו של הצד האחר. בנוסף נקבע, כי במידה ואף אחד מהצדדים לא יהיה מעוניין לרכוש את חלקו של הצד האחר, תוצע דירת המגורים למכירה בשוק החופשי למרבה במחיר.

    

8. במסגרת תביעה זו עותר התובע לחייב את הנתבעת בדמי שימוש בגין התקופה מיום יציאתו מדירת המגורים בחודש 4/2020 ועד לחודש 1/2025, המועד בו יצאה הנתבעת מהדירה, לאחר שהתובע רכש את חלקה.

    

9. בדיון שנערך בתביעה זו ביום 4/11/24 הסכימו הצדדים למתן פס"ד בתביעה על סמך החומר שבתיק וכן על סמך סיכומים בכתב שיוגשו.

    

10. הצדדים הגישו סיכומים מטעמם, ובהתאם לאמור בסיכומי הנתבעת, בחודש 12/24 נערך ונחתם בין הצדדים הסכם מכר לפיו התובע רכש את חלקה של הנתבעת בדירת המגורים, והנתבעת יחד עם ילדיה עזבו את דירת המגורים בתאריך 1/2/25.

     

11. עתה הגיעה העת להכריע בתביעת התובע ולקבוע אם יש להיעתר לסעד המבוקש בתביעה ולחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש עבור התקופה שמיום יציאתו של התובע מדירת המגורים בחודש אפריל 2020 ועד לחודש ינואר 2025.

     

    טענות התובע:

     

12. לטענת התובע הוא נאלץ לעזוב את דירת המגורים עקב הצו אותו ביקשה הנתבעת והתלונה שהוגשה נגדו במשטרה, ונאלץ להתגורר תחילה אצל הוריו ב-*** למשך כשבועיים במהלך חודש אפריל 2020 ולאחר מכן שכר דירת מגורים ליד ילדיו ב-***.

     

13. התובע טוען, כי לאורך כל השנים נתן לנתבעת את הכל, עבד ארוכות במשמורות, דאג לכל מחסורה כולל טיפול בילדים, לרבות הילדים שאינם הילדים הביולגים שלו. התובע טוען, כי הוא אבא אהוב ודואג שגידל את הילדים, הלך לכל האירועים שלהם וגם למסגרות החינוך ונמצא עימם בקשר ומשקיע את כולו בחינוכם ודואג לכל מחסורם.

     

14. לטענת התובע, בתחילת שנת 2020 חל שינוי בהתנהגות הנתבעת אשר החלה לשתות אלכוהול בכמויות קיצוניות ובכל שעות היום, גם בשעות שהיא הייתה אמורה להשגיח על הילדים. לטענתו, הנתבעת התחילה להתנהג באלימות ובהתפרצויות זעם קיצוניות. התובע מוסיף, כי הנתבעת דאגה להקניט אותו ולספר לו שיש לה גבר אחר, ושהיא רוצה שהוא יסתלק מחייה. התובע מוסיף, כי עת נסע לפגוש את אחיו בXXX, הנתבעת הפצירה בו לא לחזור לארץ.

     

15. התובע טוען, כי עם חזרתו לארץ מXXX, ולאור מגפת הקורונה שהייתה, נאלץ להיכנס לבידוד של 14 ימים במהלכם הנתבעת זרקה אותו לחדר קטן נפרד בדירת המגורים, ולא דאגה לו כלל וכלל. התובע טוען, כי הנתבעת התייחסה אליו ככלב עד שהוא נאלץ להפר את תנאי הבידוד בבית על מנת שיוכל לדאוג לצרכיו הבסיסייים.

     

16. התובע טוען, כי משראתה הנתבעת, כי תוכניותיה להרחיקו מחייה לא צלחו, וכי הוא לא עזב את דירת המגורים, דאגה ליצור ויכוח בינו לבינה ביום 2/4/24 ואשר בעקבותיו הגישה נגדו צו הגנה והוא הורחק מבית המגורים. לטענת התובע, הנתבעת הקניטה אותו, התגרתה בו ובאותו אירוע היא ביימה תקיפה והתחילה לצרוח והזעיקה משטרה, והיא גם הגישה נגדו תלונה במשטרה בגין תקיפה כאשר בפועל לא הייתה מצדו כל תקיפה.

