4170/14 ואח' אילן כהן נ' יהודה (אריק) כהן

השופטת א' חיות:

           שני ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ר' למלשטריך-לטר) בו נדחתה ברובה תביעתו של המערער בע"א 4732/14 (המשיב בע"א 4710/14, להלן: אריק) להורות למשיב בע"א 4732/14 (המערער בע"א 4710/14, להלן: אילן) להשיב לו כספים שלטענתו הלווה לו.

רקע עובדתי

1. בשנת 2000 פתח אריק חשבון בבנק למסחר (להלן: הבנק) ובעת קריסתו של הבנק בשנת 2002, הייתה רשומה בחשבון יתרת זכות של כ-753 אלף דולר. אריק, תושב צרפת באותה עת, נתן ייפוי כוח בחשבון לאילן שהוא קרוב משפחתו ובעל עסק להחלפת מטבע זר ומלווה בשוק האפור. על פי ייפוי הכוח הסמיך אריק את אילן לנהל את החשבון ואף למשוך ממנו כספים. בשל מעילת הענק שהתגלתה בבנק הוקפאו החשבונות שנוהלו בו וביום 4.7.2002 הוציא נגיד בנק ישראל הודעה על מתן ערבות לפי פקודת הבנקאות 1941 מכוחה התחייב בנק ישראל לשלם את התחייבויותיו של הבנק למסחר שנוצרו כדין עד ליום תחילתה של הערבות. בעקבות כך פנה אריק למנהלים המיוחדים שמונו לבנק במסגרת ההליך לפירוקו וביקש מהם לפרוע את התחייבויותיו של הבנק כלפיו. המנהלים המיוחדים מיאנו לעשות כן וביקשו מאריק להמציא אסמכתאות לגבי מקורות הכנסתו. זאת נוכח חשד שהתעורר אצלם כי החשבון שניהל אריק קשור למעילה בבנק, בין היתר, בשל מעורבותו של אילן בפעילות בו. בשנת 2006 הגיש אריק תובענה על דרך של המרצת פתיחה נגד בנק ישראל (ה"פ (מחוזי תל-אביב) 538/06 כהן נ' בנק ישראל) (להלן: ההליך מ-2006) בה תבע את תשלום הכספים, ופירט כי הפעילות בחשבון התמצתה בשלוש פעולות: (א) במועד פתיחת החשבון הופקדו בחשבון 200,000 דולר; (ב) ביום 11.5.2000 הפקיד אילן בחשבון 199,985 דולר, לטענת אריק כהחזר הלוואה שניתנה לו; (ג) ביום 3.1.2002 הפקיד בחשבון מר סמי עמרן כהן, בן דודו של אריק, 312,217 דולר וגם הפקדה זו, כך נטען, היא החזר הלוואה. אילן מצידו חתם על תצהיר לתמיכה בטענותיו של אריק (להלן: התצהיר מ-2006) בו ציין, בין היתר, כדלקמן:

4. באפריל שנת 2000 קיבלתי מאריק הלוואה בסך של 200,000$ לצורך ביצוע עיסקה ששקלתי לבצע. ההלוואה ניתנה במסגרת היחסים המשפחתיים הקרובים ביננו.
5. בחודש מאי 2000, לאחר שהעסקה לא יצאה אל הפועל, ביקשתי להחזיר לאריק את ההלוואה על פי המוסכם ביננו, והוא ביקש כי אפקיד את מלוא סכום ההלוואה בחשבונו בבנק.

2. ההליך מ-2006 הסתיים בהסדר פשרה בו הוסכם כי אריק יקבל מבנק ישראל 434,747 דולר ויגיש תביעת חוב בגין היתרה בחשבון (314,989 דולר). לאחר ניכוי שכר טרחת עורך דינו הופקדו בחשבון הבנק של אריק על ידי בנק ישראל 398,721 אלף דולר ובעקבות תביעת החוב שהגיש קיבל אריק סכום כסף נוסף ובסך הכל, כך נטען, קיבל לידיו מבנק ישראל 586,000 דולר כנגד יתרת הזכות שהייתה בחשבונו. להשלמת התמונה העובדתית נוסיף עוד כי בין השנים 2008 ל-2011 בוצעו 3 העברות בנקאיות מחשבונו של אריק בבנק מזרחי טפחות בע"מ לידי אילן ואין חולק כי מדובר בסכומים שאותם קיבל אריק מבנק ישראל בשל יתרת הזכות שהייתה לו בחשבון שהתנהל על שמו בבנק למסחר טרם קריסת הבנק. ההעברה הראשונה מיום 17.1.2008 הייתה בסך 440 אלף דולר; השנייה מיום 10.2.2008 בסך 115,000 דולר; והשלישית מיום 17.4.2011 בסך 14,000 דולר (להלן: ההעברות הבנקאיות). בסך הכל העביר אריק לאילן בדרך זו 569,000 דולר.

