אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> עמ"ק 01-6897/14 מדינת ישראל נ' מרים בעל טכסא

עמ"ק 01-6897/14 מדינת ישראל נ' מרים בעל טכסא

תאריך פרסום : 28/05/2015 | גרסת הדפסה
עמ"ק
בית משפט לענינים מקומיים תל אביב-יפו
01-6897-14
27/05/2015
בפני השופט:
אביים ברקאי

- נגד -
המאשימה:
מדינת ישראל
עו"ד נועה מלצר
הנאשמת:
מרים בעל טכסא
עו"ד עומר חלמיש
פסק דין

 

 

 

 

בפתח פסק הדין וכמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, אני מודיע על זיכוי הנאשמת מהעבירות שיוחסו לה בכתב האישום.

 

בבסיס פסק דין זה יחידה בבית משותף המשמשת למגורים מזה עשרות שנים. אינדיקציה לשימוש במקום כמגורים הופיעה בספרי המאשימה כבר בשנת 1958, כמעט 60 שנה בטרם התגלגלה היחידה לכתב האישום שבפני. עדות ביחס למגורים במקום כבר משנות הארבעים של המאה הקודמת נשמעה מעדה אשר נולדה בשנת 1940 וגרה והכירה את המקום מילדותה. כעת, לאחר למעלה משבעים שנה בהן היחידה משמשת למגורים הוגש כתב אישום בגין שימוש חורג ומכאן פסק הדין.

 

 

  1. פתח דבר

 

  • כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המתייחס ל"יחידה בשטח של 49 מ"ר אשר לפי היתר הבניה הותר להשתמש בה לצרכי חדר הסקה, מחסן וחדר כביסה".

לדברי המאשימה "בתאריך 04/08/2014 נעשה ביחידה שימוש לצרכי 2 יחידות דיור נפרדות" ובכך נעשה ביחידה שימוש חורג.

 

  • הנאשמת לא חלקה על כך שהיחידה משמשת למגורים. עם זאת הנאשמת העלתה טענות שונות אשר לצורך פסק דין זה יתמקדו לארבעה:

 

ראשית -        הנאשמת טענה כי אין ודאות בכך שההיתר אשר הוצג על ידי המאשימה אכן מתייחס ליחידה שבבעלותה;

 

שנית -          הנאשמת העלתה טענה עובדתית סותרת לפיה תשריט ההיתר לנכס, אשר היא מכחישה את קיומו, כלל מלכתחילה הפרדה לשתי יחידות.

 

שלישית -      הנאשמת טענה כי לא נעשה במקום שימוש לשתי יחידות מגורים אלא רק לאחת.

 

רביעית -        באשר לשימוש במקום למגורים ציינה הנאשמת כי כך נעשה במשך עשרות שנים; עוד הפנתה הנאשמת לכך שהרישום בלשכת רשם המקרקעין ורישום הבית המשותף מתייחס ליחידה כאל דירת מגורים; בנוסף ציינה הנאשמת כי כך רכשה את היחידה לפני למעלה מעשרים שנה וכן טענה כי עורך דינה שכעת הוא כבן 90 ולא יכול להעיד ביצע הבדיקות הנדרשות טרם הרכישה.

 

  • מטעם המאשימה נשמע פקח אשר ערך ביקורת במקום. מטעם הנאשמת העידו היא וכן עדה שהיא אחת מאלה אשר מכרו לנאשמת את הנכס ואשר גרה בבנין בילדותה.

 

משנשמעו העדים הגיעה העת לפסוק הדין.

 

 

  1. על זיהוי היחידה ועל ההיתר המתייחס אליה

 

  •           המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי כאשר נבנתה היחידה היה זה במסגרת היתר לשימוש כיחידת הסקה, מחסן וחדר כביסה.

 

  •           הנאשמת טענה כי לא ניתן להתייחס להיתר שהוצג על ידי המאשימה ככזה הקובע ביחס ליחידה שבבעלותה. לצורך כך הפנתה הנאשמת להיתרים שונים, לתעודת הגמר, לכתובות ולמספרי הגוש והחלקה וכן לפרטי הנכס כפי שהם אף  בלשכת רשם המקרקעין. לאחר שהנאשמת מצאה אי אלו אי התאמות בין המסמכים שלעיל – היא טענה לכך שאפשר וההיתר מתייחס לבנין אחר.