     

17. לטענתו, כך הצליחה הנתבעת להגשים את חלומה והוציאה אותו מבית המגורים, הוא הורחק בצו לבית הוריו ב- ***, עת שהוא עבד כל יום ב- ***, ואילו הנתבעת נשארה לגור בדירת המגורים בשקט ויכלה לעשות כרצונה ושלטה בהכל.

     

18. התובע טוען, כי בדיון שהיה אמור להיערך בצו ההגנה במעמד הצדדים ביום 12/4/20, ובטרם כניסה לאולם ביהמ"ש, פנתה אליו ב"כ הנתבעת והביעה רצון להגיע להסכמות. לטענתו, התנאי שלו היה שיוסר ממנו הכתם של צו הגנה מאחר והוא אינו עבריין ומעולם לא הרים יד על אישה ומעולם לא איים לפגוע. לטענתו, הנתבעת אמרה כי אין צורך בצו הגנה והעיקר שייפרדו דרכיהם.

     

19. התובע טוען, כי בהמשך הוא שכר לעצמו דירה בקרבת מקום ב-*** על מנת שיהיה קרוב לילדיו ויוכל לבלות עמם. לטענתו, הוא נאלץ לרכוש ציוד חדש לבית ולילדים מאחר והנתבעת לא הסכימה שיוציא דבר מדירת המגורים ואפילו את הציוד האישי שלו הוא לא לקח, והנתבעת השליכה את בגדיו ורכושו לרחוב, וסירבה לאפשר לו להגיע פעם נוספת לקחת את חפציו האישיים.

     

20. התובע טוען, כי הוא לא עזב את הדירה על דעת עצמו, אלא, עקב הליכי הרחקה ופתיחת הליך פלילי נגדו, והוא נאלץ לעזוב את דירת המגורים ולמצוא מקום מגורים אחר קרוב לילדים. לטענתו, המניעה לחזרתו לבית המגורים ועשיית שימוש בדירה נגרמה בעקבות הרחקתו לה דאגה הנתבעת.

     

21. התובע טוען, כי הוא שכר דירה ב-*** והחל מיום 14/4/2020 שילם דמי שכירות בסך של 2,300 ₪ לחודש ומיום 10/4/23 חידש את הסכם השכירות בעלות של 2,400 ₪. התובע צירף לתביעתו את הסכמי השכירות עליהם חתם בגין התקופה בה הוא דורש לחייב את הנתבעת בדמי שימוש.

     

22. התובע טוען, כי מגיע לו דמי שימוש בגין השימוש שעשתה הנתבעת בחלקו בדירה, ולפי טענתו השכירות הראוייה לדירת המגורים של הצדדים הינה משוערת בסך של כ- 5,500 ₪ לחודש כך שמגיע לו מאת הנתבעת מחצית מהסכום, קרי סך של 2,750 ₪ וזאת החל מחודש 4/2020 ועד למכירתה של דירת המגורים. התובע עותר לחייב את הנתבעת בסכום כולל לכל התקופה בסך של 159,500 ₪.

     

23. התובע טוען, כי פנה, לאחר מתן פסה"ד בתביעת פירוק השיתוף, ביום 25/1/24 באמצעות ב"כ ודרש מספר פעמים לנתבעת לקבלת דמי שימוש, אולם לא קיבל כל מענה ענייני ולכן נאלץ להגיש תביעה זו.

     

    טענות הנתבעת:  

     

24. תחילה טוענת הנתבעת, כי עסקינן בתביעה בה מנסה התובע להתעשר שלא כדין ובחוסר תום לב על חשבונה. לטענתה, התובע מנסה ליצור תמונה מטעה שאין לה כל אחיזה במציאות וכל זאת במטרה אחת ויחידה להתעשר על חשבונה. לטענתה, עסקינן בתביעה קנטרנית וטורדנית שאינה עומדת במבחן המציאות.