           לאחר ההעברה הבנקאית האחרונה, בחודש דצמבר 2011, הגיש אריק נגד אילן את התביעה נושא הערעור דנן כתביעה בסדר דין מקוצר ובה טען כי שלוש ההעברות הבנקאיות היו הלוואות שהעניק לאילן ואותן לטענתו עליו להשיב לו. אילן מצידו טען כי ההעברות הבנקאיות היו השבה חלקית של כספים בסכום כולל של 620,000 דולר שהפקיד בידיו הנאמנות של אריק עוד בשנת 2000, על רקע חתונתו ובמטרה לשמור את הכסף עד שיהיה בטוח לגבי הקשר עם רעייתו.

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

3. בית המשפט המחוזי דחה את שתי הגירסאות העובדתיות שהציגו אריק ואילן כאחד, וקבע כי ממכלול הראיות שהוצגו בפניו עולה כי הכספים שהופקדו בחשבון שהתנהל בבנק למסחר היו של אילן וכי החשבון נוהל על-ידו בפועל, אך נפתח על שמו של אריק שהיה כאמור איש עסקים צרפתי, וזאת על רקע חקיקתו של חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) ובשל רצונו של אילן להציג מקורות לגיטימיים כביכול לכספיו. בית המשפט תמך את מסקנתו זו בטעמים הבאים: החשבון נפתח ביוזמתו של אילן לאחר שבירר פרטים בנוגע לריבית הנוהגת בבנקים השונים וקיבל מאריק ייפוי כח מלא לבצע כל פעולה בחשבון; שלוש ההפקדות בחשבון לא בוצעו על-ידי אריק וטענתו בדיעבד כי מדובר בהחזר הלוואות אינה נתמכת בהסכמי הלוואה או בכל ראיה אחרת; הוכח כי לאריק היה חשבון בבנק מזרחי בו הפקיד את כספיו, גם בתקופה בה היה לו חשבון בבנק למסחר; אילן היה "הרוח החיה", היוזם והפעיל בכל המהלכים לגביית הכסף מבנק ישראל לרבות בהתנהלות מול עורכי הדין (עו"ד מוני ברכה; עו"ד דניאל אזוגי ועו"ד שלומי גולן). עו"ד ברכה ועו"ד גולן העידו כי אילן הוא זה שהביא את אריק אליהם, שילם להם את שכר הטרחה והתמקח עליו ועו"ד ברכה ציין בעדותו כי מהתנהלות הצדדים היה ברור שהכספים שייכים לאילן; הרב ניסים שואלה, רבו של אילן, העיד כי הוא התייעץ עמו לגבי כספים אלו; אריק קיבל את הכספים מבנק ישראל כבעל החשבון אך הפקיד אותם בפקדון נפרד בחשבונו בבנק המזרחי, מסר לאילן דיווח מפורט על שיעורי הריבית, ואותם העביר בסופו של דבר לידי אילן בשלוש ההעברות הבנקאיות שצוינו לעיל; לא נערכו הסכמי הלוואה והסבירות שאריק, איש עסקים, ילווה לאילן בצורה כזו למעלה מחצי מליון דולר היא "נמוכה עד כדי אפסית"; אריק מעולם לא דרש מאילן החזר הלוואה, לא לקח בטוחה כשהייתה לו הזדמנות לכך ואף ציין כי משפחתו של אילן באה אליו בטענות לגבי הכספים; על דפי העברת הכספים לאילן משנת 2008 ציין אריק בכתב יד "לציין הלוואה לצורך עסקת נדל"ן" ובעדותו אכן טען כי מדובר ברכישת קרקע ברחוב עין הקורא בתל-אביב, אך עדותו זו נסתרה על-ידי העד סמי עמרן שהעיד כי רכישת הנכס בעין הקורא הייתה בשנת 1995. בית המשפט קמא מצא תימוכין נוספים למסקנה שאליה הגיע בכך שעל פי עדותו של עו"ד גולן הוא העביר לאילן לאחר הגשת התביעה ובהוראתו של אריק 17,000 דולר נוספים שהתקבלו מבנק ישראל.