 

  •           אין לקבל את טענת הנאשמת. נכון הוא כי במסמכים, אשר חלקם נרשמו לפני כשמונים שנה, קיימים אי דיוקים שונים עליהם נתלתה הנאשמת בגירסתה. עם זאת ניתן בנקל ובאופן חד משמעי לקשור בין המסמכים ולקבוע כי כולם מתייחסים לאותו נכס. העובדה שבמסמך מסוים נרשמה הכתובת "מלאכי 10" ולא "מלאכי 8" או העובדה שבמסמך אחר נרשם מספר זיהוי קרקע (גוש/חלקה) - שונה עדיין לא מאיינת הפרטים האחרים שקשרו בין המסמכים. עיון בכל המסמכים, לרבות אלה שהנאשמת הצביעה על כשלים בהם, מלמד כי ניתן להבין מהם לאיזה בית ולאיזו יחידה הם מתייחסים – בין אם בשל מספרי ההיתרים, בין בשל כתובות ובין בשל תיאור הבנין וכך הלאה.

 

  •           אין לקבל גם את טענת הנאשמת לפיה חסר בתיק הבנין היתר אחר המכשיר היחידה למגורים. אין מקום לדון בשאלה התיאורטית של היתר אחר המכשיר בניה למגורים שאולי הוצא מתיק הבנין – כאשר בידינו היתר קיים המכשיר את הבניה לשימושים הרשומים בו.   

 

טענות בדבר קיומו האפשרי של היתר – מקומן הוא כאשר לא נמצאו כל מסמכי היתר. עם זאת משנמצאו מסמכי היתר ואלה ספציפיים וחד משמעיים, לא בנקל תתקבל טענה לפיה שמא קיימים מסמכים אחרים.

 

  •           אין לקבל טענות הנאשמת לפיהן ההיתר שהציגה המאשימה אינו מתייחס לנכס וזאת גם בשל טענות הנאשמת עצמה. ודוק - הנאשמת העלתה טענה לפיה תשריט ההיתר תואם למצב בשטח. טענה זו המנסה לצקת תוכן מעשי לתשריט ההיתר לא יכולה לדור יחד עם טענה לפיה אין נפקות לתשריט ההיתר.

 

 

  1. על החיוב בארנונה ועל הרישום בלשכת רשם המקרקעין

 

  •           אין חולק על כך שהיחידה נישומה במסגרת חיובי הארנונה כדירת מגורים. אין גם חולק על כך שלפני למעלה מארבעים שנה, כבר בשנת 1974, נרשם הבניין בו נמצאת היחידה כ"בית משותף" כאשר היחידה הוגדרה ונרשמה כדירה. עם זאת אין ברישומים אלה כדי לשנות העובדה שהיחידה לא נבנתה כיחידת מגורים. לענין זה ארחיב להלן.

 

  •           הרישום בלשכת רשם המקרקעין אינו בגדר "היתר בניה"

 

הלכה פסוקה היא כי הרישום בספרי המקרקעין אינו יוצר מצב תכנוני שאינו קיים. לעניינינו – רישום היחידה כדירה אינו מלמד שגם היתר הבניה התייחס לבניה כאל דירה. לענין זה אפנה אל ע"א 11965/05   עזבון המנוח מרדכי קליין נ' דוד שרון, פרופסור, שם נקבע כך:

"עקרון הקונקלוסיביות של המירשם אינו מאפשר התגברות על הכשלים הנדונים. אין בכוחו של העקרון האמור להצמיח זכות שאינה מוכרת בדין"

 

עוד ניתן להפנות אל ע"א 402/80 "אתגר" בע"מ נ' מ.ב.א. החזקות בע"מ, שם נקבע כך:

"תקנה 50 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969, קובעת, כי בקשת הרישום בפנקס הבתים המשותפים תלווה בתשריט של הבית, שאושר על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה או בתשריט אחר, הנותן תמונה נאמנה של הבית ודירותיו להנחת דעתו של המפקח. משמע, כי אין חובה להביא לפני המפקח תוכנית, שאושרה על-ידי הוועדה המקומית דווקא, וממילא מנתקות אפוא התקנות, מבחינה משפטית ומעשית גם יחד, את הקשר האפשרי בין חוקיותם של הליכי התכנון לבין קיומם של הליכי הרישום בפנקס הבתים המשותפים"

 

לתוספת והרחבה לנושא זה אפנה לספרו של פרופסור מיגל דויטש, קניין, כרך ד' מע"מ 243 ואילך, וכן ע"א 443/88, אלרם נגד פדן.

