5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לעו"ד דרכסלר בגין עבירות מס

(נאשם 1)

כתב האישום וטיעוני הצדדים

נאשם 1, אבי דרכסלר (להלן בגזר הדין: "הנאשם"), הורשע על יסוד הודאתו בביצוע שתי עבירות של השמטת הכנסה מדו"ח שערך ללא הצדק סביר, עבירות על סעיף 217 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת מס"ה").

הצדדים הציגו לבית המשפט הסדר טיעון עונשי מוסכם לעניין עונש המאסר, לפיו יגזרו על הנאשם חמישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, וטענו באופן חופשי בכל הנוגע ליתר מרכיבי הענישה, ובעיקר לנושא הקנס.

כתב האישום כולל שני אישומים: באישום הראשון, הנוגע לשנת המס 2007, הורשע הנאשם בכך שלא רשם בספריו תקבול בסך 495,000 ₪ וכן מע"מ, שהתקבל כתשלום אחרון מבין ארבעה, שהיוו ביחד שכר טרחה בגין עסקה בין חברה הולנדית שהייתה בעלת בנק ברומניה לבין בנק לאומי. בהתאמה, בדו"ח שהגיש הנאשם על הכנסותיו לשנת 2007, השמיט הכנסה בסך 495,000 ₪. יודגש כי השמטת ההכנסה שיוחסה לנאשם בכתב האישום, היא בשוגג, ללא הצדק סביר.

באישום השני, הנוגע לשנת המס 2008, הורשע הנאשם כי הוא ויועץ המס שלו, נאשם 2, השמיטו מהדו"ח של הנאשם לשנת 2008 הכנסה בסך 279,861 ₪. ההכנסה האמורה התקבלה אצל הנאשם כשכר טרחה בגין עסקת נדל"ן, כשהוא היה זכאי למחצית משכר הטרחה הכולל ששולם. ההכנסה נרשמה אמנם בספרי הנאשם, ואף בדו"ח שהוגש, אלא שנוכתה ממנה המחצית האחרת של שכר הטרחה ששולמה לאחרים כהוצאה, באופן שאיפס את ההכנסה ולא הותיר הכנסה חייבת בגין אותה עסקה. השמטת ההכנסה שיוחסה לנאשם באישום השני היא בשוגג, ללא הצדק סביר.

ב"כ המאשימה בטיעוניה ציינה כי מדובר בשני ארועים נפרדים, עמדה על מרכיבי החומרה שבמעשים שנעשו מתוך הלך נפש של חוסר זהירות, והדגישה את החומרה הנגזרת ממעמדו הציבורי הבכיר של הנאשם בעבר. ב"כ המאשימה עמדה על הערכים המוגנים שעבירות המס באות לקדם, על מדיניות הענישה המגוונת, הכוללת במקרים רבים קנסות בסכומים נכבדים ביותר, שיש בהם איזון הולם לענישה מקילה יותר בהיבט עונש המאסר. היא עמדה על הטעמים להגעה להסדר, ועתרה שהקנס יהיה משמעותי ביותר מבלי שציינה מתחמים לקנס, אך בהפנותה לפסיקה שקבעה קנסות בסכומי עתק.

ההגנה לא נדרשה למספר הארועים. הסנגור הדגיש את העובדה שעסקינן בעבירות של השמטת הכנסה ללא הצדק סביר, כשכתב האישום ייחס לנאשם את ביצוען בשוגג, בדרגת חומרה הנמוכה ביותר לסוג העבירה. ההגנה עמדה על מדיניות הענישה וציינה כי עונש המאסר המוסכם אינו מקל כלל ועיקר, ומשכך ובשל טעמים נוספים שפורטו, אין מקום לאיזונו בדרך של הטלת קנס מכביד. ההגנה עמדה על צבר הנסיבות האישיות, ובהן לקיחת האחריות המיידית, חשיפת פרטי האישום השני, הסרת מחדלים מלאה, פגיעה קשה בנאשם מחמת תפקידו הציבורי בעבר ומעמדו הציבורי, תרומתו של הנאשם לחברה, העדר העבר הפלילי, וההשלכות על יכולת עיסוקו כעו"ד, כמו גם חלוף הזמן. ההגנה עתרה לכבד את ההסדר, ולהטיל קנס בסכומים סבירים ומתונים שעל עשרות אלפי שקלים בודדים.

שני הצדדים תמכו את טיעוניהם בפסיקה מתאימה.

הנאשם הביע צער עמוק על המעשים שנעשו בשוגג והוגדרו על ידו כמעידות טפשיות. הוא עמד על ההשלכות הקשות של ההליך על חייו האישיים והמקצועיים ועל ההשפעה של ההליך על מצבו הנפשי.