16/16 ח/XXX רב"ט י' ז' נ' התובע הצבאי הראשי

ערעור על החלטה של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי הדרום שניתנה בתיק דרום (מעצרים) 20/16 (אל"ם נועה זומר – הנשיאה) ביום 22.2.2016. הערעור נדחה.

ה ח ל ט ה

1. המערער משיג על החלטת בית הדין קמא מיום 22.2.2016, בה, הורה על הארכת מעצרו הממשי עד יום 25.2.2016, לצורכי חקירה.
2. המערער נעצר ביום 18.2.2016, לפנות בוקר, במעמד ביצוע עסקה בה נמכרו לכאורה סמים מסוכנים בהיקף נרחב, על-ידי אדם אחר. החשדות כלפי המערער עניינן מעורבותו באותה עסקה באופן אקטיבי.
3. בית הדין קמא קבע בהחלטתו כי "חומר החקירה הלכאורי מצביע... על חשד סביר המצריך את העמקת החקירה".
4. גרסת המערער כי נוכחותו במקום הייתה "תמימה". לסברתו, אין בידי רשויות החקירה כל ראיות של ממש שיש בהן כדי לקשרו לחשדות, שכן ראיות כאמור לא הוצגו בפניו. כל שהוצג בפניו, תמונות שנמצאו במכשירו הסלולארי, שנשלחו על-ידי אחרים וממצאי בדיקת פוליגרף, אינו קושר אותו לחשדות שיוחסו באופן ממשי.

לפיכך, עתר כי אבחן את חומר החקירה שטרם הועמד לעיונו ואורה על שחרורו למעצר פתוח, שפגיעתו בחירות פחותה.

5. התובע עתר לדחיית הערעור, תוך שהוא מפנה לחומר הראיות, כשנטען כי אין הראיות מתיישבות עם גרסת המערער כאמור, והעניין מצוי בחקירה.

דיון והכרעה

6. על-פי ההלכה הפסוקה,

"כאשר מתבקש מעצר לצורכי חקירה, על שופט המעצרים להשתכנע כי קיים 'חשד סביר' שהאדם עבר עבירה אשר קמה עילת מעצר בגינה. חשד סביר זה יכול שיתבסס על ראיות שיש בהן כדי להצדיק מעצר לצורך השלמת החקירה המשטרתית, אך לא בהכרח יהיה בהן כדי לבסס "ראיות לכאורה" להמשך מעצר עד תום ההליכים... כן יש להראות כי בעצור מתקיימת אחת משלוש עילות המעצר המנויות בסעיף 13 לחוק המעצרים, וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה" (בש"פ 11109/03 שקארנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 350 (2004) וכן בש"פ 10267/08 דבח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.12.2008)).

7. עיינתי בחומר החקירה, ובמתווה החקירה המתוכנן. שותף אני לעמדת בית הדין קמא כי בנסיבות העניין מתקיים חשד סביר הקושר, לכאורה, את המערער לחשדות המיוחסים לו. בתיק החקירה ראיות שאינן מתיישבות, לכאורה, עם גרסת המערער לנוכחות תמימה בלבד בזירה בה בוצעה עסקת הסמים.

לא היה חולק בדיון לפני כי החשדות המיוחסים, מעשה של סחר בסמים, מקים עילת מעצר שעניינה סיכון שלום הציבור.