 

  •           גם חיוב בארנונה אינו מלמד על "היתר בניה"

 

העובדה שהנכס חוייב בארנונה למגורים אינה מעלה ואינה מורידה. החיוב בארנונה אינו מלמד על השימוש המותר בנכס. משמעות תשלום הארנונה היא פיסקאלית בלבד ועניינה תשלום מיסים עירוניים. הרחבה לכך ניתן לראות בע"פ (מחוזי תל אביב) 304/97, קינדרמן נ' מדינת ישראל, וכן ע"פ (מחוזי חיפה) 2079/02, חלבי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רכס הכרמל.

 

 

  1. ובכל זאת יש לזכות הנאשמת מעבירת שימוש חורג לדיור

 

  •           למרות האמור לעיל, הרי יש לזכות הנאשמת מטעמים של צדק לאור העובדה שהיחידה משמשת עשרות שנים לצרכי מגורים, לאור העובדה שהוכח כי כבר לפחות לפני כשישים שנה ידעה המאשימה אודות השימוש החורג, לאור העובדה שהנאשמת רכשה היחידה לפני למעלה מעשרים שנה כיחידה אחת ובנסיבות שאין להרשיעה – הכל כפי שיפורט להלן.

 

 

  •           היחידה שימשה עשרות שנים, ואף טרם הקמת המדינה, למגורים

 

  • הנאשמת הוכיחה באופן חד משמעי כי היחידה שימשה למגורים עוד בטרם הקמת מדינת ישראל.

 

  • הנאשמת הציגה שורה של אינדיקציות המוכיחות שימוש ארוך שנים למגורים ובניהן:

 

  • רישום הבניין כ"בית משותף" המלמד, כאמור, כי כבר בשנת 1974 שימשה היחידה כדירת מגורים;

 

  • מסמך משנת 1958 הנמצא בתיק הבניין הכולל תיאור הבנין ובין היתר נרשם בו – "במרתף קיימת דירה במקום מחסנים מאושרים". מכאן למדים שכבר כששים שנה לפני פסק דין זה נעשה במקום שימוש למגורים;

 

  • עדה מטעם הנאשמת העידה על מגורים במקום כבר מימי ילדותה – שהיתה טרם קום המדינה. העדה, בעשור השמיני לחייה, אינה בעלת אינטרס בתוצאת המשפט. הקשר בין העדה לבין הנאשמת נובע מכך שלפני למעלה מעשרים שנה מכרה זו לנאשמת, יחד עם יורשים אחרים, את היחידה מושא כתב האישום. העדה הייתה אמינה ועדותה הייתה שוטפת וקוהרנטית. העדה ציינה שמות דיירים שהיו במקום לפני עשרות שנים, ולא היססה להודות בכך ששכחה שמות דיירים אחרים. כך או כך עלה בבירור מעדותה שהמקום, כפי שאף נרשם בתיק הבנין, שימש למגורים.

 

        

  •           על הנאשמת טרם רכישת היחידה

 

  • הנאשמת הציגה הסכם שנקשר לפני למעלה מעשרים שנה ולפיו נרכשה היחידה. ההסכם מתייחס ליחידת מגורים ואינו רומז על שימוש חורג שהיה ידוע לנאשמת. על כך ארחיב בסעיף 4.3.4 להלן.

 

  • הנאשמת ציינה כי עורך דין מטעמה, אשר בשמו נקבה, הוא זה שעשה כל הבדיקות טרם הרכישה. הנאשמת ציינה כי אותו עורך דין טיפל ברכישת נכסי נדל"ן נוספים והמאשימה עצמה הוכיחה כי לנאשמת אכן שני נכסי נדל"ן נוספים בעיר תל אביב יפו.

