העדר שיתוף ספציפי בנכס שנרשם על שם הבעל רק משיקולי מס ותוך הגבלת יכולתו לשתף בו אחרים וכשהנסיבות מוכיחות דווקא על כוונת אי־שיתוף

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי ירושלים (להלן: בית דין קמא) מתאריך ז' במרחשוון התשפ"א (25.10.20) כי אין למערערת זכויות בבית ברחוב [ד'] ירושלים.

הצדדים נישאו כדת משה וישראל בתאריך כ"ב באלול התשס"ד (8.9.2004).

אביו של המשיב, [אלמוני], היה בעל מגרשים ברחוב [ה'], ירושלים. כדי לממן את הבנייה על המגרשים ברחוב [ה'] הוא פנה בשלהי שנת 2012 למשיב ולמערערת שייקחו הלוואה מהבנק. מדובר בסופו של דבר בהלוואה על סך של 1,500,000 ש"ח (לטענת המערערת, ואילו לטענת המשיב – 1,200,000 ש"ח), שאין מחלוקת שאת כולה פרע אביו של המשיב עם מכירת הבית ברחוב [ה']. הבתים ברחוב [ה'] – האחד נרשם על שם בתו וחתנו (הזוג [...]) והאחר על שם המשיב בלבד. הבית שעל שם המשיב נמכר ב־4,500,000 ש"ח, ומסכום זה נפרעה ההלוואה הנ"ל.

[אלמוני], אביו של המשיב, היה גם בעל מגרש ברחוב [ד'], ירושלים, שעליו אפשר היה לבנות שני בתים. מחצית מהמגרש נרשמה בתאריך ג' במרחשוון התשע"ח (23.10.2017) על שם המשיב.

המערערת טוענת כי נתנה ל[אלמוני] את סכום ההלוואה בתוספת 500,000 ש"ח (שקיבלו הצדדים מסב המשיב בצוואתו) לבניית הבתים על המגרש ברחוב [ה']. לאחר מכירת הבית ברחוב [ה'], היה על [אלמוני] לסיים את הבנייה ברחוב [ד'] ולהעבירו על שם המשיב ועל שמה, כך לטענתה, וממילא יש כאן שיתוף של המערערת במגרש ברחוב [ד'].

כבר כעת נאמר כי האמור בסעיפים 32–40 לכתב הערעור, לוקה בחסר:

איך שרשרת העסקאות מלמדת על שיתוף המערערת בדירה ברחוב [ד']? מדובר בהלוואה שנטלו הצדדים בשלהי 2012, בעוד הם מתגוררים ברחוב [ד'] כבר משנת 2010. כמו כן: מדוע ייתן להם האב מתנה, בית בשווי 4,500,000 ש"ח, בתמורה ללקיחת הלוואה בסך 1,500,000 ש"ח הנפרעת כולה מכספו כשנה ומחצה אחר כך?

משכך אין בטענה שמעלה המערערת כל היגיון כלכלי.

לטענת המשיב, וכפי שגם הוכח בבית דין קמא, מחצית המגרש ברחוב [ה'] הייתה שייכת ל[אלמוני], והוא נתנה לבנו, ורק לבנו – המשיב; נתינה זו הייתה משקולי מס בלבד. ההלוואה שנטלו מהבנק הייתה אמורה להיות רק על שם המשיב, בהיותו רשום כבעלים, אלא שהבנק דרש שגם המערערת, בהיותה אשת המשיב, תחתום על מסמכי ההלוואה. הוכח גם, ואין על כך חולק, שאת כל ההלוואה, כולל הריביות, שילם [אלמוני] ממכירת אחד הבתים ברחוב [ה'].

כך גם המגרש ברחוב [ד'] היה בבעלות של [אלמוני] בלבד, ואת כל בנייתו מימן [אלמוני] בלבד. בשנת 2010, כשנכנסו הצדדים לגור בבית ברחוב [ד'], הבית היה רשום על שם [אלמוני] ולא על שם הצדדים.

ביולי 2017, משיקולי מס (כעדות עו"ד צדוק) נחתם הסכם מתנה בין המשיב לאביו [אלמוני] בהקשר לבית שברחוב [ד']. וכך נכתב בהסכם המתנה שבין [אלמוני] לבנו – המשיב, מיום י' בתמוז התשע"ז (4.7.17), סעיף 2 (הדגש במקור):

הנותן נותן למקבל את הדירה במתנה אישית למקבל בלבד, והמקבל מתחייב שלא להעביר את הזכויות בדירה כולן או חלקן לצד שלישי כלשהו או ליתן לצד שלישי כלשהו זכות כלשהי בדירה אלא בכפוף לקבלת הסכמת הנותן מראש ובכתב. הנותן יהיה רשאי לרשום הערת אזהרה בגין התחייבות זו של הנותן בלשכת רשום המקרקעין.

ובנוסף לכך, בסעיף 3.1.2 להסכם נכתב שהנותן רשאי לבטל את המתנה ככל שתתגלע מחלוקת בין המקבל לבין אשתו בנוגע להמשך חייהם המשותפים.

הנה כי כן לא רק שלא הייתה כוונה מצד האב ליתן מתנה למערערת, אלא שהוא אף התנה בתנאי ברור ובל יעבור שהמתנה היא רק למשיב – בנו [פלוני], וכי הנותן רשאי אף לבטל את המתנה בנסיבות של מחלוקת בין המשיב לאשתו – מערערת דנן.

הדברים מלמדים למעלה מכל ספק כי לא הייתה בבית ברחוב [ד'] כוונת שיתוף, לא של האב [אלמוני] ולא של המשיב, אלא דווקא כוונת אי־שיתוף לאשה בנכס:

המשיב לא יכול היה לשתף את אשתו בבית או ליתן לה זכויות, שכן בשעה שהיה עושה כן היה דין המתנה להתבטל בהתאם לסעיף 3.1.4 להסכם המתנה.

גם הטענה שההלוואה לבניית הבית ברחוב [ה'], בצירוף מתנה בסך 500,000 ש"ח שקיבל המשיב מסבו יוצרת כוונה לשיתוף של המערערת בבית ברחוב [ד'] – אין בה ממש כפי שכבר כתבנו: אין כל קשר בין בניית הבתים ברחוב [ה'] שהלוואה לבנייתם ניתנה בשנת 2012, לבית ברחוב [ד'] שאליו נכנסו הצדדים כבר בשנת 2010, מה עוד שבהלוואה שנלקחה הייתה המערערת לווה פורמלית בלבד, כשבפועל הלווה חיה בעל הנכס באותם הימים – המשיב, והיא צורפה כבת זוגו, ובעיקר משאת ההלוואה כולה פרע [אלמוני] ולא המערערת או המשיב. משכך לייחוס נטילת ההלוואה הנ"ל לזכויות בבית ברחוב [ד'] או לבית ברחוב [ה'] אין כל בסיס.

נטען גם על מתנה של 100,000 דולר שנתן הסבא לנכד (המשיב) שהתחתן. גם זו שייכת הייתה למשיב לבדו בהתאם לחוק יחסי ממון. לטענת המשיב – כל הכסף נבלע להוצאות החתונה. ובכל מקרה, המערערת לא המציאה כל בדל של הוכחה שכסף זה, שהועבר ל[אלמוני], ניתן במתנה גם לה. ואף שהוא הועבר לצורכי הבן [פלוני] – המשיב, לא הוכח שהמשיב שיתף אותה במתנה זו. כך שכל הדברים הם טענות בעלמא ללא כל בסיס.