     

25. הנתבעת טוענת, כי במרבית תקופת חייהם המשותפים של הצדדים, ובפרט לאחר רישום מחצית מהזכיות בנכס על שמו של התובע, עברה היא וילדיה מסכת בלהות וייסורים שאין כמותה הכוללת התעללות נפשית ופיזית, והיא הייתה נתונה להתקפות זעם ואלימות מצדו של התובע אשר בגינם הורחק מדירת המגורים. לטענתה, מסכת ייסורים זאת לא פסקה ואף הלכה והחמירה עם השנים, וכי היא וילדיה היו נתונים להתקפותיו האלימות של התובע, גם מילולית וגם פיזית.

     

26. לטענת הנתבעת, התובע לא עזב את דירת המגורים מרצונו אלא בשל אילוץ ולאחר שהורחק בצו הגנה בעקבות אלימות, ועל כן אין להעניק לו את הסעד הכספי שהוא מבקש, כאשר הרחקתו מדירת המגורים הייתה בעקבות צו ההגנה שניתן נגדו בו הורחק מדירת המגורים. הנתבעת מציינת, כי היא הסכימה למתן צו הדדי מתוך תקווה ליתן הזדמנות לסיום מערכת היחסים בדרכי שלום, אולם התברר לה, וחרף הבטחות התובע, כי הבטחות אלו לא קוימו והתובע הפר את הצו שניתן פעמים רבות, המשיך להתנהג בצורה אלימה כלפיה וכלפי הילדים וניסה לחזור לדירת המגורים.

     

27. הנתבעת טוענת, כי התובע הגיש את תביעתו לפירוק שיתוף בשנת 2021, קרי למעלה מ- 3 שנים, כאשר לא היה כל זכר בתביעתו ו/או בהליך כולו שהוא עומד לבקש דמי שימוש, ומשמעות הדבר היא כי הוא וויתר וויתור מוחלט על דמי השמוש וזאת בידיעתו כי הוא לא זכאי לסעד זה בהיותו אלים.

     

28. הנתבעת מוסיפה, כי בכל התקופה של הפירוד מאז חודש אפריל 2020 ועד להגשת התביעה מושא תיק זה, התובע לא פנה אליה לא בעל פה ו/או בכתב בנושא דמי שימוש, אולם ולאחר שניתן פסה"ד בתביעה לפירוק שיתוף ולאיזון משאבים שהגיש, בה ביהמ"ש לא קיבל את מרבית טענותיו, הגיש תביעתו זו בניסיון להתעשר על חשבונה.

     

29. הנתבעת טוענת, כי היא עשתה את מירב יכולתה לקדם את הליך ההתמחרות על מנת לרכוש את חלקו של התובע בנכס, אך למרבה הצער, התובע הערים קשיים ועיכב את הליך ההתמחרות, תרפד באמתלות שונות את ביצוע הליך ההתמחרות, לרבות עיכוב ביצוע התשלומים בהן חוייב במסגרת פסה"ד שניתן בתביעת פירוק השיתוף שהגיש.

     

30. הנתבעת מדגישה, כי מאז פג תוקפו של צו ההגנה, התובע מעולם לא ביקש לחזור לדירת המגורים, לא שלח שום מכתב בעניין דמי השימוש וגם לא הגיש כל תביעה בעניין זה, אלא רק לאחר שניתן פס"ד בתביעת פירוק השיתוף ואיזון המשאבים. הנתבעת מציינת, כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת מנעה ממנו לחזור לבית המגורים לאחר תום הצו שניתן נגדו.

     

31. הנתבעת עותרת מביהמ"ש לדחות את התביעה ולחיייב את התובע בהוצאות.