 

כאשר נשאלה הנאשמת באשר לבדיקות אשר הנחתה את עורך הדין לבצע – לא התחמקה וענתה בכנות: "קשה לי לענות. אני מאמינה שלא שאלתי פרטים כי סמכתי עליו" (פר' מיום 13/5/15 בשורה 16).

 

אותו עורך דין שטיפל ברכישה לא העיד ואולם אין להלין על הנאשמת לענין זה שכן לדבריה עורך הדין מתקרב לגיל 90 וכן בשל העובדה שגם כך חלפו למעלה מעשרים שנה ממועד הרכישה.

 

  • על נזק ראייתי

 

אין ספק שכתב האישום הוגש בשיהוי של עשרות שנים לאחר תחילת השימוש החורג ולעניינינו אף למעלה מעשרים שנה לאחר שהנאשמת רכשה את היחידה. לולא חלפו עשרים השנה ממועד רכישת היחידה אפשר וניתן היה להעיד את עורך הדין שערך הבדיקות מטעם הנאשמת. אפשרות זו שאולי היתה עומדת להגנת הנאשמת כבר אינה קיימת והשיהוי במקרה זה גרם לנאשמת נזק ראייתי. 

 

            להרחבה ביחס לנזק הראייתי ניתן להפנות לע"א 2919/07, מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל שם נקבע כך:

 

."..ברגיל, חלוף הזמן מקשה על הנתבע בהגנתו. ראיות שיכול היה הנתבע להשיג – אם ראיות חפציות כמו מסמכים ואם ראיות בעדויות – אבדו וכבר אינם בהישג ידו"

 

                              דוקטרינת הנזק הראייתי חלה גם במשפט הפלילי. הלכה פסוקה היא כי אפשר ומחדלי המאשימה יגרמו גורמים לנזק ראייתי לנאשמת. לעניין הנזק הראייתי בפלילים ניתן להפנות אל עפ 5386/05,  בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל שם נקבע כך:

 

"בדומה לרציונל של הכלל בדבר הנזק הראייתי במשפט האזרחי, כיוון שמחדלי התביעה הזיקו לנאשם, התביעה היא שצריכה לשאת במחיר הראייתי; משמע שבית המשפט יניח, כי אילו התבצעה פעולת החקירה במלואה, הייתה מביאה לממצא המיטיב ביותר עם הנאשם"

                 

                  להרחבה בנושא זה אפנה אף אל ר' שפירא, "מחדלים בחקירת משטרה והשלכותיהם על ההליך הפלילי" - חלק א הסניגור 97 (אפריל 2005) 5 – ולאסמכתאות המובאות שם.

 

 

  1. על הגנה מן הצדק ועל יחידה המשמשת למגורים עוד בטרם הוקמה המדינה

 

  •           אין חולק על כך שכתב האישום הוגש לאחר עשרות שנים בהם הנאשמת משתמשת ביחידה למגורים וכן עשרות רבות יותר של שנים בהם היחידה משמשת למגורים בכלל.

 

 

עם זאת גם בעת הפעלת כלל זה יש לבחון את האינטרס הציבורי שבאכיפה אל מול עניינה של הנאשמת. מבחן זה יבדוק האם ראוי לאכוף את החוק תוך הרשעת הנאשמת למרות השיהוי.

 

  •           כבר משנת 1958 יודעת המאשימה, באופן חד משמעי, כי הנכס משמש למגורים ובכל זאת לא עושה דבר. ההימנעות מלנקוט בהליכים הביאה, בענין דומה  - לזיכוי וכפי שנקבע בעפ"א (מחוזי תל אביב) 33234-01-10, עיריית תל אביב-יפו נ' חרותי:

"אף על פי שאין מדובר בהתנהגות נפסדת, בלתי נסבלת או שערורייתית של הרשות, עדיין, בשל הצטברותן של הנסיבות האופפות אותו ולאור ייחודן, לא ניתן לשלול את אפשרות הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות המשפטית. כוונתי, לשורת הנתונים אותן מונה בית משפט קמא בהכרעת הדין כמקימים את ההגנה"

