3802/14 באסל חאתם פריד חדאדה נ' התביעה הצבאית

העורר הואשם במתן מקלט לעבריין ביטחוני, ובמגע עם  האויב.

לפי כתב האישום העורר נענה בחיוב לבקשתו של איימן שחשיר – שמוכר לו כמי שגורש לעזה ב"עסקת שליט" – לקשר בינו לבין אשרף סמארו, שהיה בעבר בכלא יחד עם איימן. חודש לאחר מכן יצר אדם אחר, איאד שחשיר, קשר עם העורר ומסר לו מעטפה סגורה שהכילה ספר ותקליטור, שעליו צרוב מידע בנוגע לדרכי תקשורת חשאיות. איאד אמר לעורר כי איימן הוא שעומד מאחורי משלוח המעטפה, וביקש שהעורר יעבירה לאשרף מבלי לפתוח אותה.העורר עשה כפי שהתבקש. בעת המפגש עם אשרף מסר לו העורר את מספר הטלפון שלו. שבועיים או שלושה אחר כך, התקשר אשרף אל העורר, השניים קבעו פגישה, ובמהלכה מסר אשרף לעורר כיצד אפשר ליצור עמו קשר. העורר התקשר מטלפון ציבורי אל איימן ומסר לו את דרכי ההתקשרות עם אשרף. כשבוע לאחר מכן יצר  העורר קשר נוסף עם אשרף, ובפגישה ביניהם ביקש דרכי התקשרות נוספות עמו. מספר ימים אחר כך מסר אשרף לעורר דרכי התקשרות נוספות.

בבית המשפט הצבאי שומרון, כב' השופט רס"ן סמזר שגוג הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, לאחר שמצא כי הקשר בין העורר לבין איימן לא היה משפחתי או חברי בלבד אלא היווה סיוע לא תמים לפעילותו החשאית של איימן.

השופט הנכבד כתב בהחלטתו כי על אף עברו הנקי של העורר לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר, הן בשל חומרת מעשיו של העורר והן בשל העובדה שהוא גר בשטח A ולא ניתן לפקח באופן אפקטיבי על תנאי שחרורו.

על החלטה זו הוגש ערר ההגנה.

בדיון בערר טען הסנגור, כי ראשית הקשר בין העורר לבין איימן הייתה על רקע קרבה משפחתית (איימן הוא גיסו, אחי אשתו של העורר), והוא גם הבין שהקשר בין איימן לבין אשרף אמור להיות על רקע חברי ומשפחתי. באזור ידוע, כי מי שיוצר קשר עם תושב עזה שאינו קרוב משפחתו צפוי להיעצר ולהיחקר על ידי הרשות הפלסטינית או ישראל, ולכן הזהיר את אשרף שלא לחשוף את הקשר עם איימן, לבל ייעצר. עוד טען הסנגור, כי העורר חשב שהמעטפה שנמסרה לו הכילה ספר כמתנה לאשרף ולא חשד שמדובר במידע על רקע ביטחוני. איאד, שמסר לעורר את המעטפה, נשפט וריצה 45 ימי מאסר בלבד בגין מעשיו. הדבר מלמד שעניין המעטפה לא היה חמור במיוחד.

לאור כל זאת, ביקש הסנגור הנכבד כי אורה לשחרר את העורר ממעצר, אפילו בהפקדה כספית גבוהה.

התביעה התנגדה לשחרורו של העורר. לטענת התובעת, הקשר בין העורר לבין איימן, העבריין הביטחוני המצוי בעזה, לא היה חברי בלבד. העורר לא הסתפק בקשר חד-פעמי אלא יצר קשר עם הפעילים מספר פעמים, והעביר מידע ומעטפות בנסיבות, שבהן ברור שמדובר בפעילות אסורה. כיוון שהתשתית הראייתית ברורה, וקיימת עילת מעצר של מסוכנות וחשש להימלטות מן הדין, החלטת בית המשפט קמא סבירה ואין סיבה להתערב בה. התובעת הפנתה אותי ל-ע"מ 1417/08 מוריד אבו פארה, שם נעצר עד תום ההליכים נאשם שהסכים לקבל לרשותו שק, מבלי לדעת מה יש בתוכו, ובדיעבד הסתבר כי בשק היו נשק ותחמושת.

בסוף הדיון ביקש הסנגור כי אשהה את מתן ההחלטה למספר ימים, שבמהלכם ינסה להגיע להסכמות והסדרים עם התביעה. כיוון שעיון בחומר הראיות הראה שאפשר להסתפק בחלופת מעצר, החלטתי שלא להמתין להסכמות הצדדים ולתת את החלטתי.