     

    המסגרת הנורמטיבית:

     

32. הבסיס המשפטי לחיוב בעלים משותפים (לרבות בן/בת זוג) בתשלום דמי שימוש בגין שימוש בלעדי בדירת מגורים משותפת לצדדים קבוע במספר חוקים ואפשרי ב- 3 מקרים הקבועים בחוק:

     

    א.חיוב מכוח סעיפים 31 ו- 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969.

    ב.חיוב מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

    ג.חיוב מכוח ס' 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (חובת תם הלב בביצוע חיוב).

     

33. סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע את חובתו של שותף, המשתמש במקרקעין משותפים לשלם ליתר השותפים שכר ראוי עבור השימוש, עפ"י חלקיהם במקרקעין:

     

    "תשלום בעד שימוש שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

     

34. הרציונל לחיוב בדמי השימוש מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין, נעוץ בטעם שפטור מתשלום יהיה בבחינת מתן גושפנקא לעשיית עושר ולא במשפט (ראה, פרופ'. י' ויסמן, "דיני קניין: בעלות ושיתוף", הוצאת נבו תשנ"ג- 1993, עמ' 238-239), סעיף 76 לפסק דינו של כב' השופט ג'יוסי בעמ"ש (חי) 29522-05-13 מ.ח.ל נ' ל.א. [פורסם במאגר "נבו" ניתן ביום 9/3/14).

     

35. חובה זו מסויגת בסעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין הקובע:

     

    "(א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים :

    (1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר;

     

36. בית המשפט העליון, בע"א 1492/90 נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן [פורסם במאגרים ניתן ביום 20/1/93], (להלן: "הלכת זרקא") סייג את החובה המוטלת בס' 33 וקבע, כי החובה קיימת, רק כששותף אחד עשה שימוש בלעדי במקרקעין, כך שנמנע מייתר השותפים לעשות אף הם שימוש במקרקעין. נטל השכנוע עומד לפתחו של זה הטוען כי נמנע ממנו השימוש:

     

    "היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין המשותפים בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים".

     

37. הלכת זרקא – שממשיכה להנחות את בתי המשפט מבוססת על ההנחה, כי עזיבת בן הזוג את הדירה המשותפת, מהווה מעין הסכמה לשימוש של בן הזוג האחר בדירה וויתור על דמי שימוש. לצד קביעה זו הכירה ההלכה הפסוקה בכך שגם כאשר אחד מבני הזוג עוזב את הבית המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר, אין בכך כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו "מעתה ועד עולם" בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (ניתן ביום 26.1.2006).

     

38. נטל השכנוע עומד לפתחו של זה הטוען כי נמנע ממנו השימוש (ראו לעניין זה בע"א 1411/92 ידיד נ' ידיד (1992); ע"מ (י-ם) 320/02 עפל נ' עפל [פורסם בנבו] (2002)), ועל התובע דמי שימוש להוכיח שהייתה מניעה כנה אמיתית ונמשכת, כדי לזכות בדמי שימוש ראויים (עוד ראו: תמ"ש (ת"א)73931/98 קיסרי נ' קיסרי [פורסם בנבו] (1998)).

     

39. הן לפי הפסיקה בעניין ידיד (בהתאם לדיני הקניין / עשיית עושר) והן בהתאם לחוק המקרקעין (ראו: ע"מ (י-ם) 320/02 עפל נ' עפל [פורסם במאגרים ניתן ביום 13/02/02] (שם חידד כב' השופט גל את העובדה כי ההלכה המורה על פרשנות מצמצמת לס' 33 לחוק המקרקעין עדיין בתוקף: "....בנסיבות אלו, משנקבע בפסק הדין כי עזיבת האישה את דירת המגורים המשותפת היתה רצונית... אין האישה זכאית לתשלום דמי שכירות ראויים") ברור שעל התובע דמי שימוש להוכיח שהייתה מניעה כנה אמיתית ונמשכת, כדי לזכות בדמי שימוש ראויים (עוד ראו: תמ"ש (ת"א) 73931/98 ש.ק נ' מ.ק [פורסם במאגרים ניתן ביום 5/7/00], שם נקבע כי די יהיה בהוכחת קיום סכסוך, ומה שנותר יהיה להוכיח האם השימוש שהמשיך לעשות הצד הנותר בדירה, היה בהסכמתו של הצד שעזב).