 

כלומר – שורת נסיבות ונתונים עשויה להקים הגנה לנאשם באשר הוא. והנסיבות נכללו למשל בפרשת חרותי הנזכרת לעיל, כך:

 

"...הרישומים במסמכים הרשמיים השונים – ארנונה, מקרקעין ואחרים, שבניסוח כזה או אחר תיארו את היחידה כדירה, ועליהם נסמכו המשיבים כמצגים אותנטיים ומחייבים"

 

ולא די ברישום בלשכת רשם המקרקעין ובתשלום הארנונה, בדיוק כמו בעניינינו. בפרשת חרותי מובאת גם התנהלות המאשימה, כדלקמן:

 

"... אוזלת ידה, או שתיקתה הרועמת של הרשות, אשר שקטה על שמריה למעלה מחמישה עשורים, ישבה באפס מעשה, לא העירה דבר לגבי השימוש החורג - לא למשיבים ולא לקודמיהם, ומעולם לא טרחה להתריע או להזהיר בדבר אי חוקיות השימוש. כל זאת, למרות שהיתר הבנייה היה קיים בתיק הבניין שנמצא בחזקתה ובמשמורתה של העירייה. ומתבקשת השאלה, אם האמור בהיתר הבנייה הנפרד והמאוחר להיתר הבניין, נעלם מעיניה המפקחות של הרשות, כיצד יידרשו לכך המשיבים?"

 

ומעבר לשתיקתה הרועמת של הרשות מוסיף בית המשפט בפרשת חרותי ומציין:

 

"זאת מעבר לעובדה, שלא הופרכה, ולפיה, קודם לרכישת הנכס התייעצו המשיבים עם עו"ד שבדק את הדברים מטעמם ואישר את המצג שיצרו מסמכי הרשויות ועל כן הימנעות הרשות מהפעלת סמכותה שנים על גבי שנים פועלת לחובתה. ושלישית, השהוי הממושך והבלתי סביר של הרשות באכיפת החוק"

 

            כל אלה הביאו בפרשת חרותי לזיכוי, וכלשון בית המשפט שם:

 

"במצב דברים זה, המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, ולפיה, שילוב כל האלה יוצר תחושה של פגיעה בתחושת הצדק וההגינות, ובנסיבות נדירות ויוצאות דופן אלה יש הצדקה ליישם את ההגנה מן הצדק על המקרה הנדון - היא מסקנה הגיונית ומתבקשת"

 

עוד יש להפנות אל תו"ב 11119/10, מדינת ישראל נגד איילת וויש שם בסופו של יום לא קיבל בית המשפט עובדתית את מלוא טענות הנאשמת, ואולם כאשר התייחס לטענה נקודתית שעניינה יחידה העומדת על תילה 40 שנה, קבע כך:

 

"פרק הזמן הממושך עד מאד, שבו ניצבת הפרתו של הדין על מכונה מטֵה, לכאורה, את הכף במאזן הנוחות לכיוונה של הנאשמת. קרוב לארבעים שנים קיימת דירה על הגג. עצם קיומה, אפילו מנוגד הוא להיתר, הפך עובדה מוגמרת. כך באשר לכולי עלמא, כך באשר לנאשמת אשר רכשה אותה כשני עשורים לאחר שהוקמה. במהלכו של פרק זמן זה יכֹלה עיריית תל אביב-יפו לנקוט פעולות אכיפה. עמדה לה שהות ארוכה לאתר את ההפרה ולטפל בה. החומר הרלוונטי היה גלוי וידוע: הוא הונח בתיק הבנין, מתחת לאפה. היא לא עשתה כן. בנסיבות אלו, יש קושי לקבל טענה כי האינטרס הציבורי מחייב היום, בחלוף עשורים רבים, לשלול מאדם את קנינו בדירת מגורים זו.

