כללי
1. הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן:"החוק") ובעבירה של החזקת אגרופן או סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק.
2. בהכרעת הדין נקבע כי בתאריך 4.5.09 בסמוך לשעה 22:00 הגיע הנאשם לדירת המתלונן וביקש לשוחח אתו מחוץ לדירה. המתלונן יצא אליו והתפתח ביניהם ויכוח על תשלום של מאות שקלים שהמתלונן היה חייב לו. תוך כדי הויכוח, הנאשם שלף סכין ודקר את המתלונן דקירה עמוקה בבטנו, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה נכות או מום.
המתלונן נפצע בבטנו, חלקי מעיים יצאו מהחתך שנגרם לו והוא פונה לבית החולים ונותח בדחיפות. הרופאים נאלצו לכרות לו את הטחול ולתפור את האיברים הפנימיים שנפגעו.
3.
תסקיר שירות המבחן:
תסקיר שירות המבחן מציין, בין היתר, את הדברים הבאים: הנאשם כבן שבע עשרה ועשרה חודשים. בוגר 10 שנות לימוד. עד כיתה ח' תיפקד באופן נורמטיבי ואף הוגדר כתלמיד מצטיין והופנה לישיבה גבוהה. הוא שהה בישיבה במשך כ 3 חודשים ועזב. ניסיונותיו להשתלב בישיבות אחרות לא צלח. בשל עזיבתו את הישיבה, אביו סילקו מהבית. בכיתה ט' שולב בבית ספר מקיף דתי, אך סולק משם בעקבות אירועי משמעת קשים, היעדרות מהלימודים והתרועעות עם חברה שולית. בנוסף, נפתח נגדו תיק על איומים כלפי מורה. מאז הפסקת לימודיו לפני כשנתיים, נמצא ללא מסגרת, עד למעצרו. ניסיונות להוציאו למסגרת חוץ ביתית ולשלבו במרכז יום לנוער, לא צלחו בשל סירוב הנאשם ואמו. עו"סית שנפגשה אתו, מתארת אותו כמבולבל מאד, מלא זעם כלפי העולם, מתקשה לשתף ברגשותיו ואינו מסוגל להתפנות לקשר טיפולי, בעל קושי בהבנה של מותר ואסור ופורץ גבולות.
בחודש 07/09 נערך לנאשם איבחון פסיכודיאגנוסטי, שהצביע על "..יכולת נמוכה לשאת תסכול... נטייה להגיב מתוך זעם על צרכים מתוסכלים... יכולת השליטה שלו מונמכת, ותיתכנה התפרצויות בעת לחץ סביבתי... קיימים קווים דיכאוניים, והגוון הרגשי הדומיננטי הוא עצב ובהלה".
לאורך תקופת שהותו בכלא "אופק", נאלץ הנאשם להימצא באגף הפרדה, בשל חשש שיפגע בנערים או סוהרים, עקב עימותים מתמידים איתם.
ביחס לעבירה, שירות המבחן התרשם כי הנאשם מצמצם באופן משמעותי את חלקו בה. הוא גילה עיוותי חשיבה רבים ביחס לנשיאת הסכין מחוץ לביתו ולא ראה בעצם החזקת הסכין מצב המעמיד אותו בסיכון פוטנציאלי לפגוע או להיפגע. לטענתו, לא התכוון לעשות שימוש בסכין אלא נשא אותה כדי לאיים על המתלונן ובזמן האירוע הוא פעל מתוך התגוננות. עם זאת, הוא גילה חרטה על עצם המעשה ועל העובדה שלא עזב את המקום לפני שהאירוע התפתח. הנאשם ציין את הקושי הרב במעצר, לא ראה קושי בשילובו מחדש בקהילה ולא ראה צורך בטיפול או בקשר כלשהו עם שירות המבחן.
שירות המבחן התרשם שהנאשם מצוי בסיכון גבוה, בשל קיומם של גורמי סיכון רבים - תיפקוד לקוי לאורך שנים, התנהגות עבריינית אלימה ופוגעת, סירוב לשתף פעולה עם גורמי הטיפול, קשיים בשליטה עצמית במצבי לחץ וחשש להתפרצויות. מנגד, לנאשם גורמי סיכוי - משפחה חזקה ותומכת בעלת אמצעים כלכליים ופסיכולוגיים המסוגלת להתגייס לטובת שיקומו, יכולת קוגניטיבית טובה והבנת חומרת המעשים.
בסופו של דבר, לאור תמונת המצב והערכת שירות המבחן כי גישת הנאשם אינה מאפשרת יצירת קשר טיפולי משמעותי, הוא נמנע מהמלצה טיפולית עליו.
4. ב"כ המאשימה ביקשה להחמיר בענשו של הנאשם על רקע מעשיו ובהתחשב בפציעה המשמעותית שנגרמה למתלונן. היא הפנתה לתסקיר שירות המבחן, שאינו בא בהמלצה טיפולית וציינה כי בית המשפט לנוער קבע כי הוא עבר 3 עבירות של איומים ועבירה של גניבה והוא ממתין לגזר דינו. היא ביקשה להטיל עליו מאסר ארוך, מאסר על תנאי ופיצוי כספי הולם.
5. ב"כ הנאשם ביקש להעדיף את שיקום הנאשם על פני שיקולי הענישה האחרים ולהסתפק בתקופת מעצרו - כשנה. הוא ציין את גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה - כבן 16 ועשרה חודשים, ועכשיו. וטען כי במרבית שנות חייו תיפקד בצורה נורמטיבית, למד במסגרות דתיות והצליח בלימודיו וכי התדרדרותו נבעה מיחסו הנוקשה של אביו אליו - שסילקו מהבית על רקע עזיבתו את הישיבה בה למד והוא נקלע למצוקה קשה שהביאה אותו למכור את המחשב שלו למתלונן ועל רקע זה התפתח הסכסוך ביניהם. הוא טען כי לנאשם לא הייתה כוונה מראש לדקור את המתלונן, כי הוא פעל מתוך פחד וכי הוא הביע חרטה על שאירע.
דיון והכרעה
1. הנאשם עמד מול המתלונן ודקרו בסכין בבטנו, בעצמה שגרמה לסכין לחדור לבטן ולפגוע בטחול, בסרעפת ובכליה.
2. דקירת סכין כזו עלולה מטבעה לפגוע בכלי דם, ברקמות ובאיברים חיוניים ולגרום לנכות חמורה ואף למוות. כאן, המתלונן פונה בדחיפות לבית חולים, הוכנס מייד לחדר הניתוחים, אובחן כסובל מדימום אקטיבי שחייב כריתת הטחול, והכליה והסרעפת שלו שנפצעו - נתפרו וחייו ניצלו. באותה מידה יכל המתלונן להיפגע בצורה חמורה יותר ואף לקפח את חייו.
מעשה חמור כזה מחייב תגובה עונשית הולמת.
3. העבירה בה הורשע הנאשם היא מהחמורות שבחוק העונשין. העונש המירבי הקבוע לצדה - 20 שנות מאסר, מדבר בעדו.
4. הקול היוצא מפסיקת בתי המשפט, המתבקש מאליו, הינו, כי בעבירות אלימות חמורות ובעיקר במקרים בהם נעשה שימוש בסכין, יש להחמיר בענישה, להוקעת התופעה, להרתעת הנאשם שאת דינו גוזרים ולהרתעת הרבים.