     

40. בבע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית, [פורסם במאגרים ניתן ביום 9/4/2006] שב והתייחס כב' השופט רובינשטיין להלכת זרקא וקבע, כי חרף הביקורת עליה היא עומדת בעינה. עוד הוסף בהקשר זה דיון חשוב לעניין חיוב בדמי שימוש במקרים בהם צד אחד מורחק מהדירה; מחד גיסא, בן זוג שהורחק בצו שיפוטי, ייראה וייחשב לצד חסר תום לב ככל שידרוש דמי שימוש לתקופת צו ההגנה.

41. כבוד השופט אסף זגורי, ריכז בתיק תמ"ש (נצ') 37498-11-09 מ.י. נ' פ.י. [פורסם במאגר "נבו" ניתן ביום 27/8/12] את רשימת השיקולים (הבלתי סגורה) שתנחה את בית המשפט לענייני משפחה בדונו בתביעות לדמי שימוש בדירת מגורים:

     

    "א.הארכת תקופת השיתוף ע"י אחד מבני הזוג מטעמיו הוא, בין במישרין ובין באמצעות עיכוב הסדרת הגט, בעוד הצד השני מבקש פירוק שיתוף, יכול להקים חיוב בדמי שימוש. ראה: בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית [פורסם במאגר "נבו" ניתן ביום 9/4/2006].

     

    ב.בתקופת הרחקה של אחד מבני הזוג בשל צו הגנה או הרחקה בהליך אחר, אין זכאות לדמי שימוש. ראה: תמ"ש (נצ') 3123/03 א.ש. נ' מ.ש. [פורסם במאגר "נבו" ניתן ביום 07/04/08]. יחד עם זאת, יש שיקול דעת לבית המשפט לקבוע מקום שלא היה טעם שהצדיק הרחקה על פי הדין, כי לא יהא בה לשמוט טענה לחיוב בדמי שימוש (בע"מ 9881/05 לעיל).

     

    ג.כשמדובר בבית גדול, שמקרה של אי מימושו יגרום להפסד כלכלי. ראה: תמ"ש (ים) 16811/02 פלוני נ' אלמונית [פורסם במאגר "נבו" ניתן ביום 18/12/06].

     

    ד.הסכם בין הצדדים שגובר על הפן הקנייני, כאשר בני הזוג הסכימו במפורש כי יוכלו להתגורר בפועל בדירה עד שיבוצע פירוק שיתוף בפועל, אם על ידם ואם ע"י הכרעת ביהמ"ש. ראה: תמ"ש (ירושלים) 3532/01 שמעון דיסקין כונס נכסים נ' ט.א. [פורסם במאגר "נבו" ניתן ביום 22/3/06].

     

    ה.כן, ישנה אבחנה ברורה בין תובענה לחיוב בדמי שימוש לפני הגירושין, היינו כשבני הזוג עדיין נשואים, לבין עתירה לתקופה שלאחר הגירושין. ככלל, מיום הגירושין ואילך, מאחר שהצדדים מנועים מלגור יחד תחת קורת גג אחת, יש לפסוק לבן הזוג שאינו גר בדירה, דמי שימוש ראויים, אלא אם הוכיח הצד התובע ויתור מפורש על דמי שימוש מצד התובע.

     

    דיון והכרעה:

     

42. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על כל נספחיהם, ולאחר בחינה ושקילה, וביישום הכללים הקובעים בחוק וכן בהלכה הפסוקה, שפורטה לעיל, על הנסיבות בתיק זה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על דחיית התביעה, ואבאר.