 

 

וכך הדבר אף בעניינינו. יש להדגיש כי הדעת אינה נוחה מהצטברות כל הנסיבות בעניינינו ובינהן -  ראשית - פניה אל הנאשמת כעשרים שנה לאחר שרכשה היחידה, כשישים שנה לאחר שהיה ידוע באופן חד משמעי למאשימה אודות השימוש החורג וכלמעלה משבעים שנה לאחר תחילת השימוש החורג; שנית -  הרישום בלשכת רשם המקרקעין שלישית -  חיובי הארנונה; רביעית – הצגת טענה כה דרסטית לפיה היחידה שהיא חלק מבית משותף לאו יחידה היא ואינה מותרת כעת לשום שימוש ריאלי, שהרי אין כיום חדרי הסקה וכביסה. כל אלה אינם מניחים את הדעת. כל אלה, כשהם מוצגים באיחור של עשרות שנים במצב דברים בו קיימת היחידה במשך עשרות שנים, לא בוצע שום הליך אכיפה ומנגד שולבה היחידה בכל המסגרות החוקיות כגון רישום המקרקעין, תשלום ארנונה וכיו"ב – במצב כזה ובנסיבות המיוחדות יש מקום לזכות את הנאשמת. כל תוצאה אחרת תביא למעשה לאיון וביטול היחידה ותפגע ברגש הצדק הטבעי.

 

 

  1.      השלמה ביחס להגנה מן הצדק בנסיבות הענין

 

  •           אין זו הפעם הראשונה בה מוגש כתב אישום בגין שימוש חורג ארוך שנים. בפעמים קודמות טענות בדבר רישום בלשכת רשם המקרקעין וחיובי ארנונה הביאו לעתים להרשעה ולעתים טענות דומות הביאו דווקא לזיכוי. ההבדל בין המקרים נובע מנסיבותיהם.

 

            כך למשל - כאשר מוכח (כמו בתו"ב 01-2045/12, מדינת ישראל נגד אווה פריד) שנאשמת רכשה נכס כאשר שלל אזהרות ניצבו בפניה טרם רכישת הנכס וכאשר אף חתמה על הצהרה לפיה היא יודעת כי היא עוברת עבירה – הרי ברור שאין מקום להתייחס לטענות הרישום ולשימוש ארוך השנים. נאשמת כזו אינה זכאית להגנה מן הצדק.

 

            כך למשל - כאשר קיימת "יחידת קופסא" בגובה של 2.05 מ', וכאשר נאשמת מודעת להסכמים לפיה אותה יחידה מוגדרת כ"מחסן המשמש למגורים" וכן קיימות אינדיקציות נוספות המלמדות על אזהרות שעמדו בפני נאשמת כלשהי - הרי ברור שאין מקום להתייחס לטענות הרישום ולשימוש ארוך השנים. גם נאשמת כזו אינה זכאית להגנה מן הצדק (הדוגמא רלוונטית לתו"ב 01-5247/13, מדינת ישראל נגד אליעזר הייזלבק).

זאת ועוד – לו היה מוגש כתב האישום תקופה קצרה לאחר רכישת היחידה על ידי הנאשמת אפשר והתוצאה הייתה שונה בין היתר בשל כך שהיו נבחנים ונבדקים פרמטרים נוספים כגון עדות עורך הדין שערך ההסכם וכיו"ב. אך לא זה המקרה. כתב האישום הוגש כעשרים שנה לאחר רכישת היחידה ולמעלה משבעים שנה לאחר תחילת השימוש החורג.

 

 

  •           על העובדה שאפשר וכתב אישום בגין שימוש חורג ארוך שנים יביא לתוצאות שונות בנסיבות שונות עמדה גם המאשימה עצמה עת קבעה קריטריונים שונים להגשת כתבי אישום במקרים כאלה וכן כללה חובת התייעצות פנימית טרם ההגשה. הכוונה היא להנחיות בדבר "מדיניות התביעה בעניין הגשת כתבי אישום בעבירה של שימוש שלא כדין, המתבצע בבניה שלא כדין שהתיישנה ולא טופלה במועד, כשהשימוש המבוצע בפועל תואם את השימוש המותר על פי התכנית החלה" מיום 2/1/11 וכן הנחיות אחרות.

 

יובהר כי אין לראות בפסק דין זה משום התייחסות להנחיות הנזכרות לעיל ואלה הובאו אך כדוגמא לכך שהמורכבות במקרים של שימוש חורג ארוך שנים מצאה דרכה גם אל שיקולי התביעה.