כתב האישום בתיק זה מבוסס במידה רבה על הודאות של העורר באמרותיו המשטרתיות, ולהן נוסף חיזוק באמרה של איאד שחשיר, המאשר כי העביר מעטפה חשודה מאחיו איימן לידי העורר. במצב דברים זה, יש לתת משקל –ולו לכאורה - לא רק לדברים המפלילים שאמר העורר בחקירותיו, אלא גם לדברים שאמר באותן אמרות ואשר יכולים להתפרש לזכותו, כל עוד אינם עומדים בסתירה לשכל הישר או לראיות אחרות (ראה בעניין זה ע"פ 439/73לבנה נ' מ"י (פ"ד כח(2) 785: "לא מן ההגינות הוא להתעלם מאותם הדברים שאמר הנאשם באותה הנשימה עצמה, ואשר יש בהם כדי לשנות את התמונה לטובתו"; וראה גם ע' 190/01 סמל עידו להב נ' התצ"ר (פורסם בנבו, 1/12/2002).

ואכן, באמרותיו של העורר, מייד לאחר שסיפר על מסירת מספר הטלפון של אשרף לידי איימן, הוא מסר כי במפגש נוסף בינו לבין אשרף התבקש למסור לאיימן מספר טלפון נוסף. לדברי העורר, הוא אמנם רשם את המספר אך לא מסר אותו לאיימן. כשנשאל מדוע השיב כי "לא הרגשתי בנוח מהנושא...אני לא מכיר את אשרף היכרות אישית ואני יודע שהוא היה כלוא, ואני לא רוצה להיות גשר מעבר לשום דבר, ואני לא רוצה שיהיה נגדי שום חשד" (ראה אמרה מיום 10/11/14).

באמרה מיום 24/11/14 הדגיש העורר כי העברת מספר הטלפון של אשרף לידי איימן בעזה הייתה מחווה אנושית על רקע חברי ומשפחתי. באמרה מיום 7/12/14 כשנשאל, האם לא חשד שהקשר בין איימן לאשרף הוא על רקע ביטחוני, ומדוע לא מסר את מספר הטלפון הנוסף לידי איימן, השיב כי לא חשד בדבר וכי לא ייחס חשיבות רבה לנושא, ולכן לא רשם את המספר בזיכרון של הטלפון שלו ושכח למסור את המספר לאיימן.

עוד יש להזכיר, כי העורר מסר באמרותיו שהתקשר לאיימן לעזה עבור אשרף וכי עשה זאת מטלפון ציבורי, כיוון שיצירת קשר עם אנשים בעזהשאין עמם קשר משפחתי מעוררת את חשדן של הרשויות.

באמרתו של עד התביעה 3 אחמד חבישה, מיום 17/11/14 הוא נשאל, מדוע הזהיר את אשרף שלא ליצור קשר עם איימן, ועל כך השיב "כי האיש מורחק לעזה וטבעי שכל אחד שייצור איתו קשר יכול לגרום לעצמו לבעיה". הדברים מחזקים את טענת העורר ואת טענת סנגורו, כי ההתנהלות הזהירה של אשרף ורצונו להיעזר בעורר לשם יצירת קשר עקיף עם איימן בעזה, לא מעידים בהכרח על הקשר ביטחוני או חבלני, ולכן כשלעצמם לא היו צריכים לעורר את חשדו של העורר.

בעבירה של מתן מקלט וסיוע לעבריין ביטחוני אכן טמון סיכון, וברגיל הוא מקים עילת מעצר. אך בכל מקרה יש לברר, אם הסיכון מוסיף להתקיים גם לאחר שמתן המקלט נחשף, והאם יש דרכים להקטין סיכון זה. למשל, אם העבריין שהסיוע ניתן לו כבר אינו פעיל – ייתכן שאין עוד סיכון מצד הנאשם, אלא אם כן הנאשם גילה במעשיו הזדהות רבה עם העבריין או מחויבות כללית גבוהה לארגונו של העבריין או לחבריו.

בעניינו של העורר הוכח כי סייע לאדם, שידע כי הוא עבריין מורשע שגורש לעזה, אך כאמור היסוד הנפשי שליווה מעשים אלה לא ברור עד תום: אמנםהעורר איפשר קשר בין אשרף לאימן יותר מפעם אחת, עשה זאת בנסיבות מחשידות, והסבריו של העורר למעשיו אינם אחידים (למשל, הוא מסר באמרותיו יותר מהסבר אחד לכך שלא העביר לאיימן מספר טלפון נוסף). אך אי-אפשר למצוא באמרות העורר ביטוי לנכונות גבוהה מצדו לסייע לעבריינים. להיפך, כפי שציינתי לעיל, יש בהן אמירות אחדות על כך שהוא לא מעוניין לשמש גשר להעברת מסרים אסורים.

על כן, אף שיש תשתית ראייתית לכאורה לכך שהעורר אכן עשה את המעשים שמיוחסים לו בכתב האישום, לא ברורה מידת הסיכון שעדיין נשקף מן העורר. לא ברור, האם התכוון לסייע לקשר טרוריסטי או שבאמת התכוון לעשות מחווה אנושית ולקשר בין מכרים ותיקים מבלי לסבך אותם עם הרשויות.