     

43. אין חולק כי התובע יצא מדירת המגורים בחודש אפריל 2020. בביום 6/4/20 ניתן נגדו צו הגנה במעמד צד אחד במסגרת תיק ה"ט 6490-04-20. בדיון שנערך במעמד שני הצדדים הגיעו הצדדים להסכמה, מבלי להודות בשום טענה מטענות מי מהם, כי צו ההגנה שניתן כנגד התובע יבוטל, אולם תחתיו, ניתנה התחייבות ע"י התובע לא להיכנס לדירת המגורים וניתנה התחייבות מטעם שני הצדדים לא להטריד, לא לאיים ולא לפגוע אחד בשני. תוקף ההתחייבות ואיסור כניסת התובע לדירת המגורים ניתן ל- 6 חודשים.

     

44. ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בתיק צו ההגנה היו מרצונו הטוב והחופשי של התובע, ולכן אין מקום לטעון כי הוא נאלץ לצאת מדירת המגורים, גם אם טענתו כי לא הפגין כל אלימות כנגד הנתבעת הינה נכונה, התובע יכל לנהל את הבקשה ולבקש לחקור את הנתבעת על טענותיה ולהוכיח לביהמ"ש כי טענות הנתבעת בדבר האלימות הנטענת אינן נכונות, דבר שהתובע לא עשה. מאחר והתובע בעצמו הסכים לא להיכנס לדירת המגורים אזי הוא לא יכול לטעון כי הוא נאלץ לצאת מדירת המגורים.

     

45. התובע, ובהעדר תום לב מובהק, מציין כי הוגש נגדו כתב אישום בגין תלונת הנתבעת, אולם הוא לא מזכיר כלל וכלל מה עלה בגורלו של כתב האישום. אציין, כי מעיון בתיק בו הוגש נגד התובע כתב אישום בגין התלונה שהוגשה ע"י הנתבעת בעקבות האירוע בגינו נפתח צו הגנה ביום 2/4/20, עולה כי התובע הודה והורשע בעובדות כתב האישום. עוד עולה, כי מי שייצג את התובע בתיק הוא ב"כ שמייצג אותו גם בהליך זה, ועל כן היה מקום לפחות שב"כ יציין בטיעוניו מה עלה בגורל כתב האישום שהוגש נגד התובע.

     

46. אין לקבל כלל וכלל את טענות התובע כי הוא נאלץ לעזוב את דירת המגורים על לא עוול בכפו, כאשר הוא בעצמו הסכים לעזוב את דירת המגורים, וביתר שאת כאשר בתיק הפלילי הוא הורשע בדין והודה בכל עובדות כתב האישום שהוגש נגדו. התנהלות והתנהגות זו של התובע מעידה על חוסר תום לב, ובפרט כאשר התובע וב"כ מסתירם עובדות מהותיות מעיני ביהמ"ש.

     

47. התובע לא עשה מאומה מאז תמה תקופת ההתחייבות, במסגרתה הוא הורחק מדירת המגורים, ועד להגשת התביעה לדמי שימוש, שהוגשה בחלוף מעל 4 שנים מאז הורחק. התנהגותו של התובע במקרה זה אף מעידה, כי ככל הנראה הוא גמר בליבו כי אינו עוד מעוניין לחזור לדירת המגורים, וכן ויתר על מגוריו בה וגם וויתר על קבלת דמי שימוש. התובע לא רק שלא דאג להגיש כל תביעה בעניין זה, אלא, לא פנה כלל וכלל בדרישה לקבלת דמי שימוש, ולא ביקש זאת מהנתבעת. התובע לא ביקש לחזור לדירת המגורים ותחת זאת עבר להתגורר בדירה בשכירות.

     

48. התובע לא הציג ולא הראה כל טיעון ו/או הוכחה ו/או ראייה, כי הנתבעת מנעה ממנו לחזור לדירה, לאחר שפגה תוקפה של ההתחייבות שלו שלא להיכנס לבית המגורים. לא עלה בידי התובע ליתן כל הסבר מדוע לאחר שפג תוקפה של ההרחקה מבית המגורים לא דאג לחזור לדירת המגורים, ואם אכן הייתה מניעה מוצדקת לאי חזרתו, ואכן חשש שמא הנתבעת תלביש לו תיקים, למה לא הגיש תביעה לדמי שימוש בתקופה הרלוונטית ליציאתו מדירת המגורים.