 

כאן המקום לציין שהנאשמת העלתה בסיכומיה טענה כנגד אי קבלת אישור טרם הגשת כתב האישום. אין מקום להתייחס לטענה שכן זו  דורשת תשתית עובדתית שכלל לא הונחה במהלך שמיעת הראיות.

 

 

  1.      על טענת השימוש כשתי יחידות נפרדות

 

  •           המאשימה הציגה ראיות לפיהן שני חדרי היחידה כוללים חדרי שירותים; מקרר גדול בחדר אחד ומקרר משרדי בחדר השני; מיטה בכל חדר – האחת מיטה זוגית והשניה מיטה שהוגדרה על ידי הנאשמת "מיטת נוער"; כניסה נפרדת לכל חדר מתוך מבואה – כאשר אחת מדלתות החדרים הוסרה ואילו על הדלת השניה קובע המספר "1"  כדוגמת מספרי דירות בבית משותף.

 

כל אלה, לטעמה של המאשימה, מלמדים על שימוש ביחידה האחת כשתי יחידות מגורים.

 

 

  •           הנאשמת אינה מתכחשת לעובדות החד משמעיות שהוצגו על ידי המאשימה. עם זאת טוענת הנאשמת כי לא נעשה שימוש חורג וכי רק היא מתגוררת ביחידה. הנאשמת אף הוסיפה כי במלחמת "צוק איתן" התארחו ביחידה תושבים "מהאזור שהיה פגוע" ולפעמים השאירו לה כסף אך אין בכך כדי להקים טענת שימוש חורג.

 

  •           טענות המאשימה יכולות ללמד, לכל היותר, על האפשרות להפוך את היחידה לשימוש חורג כשתי יחידות. אך לא די באפשרות על מנת להרשיע בשימוש חורג, יש צורך בשימוש בפועל וזה לא הוכח. לא הוצג כל הסכם עם צד שלישי; לא הוצגו אינדיקציות למגורי צד שלישי ביחידה – דוגמת חפצים אישיים אשר ברור שאינם של הנאשמת ולמעשה לא הוכח כלל שימוש כשתי יחידות.

 

  •           להשלמת התמונה ייאמר כי המאשימה הציגה מסמכים לפיהם "בעל הארנונה" בנכס הוא צד שלישי שאינו הנאשמת. אותו צד שלישי אף נרשם בעבר כ"בעל הארנונה" בנכסים אחרים של הנאשמת. הנאשמת מצידה הכחישה כל קשר עם אותו צד ג'. כך או כך לא מצאתי ברישום צד ג' כ"בעל הארנונה" כדבר המוכיח שימוש ביחידה לצרכי שתי יחידות דיור. העובדה ש"בעל הארנונה" בנכס כולו אינו הנאשמת אינה מעלה ואינה מורידה. לכל היותר קיומו של "בעל ארנונה" אחד בנכס כולו מלמדת דווקא על כך שהנכס כולו מוחזק כיחידת דיור אחת ולא שתיים.

 

 

 

 

 

  1. הערה לפני סיום

 

זיכוי הנאשמת הוא בשל הגנה מן הצדק. הגנה זו מלמדת כי הפרת החוק אכן אירעה ואולם הנאשמת חוסה תחת הגנה זו מאימת הדין הפלילי. העובדה שהנאשמת זוכתה לא מכשירה השימוש החורג. משמעות הזיכוי היא אך ורק ביחס להחלת הדין הפלילי על הנאשמת אך ברור כי סוגיית השימוש החורג יכול שתעלה כנגד צדדים שלישיים שיחזיקו ו/או ירכשו את היחידה ובמקרה כזה ולאור האמור אף בסעיף 6 לעיל בהחלט אפשר ואלה לא ייהנו מההגנה ממנה נהנתה הנאשמת.

 

 

 

 

  1. סוף דבר

 

לאור כל האמור לעיל הנאשמת מזוכה מהעבירות המיוחסות לה בכתב האישום.

 

 

­            זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

 

 

 

 

ניתן היום (‏28 מאי 2015, ‏י' סיון תשע"ה).

אביים ברקאי, שופט

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