     

49. לטעמי, צו ההגנה שניתן וכתב האישום שהוגש נגד התובע, במסגרתו הוא הורשע, מעידים ללא כל ספק כי התובע אכן נהג כנגד הנתבעת באלימות. כמו כן, העובדה כי מאז עזיבתו של התובע את דירת המגורים במסגרת ההרחקה, וגם לאחר מכן, בה התובע לא דרש ולא ביקש לחזור לדירת המגורים וגם לא ביקש לקבל דמי שימוש עד להגשת התביעה, מחייבים את ביהמ"ש להגיע למסקנה כי דין תביעתו של התובע להידחות.

     

50. התובע הגיש את תביעתו רק לאחר שניתן פסה"ד בתביעת פירוק השיתוף, כאשר עזיבתו הייתה עוד בחודש אפריל 2020, קרי בחלוף מעל 4 שנים. תביעה זו מוגשת בשיהוי ניכר וללא כל הסבר המניח את הדעת. התובע לא עתר לדמי שימוש לא בסמוך לעזיבתו, גם לא עת הגיש את תביעתו לפירוק שיתוף, ועל כן דין תביעתו להידחות. התובע יצר מצג לפיו הוא מוותר על זכאותו לדמי שימוש, הן במשתמע והן בהתנהגותו, ולכן דין תביעתו להידחות.

     

51. מחומר הראיות והמסמכים שהוצגו בפני עולה, כי לא הייתה כל מניעה לחזרתו של התובע לדירת המגורים. חששו של התובע מהנתבעת לא הוכח, ובפרט כאשר הוא הסכים לעזוב את דירת המגורים מרצונו הטוב והחופשי, הוא הורשע בפלילים בגין אלימות כנגד הנתבעת, וגם התנהגות זו מעידה כי לא היה לו כל רצון לחזור לדירת המגורים והתובע העדיף להיות מחוץ לדירה מסיבותיו שלו.

     

52. לא הובאה בפניי כל הוכחה מטם התובע, כאשר הנטל מוטל עליו, כי הייתה מניעה ממשית לחזרתו לדירת המגורים. שעה שהתובע עזב את דירת המגורים מרצונו החופשי, בכל התקופה בה לא הייתה כל מניעה לחזרתו לדירת המגורים, ניתן להסיק כי הוא השלים עם העובדה כי הנתבעת תמשיך להתגורר בדירת המגורים לבדה, ואף ויתר על זכותו לדרוש דמי שימוש ראויים.

     

53. הלכת זרקא שצוינה לעיל, שהינה ההלכה המובילה והמחייבת קובעת באופן מפורש, כי במידה ובעלים של דירה או רכוש משותף אינו נמצא יותר ברכוש מרצונו ועל דעתו, אזי לא קמה לו הזכות לדרוש דמי שימוש. אי חזרתו של התובע לדירת המגורים נבעה מרצונו החופשי ולא הייתה כל מניעה לחזרה כזו, ואף לא היה כל ניסיון לעשות זאת. ככל שאכן התובע היה חפץ בחזרה לדירת המגורים יכל לעשות זאת בנקל.

     

    סיכום:

     

    54.מן המקובץ עולה איפוא, כי התובע לא זכאי לדמי שימוש ראויים מהנתבעת ועל כן יש להורות על דחיית תביעתו וכך אני עושה.

     

    55.אני מחייב את התובע לשלם לידי הנתבעת סך כולל של 8,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, וככל שלא, יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פס"ד זה ועד התשלום המלא בפועל.

     

    56.המזכירות תעביר פסה"ד לצדדים ותסגור את התיק. 

     

    מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, ו' חשוון תשפ"ו, 28 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.